אם אערוך משאל בקרב אוהדי הכדורסל הממוצעים, אני מאמין שהתשובה לשאלה "מה היא גרסת ה-SMALL BALL המוצלחת הראשונה ב-NBA?" תהיה סטפן קרי והגולדנים. קראנו כאן בהופס על הקרדיט שכריס בוש הרוויח ביושר כאשר ההיט ניצלו לקצה את הפייס-אנד-ספייס שהוא אפשר.

אבל האמת היא, שהקבוצה הראשונה שלקחה את עיקרון ה-SMALL BALL לקצה ושיחקה כדורסל פייס-אנד-ספייס מנצח זו הפניקס סאנס מודל אמצע שנות ה-2000, עם סטיב נאש כמנהל המשחק האולטימטיבי, אמארה סטודומייר כמסיים, ושורה של קלעים מוכשרים שפתחו לרווחה את הפרקט והוציאו לפועל את התקפת שבע השנויות או פחות המפורסמת של מייק דרנטוני.

איך הכל התחיל?

עם ההחלטה של דאלאס מבריקס לא להשוות את הצעת החוזה ל-6 שנים שנאש קיבל מהסאנס. נאש במדי דאלאס לצד נוביצקי היה שחקן מלהיב והמבריקס הציגו כדורסל התקפי שובה לב. ב-2002 הם היו ההתקפה החזקה בליגה, ב-2003 הם היו ההתקפה החזקה בליגה, ב-2004 הם היו ההתקפה החזקה בליגה. לכאורה, זר של שושנים. רק מה, התקפה וקוץ בה. קוץ? יותר כמו חור גדול במיוחד שהקוץ משאיר אחריו. במהלך העונה הרגילה דאלאס הצליחה לחפות על החור ההגנתי שנוצר כאשר משחקים עם נאש ונוביצקי באותה חמישייה, בפלייאוף זה כבר היה סיפור אחר. ב-03 והקבוצה שסיימה את העונה במקום עם המאזן הטוב בליגה, עם הנט רייטינג הגבוה בליגה לא הצליחה לחצות את משוכת גמר המערב הגבוהה כאשר הפסידו לספרס ב-6 משחקים. ב-04 זה החמיר והם הודחו בכבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף אחרי מפגש ג'נטלמני עם הקינגס. התחושה בזמן אמת הייתה שמול ההגנות החזקות, הצמד המזהיר פשוט לא מספיק. אז בקצרה – נאש רצה קבוצה שהוא יודע שרוצה אותו, והוא חזר הביתה למדבר.

אז איך ולמה נוצרה קבוצת הסמול בול של הסאנס? נתחיל דווקא ב-"למה?" אמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 נשלט על ידי מפלץ אדם בשם שאקיל אוניל. ואם זה לא שאקיל שזוכה באליפות, זו קבוצה עם תאומי מגדל… (ע"ע דנקן ורובינסון שעצרו את האימפריה הצהובה סגולה). המחשבה של דאנטוני הייתה פשוטה ביסודה – אי אפשר לנצח את שאק בכדורסל רגיל. הוא גדול מדי, חזק מדי, ואין לסאנס כלים מספקים. התשובה? במקום כוח, הקבוצה תשחק מהר. ממש מהר. איך עושים את זה? הרי להחליט לשחק מהר זה זה מספיק, צריך את הכלים.

לכאן נכנס סטיב נאש וחוזה 6 השנים החדש. הסאנס הכירו היטב את נאש (הרי הוא נבחר במקור על ידי הסאנס), והם ראו למה הוא צמח להיות –

רכז על שידוע לטוס על הפרקט, לקלוע היטב, ולזהות בזמן שיא מי פנוי ומתי. הם ראו שחקן פיק אנד רול פיקח עם היכולת להעניש גובים איטיים בפיק אנד רול פעם אחר פעם.

מה עוד היה לסאנס? את אחד הגבוהים הדינמיים בליגה – אמארה סטודומייר.

אז ככה –

רכז זה נאש. קל. סנטר? מה שעשו הסאנס זה להעביר את אמארה לעמדת הסנטר. בעמדה זו הוא הציג שילוב יוצא דופן של כוח, אתלטיות ומהירות. פאוור פורוורד? לא בעיה. מזיזים את שון המטריקס מריון מעמדת ה-SF לעמדת ה-PF. מקבלים שחקן הגנה מוכשר שמסוגל לשמור על PF יריבים ולעזור בהגנה בעת הצורף + יכולת קליעה מבחוץ לא רעה בכלל ל-PF של אותה תקופה. זה השאיר 2 עמדות כנף אותן הסאנס מילאו עם קווינטן ריצ'רדסון וג'ו ג'ונסון. צמד שחקני כנף שהביאו בראש ובראשונה קליעה וריווח שאפשרו פיק אנד רול נאש/אמארה. פיק אנד רול מהסוג שאנחנו רגילים לראות כיום – נמוך וגבוהה בפיק, 2 קלעים בפינות, ואיום נוסף במרפק. את זה יכולה לעשות רק קבוצה שיש לה מספיק קלעים על הפרקט, יתרון עצום שהיה לסאנס באותה תקופה.

התוצאה על הפרקט?

מרהיבה.

הסאנס סיימו את עונת 05 עם זינוק מ-29 ניצחונות ל-62! ההתקפה שלהם הייתה מספר 1 בליגה. רק הספרס הציגו קבוצה עם מאזן ונט רייטינג גבוהים יותר. זו נראתה כמו תחילתה של שושלת, כל כך הרבה כישרון בקבוצה! נאש זכה ב-MVP, אמארה לראשונה נבחר ל-ALL NBA, ג'ו ג'ונסון נתן זינוק אדיר במשחקו ונראה כמי שבדרכו להיות כוכב. השמיים היו הגבול.

ואז, 2006. זה התחיל בקיץ כאשר הסאנס מציעים לג'ונסון חוזה מעליב. ג'ונסון, שחקן חופשי מוגבל, היה מבוקש מאוד ברחבי הליגה, אז הוא עזב לאטלנטה. זה המשיך עם פציעת ברך של אמארה שלא סתם גמרה לו את העונה, היא שיבשה את עונת הסאנס בגלל ציפיות שיחזור לשחק בפברואר של אותה עונה. אמארה שעבר ניתוח לתיקון הסכוס בברך, אכן חזר. ל-3 משחקים אחריהם נגמרה העונה סופית. האם זה סימן את סוף עידן "7 השניות או פחות" עוד לפני שהתחיל?

הפלא ופלא, לא!

הסאנס ללא אמארה וללא גו'נסון הצליחו לסיים את העונה עם המאזן ה-4 בטיבו בליגה, עם הנט רייטינג ה-4 בטיבו בליגה, ושוב, עם ההתקפה מס' 1 בליגה. איך הם עשו את זה? מצאו כלים חדשים שיעזרו להם ל-סמול בול. ציינתי את עזיבתו של ג'ונסון? זו לא הגיעה תמורת כלום. אטלנטה קיבלו אותו בטרייד תמורת 2 בחירות סיבוב ראשון ואחד, שחקן אלמוני בשם בוריס דיאו. בוריס באטלנטה היה שוטינג גארד של פחות מ-5 נקודות למשחק. לצד נאש בשיטה של דאנטוני? הוא היה PF שסיים את העונה כשחקן המשתפר של העונה כאשר הוא מציג כדורסל אול אראונד משובח ומרשים, והקבוצה הזו שהייתה אמורה להתרסק מצליחה לנצח 2 סדרות ב-7 משחקים כל אחת ולהעפיל לגמר המערב עונה 2 ברציפות שם הם מפסידים לדאלאס אחרי סדרה מרתקת של 6 משחקים. הסמול בול חי ובועט, כאשר הסאנס מציגים את אחת העונות המרשימות בזיכרון וסטיב נאש זוכה ב-MVP בפעם ה-2 ברציפות.

על עונת 2007 אני לא ארחיב. בקצרה – אמארה חוזר, הסאנס הציגו כדורסל מרשים וסיימו עונה עם 61 ניצחונות (המאזן ה-2 בליגה אחרי דאלאס) ושוב, ההתקפה מס' 1 בליגה. סטיב נאש, דרך אגב, סיים את העונה במקום השני בהצבעות ל-MVP.

זה הסתיים ברגעים שערורייתיים בסדרה הזכורה לשמצה מול הספרס. אבל זה סיפור אחר ליום אחר.

מה שצריך לקחת מהסיפור של הסאנס זה את הדרך שסטיב נאש הוביל אותם. את ההתגברות על קשיים. את ההמשכיות של השיטה גם למול תחרות קשה, גם בנסיבות קשות. נאש בשנים 05' – 08', 4 עונות הסמול בול של הסאנס, מסר יותר מ-11 אסיסטים למשחק בממוצע (רק פעם אחת ירד מתחת ל-11, כאשר מסר 10.5 אסיסטים בעונת 06) וקלע באחוזים פסיכיים שהכניסו אותו ב-07 למועדון ה-40/50/90 היוקרתי (היה מרחק 0.01% מהעונשין בעונת 07 מלעשות את זה ב-3 שנים רצופות).

בטווח הארוך, לתחושתי, אותה קבוצה של דאנטוני ונאש לימדה אותנו שאם יש לך את השחקנים המתאימים בהחלט ניתן לשבור פרדיגמות ולשחק על היתרונות שלהם במטרה למקסם פוטנציאל ולהגיע להישגים.