בכל רשימה של שחקני הכדורסל הגדולים ביותר של כל הזמנים נמצא את ביל ראסל. זה די מתבקש בהתחשב בעובדה שהוא השחקן שזכה בהכי הרבה אליפויות והדמות המרכזית בשושלת הגדולה ביותר בתולדות ה-NBA, אבל ההישגים האלה מספרים רק חלק קטן מהסיפור הזה של קריירת הכדורסל של ביל ראסל. גם אם מוסיפים את 5 תארי ה-MVP האישיים, את דפי הסטטיסטיקה העמוסים בריבאונדים ועוד כל מיני נתונים, מתקבלת תמונה חלקית בלבד שלא עונה על השאלה – איך השחקן המעוטר ביותר בתולדות הליגה שינה את הכדורסל, על ומחוץ לפרקט?

כדי לענות על השאלה הזאת נפתח בתיאור של ה-NBA באמצע שנות ה-50, ונקפוץ לסיום עונת 1954, שנתיים לפני שביל ראסל נכנס לליגה, אז קרו כמה דברים משמעותיים. הדבר הראשון הוא פרישתו של ג'ורג' מייקן, שהוביל את הלייקרס ל-5 אליפויות NBA ב-6 שנים וזכה בעוד 2 אליפויות רצופות ב-NBL שקדמה ל-NBA, השני הוא חוק חדש של שעון התקפה של 24 שניות והשלישי קרה כבר באמצע עונת 1955, וזה ההתפרקות של בולטימור בולטס, אלופת ה-NBA ב-1948, כשהיא גם האלופה היחידה אי פעם שכבר לא נמצאת בליגה וגם הקבוצה האחרונה אי פעם שהתפרקה.
במילים אחרות, הליגה נותרה ללא הסופרסטאר הגדול שהוביל אותה בשנים הראשונות, עם אחד משינויי החוקים הכי גדולים אי פעם, כשבשלב הזה לא ברור איך זה ישפיע לטווח הארוך, ובמצב של חוסר יציבות כשמתוך 17 קבוצות שהיו בליגה בעונת 1950, הראשונה אחרי האיחוד של ה-BAA וה-NBL, שיחד הפכו ל-NBA, אם כי ההיסטוריה של ה-BAA נחשבת היום גם כחלק מההיסטוריה של ה-NBA, בסיום עונת 1955 נותרו 8 בלבד.

עכשיו נחזור כמה שנים אחורה ונתמקד בנושא שלנו היום, ביל ראסל. את סיפור הקריירה המלא של ראסל אפשר לקרוא אצל מנחם כאן, ואני אזכיר כמה נקודות מפתח ואת ההשפעות שלהן. למרות יכולות אתלטיות מרשימות ונתונים פיזיים טובים, ראסל לא הצטיין בכדורסל עד לגיל תיכון, וכשכמעט הוציאו אותו מהקבוצה של התיכון שלו הוא השתכנע שהוא צריך ללמוד את היסודות של המשחק. ראסל לקח את זה צעד אחד קדימה כשהוא לומד לעומק את של שחקנים אחרים על מנת ללמוד איך להגן נגדם, וכתוצאה מכך גם הפך לראשון שמנסה בעקביות לקפוץ כדי לחסום זריקות. לדבריו, "לימדו אותנו ששחקן הגנה טוב הוא זה שנשאר עם רגליים על הקרקע ויכול להגיב מהר, וכשאני התחלתי לקפוץ כדי לעשות מהלכים הגנתיים ולקחת ריבאונדים ניסו לתקן אותי, אבל זה הוכיח את עצמו".

ראסל היה אמנם מספיק גבוה כדי לשחק סנטר, ובשיא הגיע לגובה 2.08 מטרים, אך גם היה אתלט מצוין והצטיין בעיקר בקפיצה לגובה, כאשר ב-1956 הוא רשם תוצאה של 2.06 ודורג שביעי בעולם בענף הזה. אם כבר קפיצה לגובה, נציין בדרך אגב שמי שזכה באליפות ישראל באותה שנה (עם תוצאה של 1.80 ושיא ישראלי לנוער של 1.84 גם כן באותה שנה, שיא שהחזיק עשור) גם כן היה רשום כשחקן כדורסל במדי הפועל תל-אביב, אך הקשר הראשון שלו ל-NBA הגיע גם כן מסן-פרנסיסקו, המקום בו ראסל גדל ושיחק עד אחרי המכללות, והוא כבר תיאר את ד"ר ג'יי קורע רשתות וקארים עבדול-ג'באר נוגע בשמיים.

נחזור לביל ראסל ולשילוב בין הגובה ליכולות האתלטיות שלו, שאפשר לו להמשיך את סגנון המשחק הייחודי שלו עוד שלב אחד קדימה. במקום לשמור רק על השחקן שלו, כפי שכולם עשו אז, ראסל ניצל את המהירות שלו כדי לעזור בשמירה על הכוכבים של היריבה בכל פעם שהם נכנסו לצבע ולחסום אותם, ובצד השני ניצל את יכולת הניתור שלו כדי ללקט ריבאונדים מהסל, בשני צידי המגרש, מה שהוביל בין היתר לחוק הגולטנדינג ההתקפי שאסר על שחקן התקפה לגעת בכדור כשהוא מעל הטבעת.
סגנון המשחק הזה הוביל להצלחה מזהירה עבור מכללת סן-פרנסיסקו, שזכתה ב-2 אליפויות רצופות ב-1955-6, הפסידה משחק אחד בלבד בשנתיים האלה וניצחה 55 משחקים רצופים. בין היתר, ראסל סיים את טורניר המכללות של 1955 עם ממוצע של 20 נקודות ו-20 ריבאונדים, הניו-יורק טיימס כתב לאחר משחק הגנה שבו ראסל והקבוצה עצרו את טומי היינסון על 0 נקודות במחצית ש"אם אי-פעם ראסל יצליח לפתח משחק התקפה, יצטרכו לשנות את חוקי הכדורסל", וכבר אז (3/3/1956) הכריז עליו ג'ורג' מייקן כשחקן הגדול מכולם, כפי שניתן לראות בעיתון הזה.

כשראסל הגיע ל-NBA כבר היו הרבה ציפיות ממנו, והן רק התחזקו כשהוא פתח את העונה באיחור של חודשיים, במהלכן הוא הוביל את נבחרת ארה"ב לזהב אולימפי במשחקי מלבורן 1956, בהן האמריקאים ניצחו ב-30+ הפרש את כל המשחקים, כולל פעמיים נגד ברה"מ, ובסך הכל בהפרש ממוצע של כ-55 נקודות, אפילו יותר מזה של נבחרת החלומות של 1992. הבוסטון גארדן התמלא ב-11,052 אוהדים, הרבה יותר מהכמות הרגילה, לקראת הופעת הבכורה של ראסל נגד ההוקס ב-22/12.
ראסל עלה מהספסל במקומו של ארני ריזן, שהיה מהסנטרים המובילים בליגה בחצי הראשון של העשור, שיחק בסך הכל 21 דקות, קלע 6 נקודות ונראה קצת מגושם וחלוד, אבל גם בהופעת הבכורה הוא השפיע על המשחק בדרכים שלא נראו קודם לכן ב-NBA. ראסל לקח 16 ריבאונדים במעט הדקות שלו, ובהרבה מהם הוא מיד מסר קדימה לאחד משחקני בוסטון שיצא למתפרצת קלה, ובהגנה הוא שמר על צ'רלי שר, הסנטר של ההוקס, אבל בפועל עזר בהגנה בכל מקום שנדרש, ובין היתר חסם את שני הפורוורדים הכוכבים של ההוקס – בוב פטיט ואד מקאולי, האחרון שבהם היה זה שהועבר מבוסטון בטרייד שהביא את הבחירה השנייה בדראפט ואת ראסל לסלטיקס.

עד מהרה הליגה כולה התרגלה לתופעה. קבוצות מילאו אולמות לראשונה במשחקים של הסלטיקס וראסל וסגנון ההגנה הייחודי שלו הפך לשם דבר. בעונה הבאה ה-NBA נכנסה לראשונה לשוק הגדול של דטרויט כשהפיסטונס עברו מפורט-ווין, אינדיאנפוליס, 5 שנים אחר כך הליגה הגיעה גם לשיקגו, וכשראסל פרש כבר היו בליגה 14 קבוצות לעומת ה-8 שהיו כשהקריירה שלו התחילה. בצד שחש מאוים מהיכולות של ראסל היה בין היתר אדי גוטליב, בעלי האלופה המכהנת פילדלפיה ווריורס, שטען כי ראסל מבצע בעקביות עבירת גולטנדינג או שהוא משחק למעשה הגנה אזורית, הגנה שהותרה לשימוש ב-NBA רק בראשית המאה ה-21, ונוצר עימות מתוקשר בין גוטליב ובין רד אאורבך, מאמן בוסטון, שכינה את דבריו של גוטליב "ענבי בוסר", כלומר הבעת זלזול במשהו בלתי ניתן להשגה.

לסגנון ההגנה של ראסל הייתה השפעה דרמטית על עתיד הליגה והכדורסל בכלל. קודם כל, ראסל היה הראשון שסיפק עזרה הגנתית לחבריו לקבוצה מלבד חסימות על הטבעת, כשאת זה כבר עשו קודם, ומאז לכל קבוצה יש שחקנים שמתמחים בזיהוי ובביצוע של עזרה הגנתית. ניתן אפילו לטעון שדווקא ראסל היה יכול להתאים לכדורסל המודרני יותר מהרבה כוכבים אחרים מהעבר, בגלל היכולת שלו להשתלב ולנהל סוגים מתוחכמים יותר של הגנות שדורשות שחקנים שיכולים לשמור על מגוון רחב ככל האפשר של עמדות וכוללות חיפוי ועזרה הגנתית ברגעים הנכונים, הגנה אזורית או הגנת חילופים.

מעבר לזה, שחקני ההתקפה המובילים באותה תקופה נאלצו לפתח יכולות התקפיות נוספות על מנת להתמודד עם האימה שהפיל ראסל על ההתקפות היריבות. אם היתרון של ראסל בהגנה היה יכולות אתלטיות ברמה גבוהה, שאפשרו לו לגבור על שחקנים שלא היו להם יכולות אתלטיות כאלה, הרי שהדור שהגיע בשנים הבאות ל-NBA כלל כמה שחקנים שנחשבים בין האתלטים הטובים בתולדות הליגה עד היום, כמו אלג'ין ביילור, אוסקר רוברטסון, ג'רי ווסט וכמובן ווילט צ'מברליין, שנבחרו כולם בדראפט בין 1958 ל-1960 והפכו ליריבים המרכזיים של ראסל ובוסטון בדרך לאליפות בעשור של שנות ה-60, ובראשם ווילט ששיחק נגד בוסטון בפלייאוף ב-8 מתוך 10 העונות המשותפות של ראסל וצ'מברליין בליגה, ועוד מאות משחקי עונה סדירה לאורך השנים.

נגד השחקנים המובילים השתמש ראסל גם בסוג של לוחמה פסיכולוגית. למשל, הוא היה מונע משחקן מסוים לקבל את הכדור ואז שואל אותו למה אף אחד לא מוסר לו, הוא היה חוסם שחקנים ואומר להם שסוג הזריקה הזאת לא יעבוד נגדו כי הוא יחסום אותה שוב, ושחקנים רבים העידו על כך שהם החטיאו המון זריקות רק בגלל החשש מראסל שיבוא פתאום ויחסום אותם, ומנגד, זריקות אחרות ראסל נמנע מלחסום כדי לשמור לעצמו את גורם ההפתעה לרגע המכריע, בו הוא יחסום זריקה מהסוג שהיריב כבר חשב שיכולה לעבוד נגד ראסל. כך למשל, על ניל ג'ונסטון, הסנטר המוביל בליגה בשנים לפני שראסל נבחר בדראפט, טען ראסל בדיעבד שהוא יכול היה לחסום 90% מהזריקות שלו, ועשה זאת פחות על מנת לשמר את היתרון הפסיכולוגי שלו.

על היריבות בין ראסל ובוסטון ובין ווילט צ'מברליין כתבתי בהרחבה כאן בפרויקט קודם, וגם המקרה של ווילט מדגים עוד קצת את ההשפעה של ראסל על הסקורר הגדול של תקופתו. בחלק המוקדם יותר של הקריירה של שניהם, היתרון הקבוצתי של בוסטון והמומחיות ההגנתית של ראסל גברו בעקביות על הסקורר הגדול ביותר דאז שגם כשקלע הרבה פחות מהממוצע האישי זה היה הרבה יותר מכל שחקן של בוסטון, ואז גם ראסל היה מאפשר לצ'מברליין לקלוע הרבה בדקות הסיום, אחרי שהמשחק הוכרע, מה שיגרום לווילט לחשוב שהוא בסך הכל עשה את שלו במשחק. בחצי השני של הקריירה שלו, צ'מברליין זכה ליותר הצלחות קבוצתיות, גם בגלל שהוא התמקד יותר בהגנה, ריבאונד ומסירות לחברים, וממוצע הנקודות שלו ירד מאוד ביחס לשנים הראשונות, וכמו שראסל תיאר את צ'מברליין בפעם היחידה שבה ווילט ניצח את ביל בפלייאוף – "כרגע הוא משחק כמוני. במטרה לנצח".

כשמדברים על ביל ראסל ועל ההשפעה שלו על הכדורסל, או אולי בכלל כשמדברים על ה-NBA בשנות ה-50 וה-60, אי אפשר באמת לעסוק רק במה שקורה על הפרקט, וצריך לעסוק גם בנושא הגזעי, בעיקר כשמדברים על ביל ראסל, הדמות הראשית במערכת היחסים שבין ה-NBA ובין התנועה לזכויות האזרח. ראסל העיד על עצמו שכבר מגיל צעיר הייתה לו מודעות לגזענות, והמשפחה שלו אף עברה מלואיזינה לאוקלנד כחלק מבריחה מערבה לאזורים פחות גזעניים. כשהוא שיחק במכללת סן-פרנסיסקו, המכללה הפכה לקבוצה הראשונה בליגת המכללות בה היה רוב של שחורים בחמישייה הפותחת, כלומר 3 שהם ראסל, קיי סי ג'ונס ששיחק איתו גם בבוסטון והאל פרי, אבל ב-NBA זה לא קרה בהתחלה והוא היה היחיד בבוסטון ואחד מבין 15 בלבד בליגה כולה בתחילת הקריירה שלו.

הפופולריות של ראסל כשחקן כדורסל, ובין היתר הכוכב השחור הראשון ב-NBA, לא מנעה ממנו לחוות את הגזענות של אותן שנים, בין אם מהיציע, גם של אוהדי קבוצתו בוסטון, ובין אם במקומות אחרים בהם הייתה הפרדה גזעית באותן שנים. לאורך השנים, ראסל לקח חלק פעיל יותר ויותר במאבק של "התנועה לזכויות האזרח", הפך לפעיל מעורב יותר ויותר עם השנים והביע עמדות פומביות בנושאים אלה לא אחת, וביניהן גם עמדות שנחשבו שנויות במחלוקת ורדיקליות יותר. כשחקן הכי טוב ב-NBA באותן שנים, שזכה ב-5 תארי MVP בשנים 1958-1965, הייתה לפעילות של ראסל השפעה על השחקנים האחרים, ובעיקר השחורים שבהם, שכבר היו באמצע שנות ה-60 כמעט חצי משחקני הליגה, שני שליש משחקני החמישייה ו-75% מהאולסטארים. הם ראו בו מנהיג של המאבק הפרטי שלהם למעמד שווה בתוך הליגה, בשנים בהן שחקנים שחורים כמו ראסל, צ'מברליין, רוברטסון וביילור היו הסיבה המרכזית לשיפור של הליגה שזכתה ליציבות במהלך שנות ה-60.

בוסטון הייתה הקבוצה הראשונה שבחרה בדראפט שחקן שחור, וזה היה צ'אק קופר כבר ב-1950. היא הייתה הקבוצה הראשונה שהעלתה חמישייה בה כולם שחורים, וזה היה בדצמבר 1964 כשאלו היו ראסל, קיי סי ג'ונס, סם ג'ונס וסאץ' סנדרס הקבועים, יחד עם ווילי נאולס שהחליף את טום היינסון הפצוע. נשארה לבוסטון היסטוריה אחת בתחום הזה, והיא הגיעה ב-1966. רד אאורבך פרש מאימון והתמקד בניהול הקבוצה, ואחרי כמה מכוכבי השנים הקודמות שסירבו, ראסל קיבל את ההצעה והפך למאמן-שחקן, וגם למאמן השחור הראשון בתולדות הספורט המקצועני בארה"ב. מינויו של ראסל למאמן גרר גם הוא מחלוקת בתקשורת האמריקאית בין מי שראה בכך הישג היסטורי של התנועה לזכויות האזרח ובין מי שקיווה שהתפקיד החדש ימתן קצת את הרדיקליות של ראסל. מנגד, תוכנית טלוויזיה ששודרה על ראסל ב-CBS בשנת 1968 הציגה אותו דווקא כמודל להצלחה כמי שהצליח להתקדם ולהפוך למיינסטרים בסביבה גזענית, וזאת תוך כדי שהוא מבליט את המאבק והזעם של השחורים, אך מנגד נמנע מניכור כללי ללבנים.

היום, 55 שנים אחרי פרישתו של ראסל ובערך שנתיים אחרי מותו, אפשר לראות היטב את ההשפעה של ראסל גם בתחום הזה. בעקבות ביל ראסל ואלו שהגיעו אחריו והמשיכו את דרכו, ליגת ה-NBA נחשבת לליגת הספורט המקצוענית האמריקאית הנוחה ביותר עבור הקהילה האפרו-אמריקאית, בתנאים ששחקנים מהקהילה מקבלים, ביחס אליהם, בכמות שלהם, כשמדובר היום ברוב מוחלט של שחקני ה-NBA, וגם בחופש שהליגה מעניקה להם להתבטא, גם באופן שנחשב רדיקלי וחורג מהמיינסטרים האמריקאי לפעמים כמו שראסל עצמו עשה כשחקן, גם בהקשר של התנועה לזכויות האזרח וגם בקשר למלחמת וייטנאם בשלהי הקריירה שלו, וגם לקחת חלק בתנועות חברתיות, כפי שראינו בפגרת הקורונה של 2020 למשל.

אפשר לסכם ולומר שביל ראסל הוא ראשיתו של הכדורסל המודרני, על אך שיש בוודאי הבדלים בין הכדורסל של שנות ה-60 לזה של ימינו, ולא בכדי הוא השחקן המוקדם ביותר שמוזכר בכל רשימה של הגדולים ביותר. על הפרקט, ראסל ניצל את היתרונות האתלטיים שלו כדי לייצר סגנון משחק ייחודי שמתבסס על כמה עקרונות שהם עד היום מרכזיים בכדורסל, כמו עזרה בהגנה, שימוש באתלטיות כדי לחסום זריקות בעקביות ולא רק מתחת לסל וריבאונד שמוביל ליציאה מהירה להתקפה ולניצול הזדמנויות כשהיריבה לא ערוכה, והוא גם היה אולי הראשון שהבין את האופן שבו הוא יכול להשפיע ולנצל לטובתו את ההתנהלות של השחקנים האחרים על הפרקט כדי לערער את הביטחון של היריבים שלו במשחק ההתקפה שלהם.

מחוץ לפרקט, ראסל היה הפנים של המהפכה המודרנית הראשונה של ה-NBA. הליגה אליה נכנס ראסל הייתה ליגה שהייתה רגילה לחוסר יציבות ושינויים רבים ותכופים, וראסל סיפק לה גם יציבות, גם בזהות האלופה לאורך רוב הקריירה שלו וגם ככוכב על שבאו בעקבותיו עוד כוכבים, מה שהוביל לעידן הראשון שאפשר לומר שהייתה בו כמות משמעותית של כוכבים בליגה, ובעיקר ראסל היה הפנים של הליגה בשנים בהן היא הפכה לפופולרית לראשונה והיה חלק משמעותי באופן שבו הליגה הפסיקה להיות גזענית, כפי שכל הספורט האמריקאי היה אז, והפכה אולי לליגה היחידה בארה"ב שבה הקהילה האפרו-אמריקאית מרגישה בנוח עד היום, שחקנים, מאמנים ואנשים מכל התחומים והתפקידים. נסיים עם סרטון של מהלכים של ראסל.