בוקר

השחקן המשתפר של העונה, ברוב המקרים, הוא פרס שמוענק לשחקן שעושה את הקפיצה מרול פלייר לכוכב. יש מקרים בהם אנחנו רואים כוכב הופך לרול פלייר כדי להאריך את הקריירה, כמו קווין לאב, קייל לאורי או כל החתמה "נוצצת" לכאורה של מיאמי באיחור אופנתי של שמונה שנים. נדירים המקרים שאנחנו רואים כוכב, בשיאו, עושה את השינוי הזה. זה בדיוק מה שראינו בפריז.

דווין בוקר, שחקן של 27 נקודות ו-7 אסיסטים במשחק העונה, הפך לאופציה החמישית בהתקפה. הוא קלע כשצריך, הניע כדור כשצריך ובעיקר שמר ועשה את הפעולות הקטנות שמנצחות משחקים. בעונה הסדירה הוא לא ישחק לצד אמביד, לברון וסטף, אבל הוא עשוי להיות המרוויח הגדול מהאולימפיאדה.

מסקוטי פיפן ב-1992 ועד קובי בראיינט ב-2008 שמענו על כוכבים ששיחקו לצד כוכבי על אחרים והפכו כתוצאה מזה למנהיגים או לשחקנים טובים יותר. בוקר ישחק השנה אצל מאמן שמנצח משחקי עונה סדירה בכמויות מסחריות, ישחק לצד מנהל משחק שיכניס סדר להתקפה ויחד עם קווין דוראנט ובראדלי ביל, טריו שהתמודד ויתמודד עם פציעות אבל קבוצה שסיימה את העונה ב-15:30.

בפיניקס של השנה הבאה התפקיד שלו יהיה אחרת. הוא לא יצטרך לסחוב את ההתקפה כשיש את קווין דוראנט ובראדלי ביל, הוא לא יצטרך להניע כדור כשיש את טיוס ג'ונס. הוא יצטרך לעשות כל פעם משהו קצת אחר, להיות מספיק דומיננטי בשביל לקחת משחקים על הגב כשצריך או בשביל לתת לדוראנט לנוח ולתת להם לפרוח. ההשפעה שלו בפריז, עליה סטיב קר אמר שהוא ה-Unsung MVP, גורמת לי להאמין שיש לו קייס לא רע גם ל-MVP שנה הבאה. 55 ניצחונות של פיניקס בהחלט יכולים להכניס אותו לדיון.

נוקמים. אבל במי?

אם 1992 היא הדרים טים ו-2008 היא הרידים טים, 2024 הם האוונג'רס. לברון ג'יימס אמר את זה בעצמו, סטף קרי הכתיר את הכינוי בחשבון האינסטגרם שלו ויכול להיות שזה יהיה השם של הדוקו המתקרב. לא בכל יום אנחנו רואים שחקן עם זקן אפור זוכה ב-MVP של טורניר כדורסל אולימפי, לא בכל יום אנחנו רואים את השלשות של סטף מעסיקות את העולם.

למרות זאת, בשביל נוקמים צריך רשע. לברון לא שיחק במדי ארה"ב מאז 2012, סטף במאזן 0:29 עם הנבחרת ודוראנט לא הפסיד באף אולימפיאדה. אז במי הם נוקמים? חשבתי בהתחלה שהתשובה תהיה ניקולה יוקיץ', אבל הוא לא באמת "אויב" של אף אחד מהם. גם לברון בעיקר מיואש ממנו. רודי גובר לא מאיים ולא שיחק בגמר בחייו, את שיי וברוקס הם לא פגשו ורוב השחקנים לא שיחקו במונדובאסקט או ישחקו במשחק הבא.

אז במי הם נוקמים? המשכתי לחשוב על זה, והתשובה שהגעתי אליה היא הזמן. כשהעונה תתחיל אנחנו נתעסק בעיקר בטייטום, בשיי, ביאניס, בלוקה, ביוקיץ' ובקבוצות העל שלהם, לא בבני ה-35+ שהובילו את האמריקאים האלה לזהב. לברון, סטף ודוראנט הגדירו את עולם הכדורסל בין 2015 ל-2018. לברון וסטף אמנם לקחו אליפויות אחרי, אבל בשנה הבאה יש סיכוי לא רע ששני האחרונים ייפגשו בפליי-אין או בסיבוב פלייאוף מוקדם. הפעם הם הראו שהם רלוונטיים שוב.

יש בזה משהו יפה, אבל בסוף הזמן מנצח את כולם. מוזמנים לשאול את רפאל נדאל. שלושתם על חוזי עתק וכנראה לא ישחקו ביחד שוב, ושלושתם היו במרכז עולם הכדורסל פעם אחת אחרונה. יש בזה משהו יפה ועצוב כאחד.

שלוש על שלוש

טורניר השלוש על שלוש כאן כדי להישאר, אחרי עוד אולימפיאדה בלי אירועים מיוחדים. וורת'י דה יונג, שפעם חגג על ישראל ביורובאסקט, קלע סל ניצחון על הבאזר. האמריקאים עפו בבתים. הנבחרת הורכבה מג'ימר פרדט, 15 שנה אחרי השיא, קניון מארי, מארים מדוקס ודילן טראוויס.

שלושת האחרונים בלי דקה באן.בי.איי או קרוב לזה, והם סיימו במאזן 5:2. כאן עולה השאלה, שרלוונטית גם לארץ ולכל מדינת כדורסל – למה אין שחקני כדורסל טובים יותר? כאלה שמצד אחד לא ברמה של נבחרת ארצות הברית בהכרח, אבל כאלה שיכולים לזכות בזהב ולהרוויח מהחשיפה חסרת התקדים של המשחק הזה.

קולין סקסטון, ג'ורדן פול, ג'וש הארט ובובי פורטיס, למשל, יכולים לקחת זהב בסטייל. אף אחד מהם כנראה לא ברמה של נבחרת ארה"ב לאולימפיאדה, אבל יש להם יכולת יצירת זריקה שטובה לסטריטבול ויכולת לתת מספיק רבאק בהגנה, בעיקר במקרה של הארט ופורטיס. הם מרוויחים מזה ועולם הכדורסל מרוויח מזה. גם אם היו הולכים על שחקני יורוליג סטייל מרקוס האוורד, בונזי קולסון וג'בארי פארקר התוצאה הייתה מהנה בהרבה. ייתכן שזאת שאלה של זמן.