כמה כעסתי כשלא היו שידורי קשתות בטלוויזיה. לא רק שאני נהנה לצפות בקשתות, גם הסיפור של מיכאלה משה, הקשתית האולימפית שלנו, הוא סיפור שממנו קורצו חלומות… אז רתחתי וכעסתי, וכתבתי ארבע פסקאות שמורידות קיטוני רותחין (עצבים ובאסה בלשון העם) על ערוץ חמש עד שהתברר לי (תודה עמיחי) להפתעתי ולתדהמתי שאיגוד הקשתות העולמי היה זה החליט עקרונית שלא משדרים את שלב הניקוד המוקדם!

אז במקום ארבע פסקאות המביישות ומכליות את ערוץ הספורט, הרשו נא לי פסקה אחת של תסכול מאיגוד הקשתות העולמי:

בניגוד ללפני שמונה מאות שנה, הקשתות אינה חזון נפוץ בחיי היומיום של האדם המודרני. אמת, עדיין יש פה ושם שבטים אבודים המשתמשים בחץ וקשת, אך רובנו נגעו בהם – אם בכלל – רק כשהיינו ילדים, וודאי שלא מודעים למהי קשת אולימפית וכיצד להשתמש בה בצורה טוב. איגוד הקשתות העולמי החמיץ לדעתי הזדמנות לקדם את הקשתות היום, כשיש מולו מעט מאוד מתחרים, ועל כך אני מבקש לתקוע לעסקני האיגוד עולמי חץ בתחת (משוח בבוז ולעג).

אז למי שלא יכול היה לראות בטלוויזיה: הקשתית מיכאלה משה סיימה במקום ה-18 במקצה הדירוג כשרשמה הופעה טובה מאוד כשקבעה שיאי אישי של 660 נקודות, ותפגוש בשלב הנוקאאוט קשתית רומניה שסיימה במקום ה-47. ואותם עסקני איגוד עולמי שקשתות שאמרו:: " נו טוב, זה סתם מוקדמות!", אני שמח לספק אנקדוטה נחמדה: הקשתית הקוריאנית לים קבעה היום ב"סתם מוקדמות" הללו שיא אולימפי חדש עם 694 נקודות!

רועי דרור סיים את התחרות עם 655 נקודות ובמקום ה-42 הכללי ובשלב הנוקאאוט הוא אמור להתמודד נגד סטיב ויחלר מהולנד שסיים את מקצה הדירוג במקום ה-23

בשל אי ההצלחה היחסית של רועי, מיכאלה ורועי לא יתמודדו למרבה הצער בשלב הבא בתחרות הזוגות החץ האחרון של רועי היה רק 5 נקודות, אם היה 8 או אפילו 7, הם היו עולים, פשוט מטורף כמה (גם) המקצוע הזה קשה ומלחיץ. יצא לי כתלמיד תיכון לנסות להשתתף בתחרות קליעה למטרה ברובה, ובשל ה"חוויה" (סליחה, ובשל הטראומה) אני חושב שאני מצליח קצת להבין עד כמה זה קשה לחזור במדויק ותוך ריכוז מושלם על כל ירייה מחדש.

כדורגל הנשים וכדוריד הנשים כיכבו בשידורים היום . אני בן 63 ובזמני כדורגל הנשים בישראל פשוט לא היה קיים. אני זוכר שבגילאי העשרה סיפרו לי על קרובת משפחה שטובה בכדורגל, אבל כשיצא לי להתמסר איתה, הבנתי שהיא, איך נאמר, לא ממש טובה יותר מילד בן שבע.

רק פעם אחת, כשהייתי בצבא, יצא לי להיות בששי בצהרים באחד הקיבוצים. שיחקנו, כמה חברה, כדורגל על הדשא שליד חדר האוכל של הקיבוץ, ופתאום הופיעה מתנדבת דנית ושאלה אם אפשר גם להשתתף במשחק. טוב, כולנו חייכנו ואמרנו שבטח (היא היתה חתיכה וחוץ מזה זו אטרקציה לראות נערה משחקת כדורגל, לא?). היא חזרה אחרי חמש דקות לבושה מדי כדורגל ונעלי פקקים, מה שהיה צריך להבהיר לנו מה מחכה לנו, אבל חייכנו וחייכנו והחיוכים שלנו נמשכו עד… שהמשחק התחיל.

לעזאזל, היא שיחקה טוב! בטוח שיחקה טוב ממני. אמנם לא טוב כמו המצטיין שבחבורה שאגדות הקיבוץ מספרות שכאשר נבחרת הנוער של ישראל התארחה בקיבוץ השכן ומנהלי הנבחרת ביקשו לערוך משחק אימון מול נבחרת הקיבוצים שבאזור, מאמן נבחרת הנוער של ישראל כל כך התלהב מהיכולת שלו (הוא אכן היה הטוב ביותר של ליגת הקיבוצים האזורית), עד ששאל אם הוא מוכן – בלי שישחק בשום קבוצה מאוגדת בהתאחדות! כן, ככה סתם – להשתלב בהרכב הפותח של נבחרת הנוער של ישראל. הבחור עם פני הילד ענה שברור שהוא מוכן, אבל לצערו הוא בן 24 ועבר כבר לפני הרבה שנים את גיל הנוער…

בכל מקרה, המתנדבת הדנית הזו ידעה כדורגל. ידעה למסור, ידעה להיפטר מהכדור בקלות ולמסור במדויק כשתקפו אותה, ידעה לעבור שחקנים בכידרור עם הטעיות גוף מטריפות כשלא היתה לה ברירה. אני במפורש זוכר שהכי התרשמתי מההימנעות שלה להיכנס למצבים קשים… ואגב, שלא יהיה שום צל של ספק, היא חילצה מאיתנו כדורים בקלות, כולל גלישות חינניות (אישה אחרי הכול) לתיקולים.

זו היתה הפעם הראשונה שראיתי, ובטח הפעם הראשונה ששיחקתי, עם בחורה שיודעת כדורגל. אני זוכר את התובנה שנחתה עלי שכדורגל אינו לגברים בלבד, ומאז, ובכל פעם שאני רואה כדורגל נשים, אני לא יכול שלא להיזכר בה, במתנדבת הדנית ההיא, מחלקת מסירות פז שחותכות את ההגנה לגזרים.

אני מניח שאתם גם ראיתם שיש הבדל בין כדורגל נשי לגברי. יש הבדל בפיזיות של סגנון המשחק. יש הבדל בטכניקה שמתבטא בעיקר בנבחרות הפחות טובות, אבל יש בו גם יותר אלגנטיות ויודעים מה, איכשהו כדורגל הנשים הוא מזכיר לי בהמותו את הכדורגל של ברצלונה של פפ בשיאה, כזו ששמה דגש גם על יופי, ובעיקר וקודם כל על ניסיון להימנע מלהכניס את עצמך לבלגן.