כידוע, הלילה לא יתקיימו משחקים בשל הניצחון של בוסטון בסדרת גמר המזרח נגד אינדיאנה. במקום המשחקים שהיו עשויים להיות בסדרה הזאת, אני אפרסם סיפור בהמשכים על בוסטון והמסע שלהם לגמר. כל קשר בין הסיפור למציאות הוא מקרי בהחלט…

********************************************************

ג'ייסון יצא מחדר ההלבשה והחל בחימום קל, כמו לפני כל משחק. הוא תהה לעצמו מדוע הקהל בטי די גארדן לא מריע כמו בדרך כלל, אבל לא הקדיש לכך הרבה מחשבה, כשהוא היה נחוש לסגור הלילה את הסדרה ולהבטיח שוב את המקום בגמר.

"הפעם, עם יתרון הביתיות ובלי סטף והחברים שלו בדרך, אנחנו יכולים וצריכים ללכת עד הסוף" הוא חשב לעצמו.

שתי דקות אחר כך הצטרף אליו ג'יילן. הם החליפו ביניהם כיפים ואז ג'יילן נעמד ליד ג'ייסון ושניהם המשיכו בתרגילי חימום במשך מספר דקות, עד שהם לקחו את אחד הכדורים שהתגלגל על המגרש.

"בוא נעשה אימון אחד על אחד" אמר ג'ייסון.

ג'יילן הנהן בהסכמה ולקח את הכדור. הוא הלך לקשת השלוש ולקח זריקה שנחתה על הטבעת והלכה החוצה.

"תתחיל" הוא אמר לג'ייסון.

שני השחקנים החלו במאבק צמוד של אחד על אחד. כמה שהם אהבו לשחק ביחד, הם אהבו עוד יותר את התחרות ביניהם. ג'יילן היה נחוש להוכיח שהוא שחקן לא פחות טוב שלוקח צעד אחורה לטובת הקבוצה, ואילו ג'ייסון תמיד קיווה להראות שזה טוב שיש כוכב שני כזה, אבל צריך להראות מי השחקן המוביל של הקבוצה, גם אם לפעמים הוא נותן לשני לקחת את הכדור יותר.

בינתיים נכנסו שחקנים נוספים והחלו בחימום, כשהם משתדלים לא להפריע למשחק הסוער שהתחולל מולם. כמה דקות מאוחר יותר הגיע ג'ו וכינס את יתר השחקנים מסביבו, כשהוא מאפשר לג'ייסון וג'יילן להמשיך במאבק שלהם.

"חסר לי שחקן אחד, אבל אני לא זוכר מי" חשב ג'ו לעצמו כשהוא מתבונן על החבורה שלו. מלבד ג'ייסון וג'יילן, היו שם קריסטאפס הענק, שקיבל אישור לחזור מהפציעה עם הגבלת דקות, ג'רו הגארד ההגנתי הנהדר והמנוסה, אל הוותיק שהיה במעמדים האלה יותר מכל אחד אחר, פייטון התזזיתי והנמרץ, סם הקלעי הדגול, לוק הגבוה שאוהב לקפוץ ולהסתיר ליריב שמנסה לזרוק שלשות, אושיי שנתן כמה דקות טובות בהגנה בסדרה הזאת, קסייבר הגבוה ההגנתי שלא ממש יודע לקלוע מרחוק, ועוד כמה שחקנים משלימים שלא קיבלו דקות של ממש בפלייאוף. ג'ו הרגיש שחסר לו מישהו, אבל לא הצליח להבין למה הוא מרגיש ככה.

"המאמן" קרא לו אל אחרי כמה רגעים. "אתה לא מרוכז".

"בוא רגע הצידה אל" אמר ג'ו. "אני רוצה לשאול אותך משהו ביחידות".

אל וג'ו פרשו הצידה לפינה ואל הביט בג'ו, ממתין למוצא פיו.

"אתה לא מרגיש שחסר לנו מישהו?" שאל ג'ו.

אל חשב כמה רגעים לפני שענה.

"עכשיו כשאני חושב על זה". הוא אמר בשקט הידוע שלו. "המאמן צודק".

"אז מי חסר לנו?" שאל ג'ו שוב.

"זכור לי משהו לבן, אבל לא מעבר לזה" אמר אל.

בינתיים ג'ייסון וג'יילן סיימו את המשחק שלהם וניגשו לאסיפה הקבוצתית.

"ניצחתי 21- 17" אמר ג'ייסון למבטים השואלים, תוך כדי ששניהם מחלקים כיפים לכל חברי הקבוצה.

"איפה כל האוהדים?" שאל ג'יילן פתאום, תוך כדי שהוא מביט על היציע הריק ממולו.

"ואיפה אינדיאנה?" שאל פתאום ג'רו.

"אני אגיד לבראד שיטלפן אליהם ויבדוק מה קורה" אמר ג'ו. "בינתיים, בואו נלך לחדר ההלבשה ונדבר על כמה מהלכים ממשחק 4".

ג'ו שלף את הפלאפון והקליד הודעה לבראד, ובינתיים כולם התכנסו בחדר ההלבשה, אל מול המחשב הגדול.

ג'ו פתח את משחק 4 והחל להקרין קטעים מהמשחק, תוך כדי שהם דנים בדברים שונים. אחרי כמה דקות הם הגיעו לשוויון 102, דקה לסיום והכדור אצל בוסטון, כשג'יילן מתחיל לחדור לסל. לפתע, המסך נתקע על אותה נקודה שבה ג'יילן רואה את העזרה ההגנתית מתחילה להגיע.

"בואו נדבר על המהלך הזה" אמר ג'ו. "איזו החלטה קיבלת כאן ג'יילן?"

דממה השתררה בחדר. כולם הסתכלו אחד על השני במבטים נבוכים. עד עכשיו הם זכרו היטב את מה שקרה במשחק, אבל מכאן היה מעין בלק-אאוט משותף של כל הנוכחים.

"אולי תגלה לנו המאמן?" שאל ג'יילן. "אם היה מישהו בפינה הייתי מוסר לו בטח, אבל אני לא זוכר מה קרה כאן".

ג'ו הסתכל על ג'יילן בפנים נבוכות.

"הייתי בטוח שמישהו מכם יזכור" הוא אמר. "מכאן אני לא זוכר שום דבר עד לסיום המשחק".

אחרי כמה שניות של דממה החל להתנגן פתאום השיר "יונתן הקטן".

"יש לי טלפון" אמר ג'ו. "חכו רגע, זה בראד".

"כן בראד" אמר ג'ו קצרות. "אני עם השחקנים עכשיו".

"תעלה לשיחת ועידה איתי ועם ריק קרלייל עכשיו" אמר בראד.

ג'ו לחץ על מה שהיה צריך, בירך את ריק לשלום והמתין.

"אתה עוד לא נולדת אז" אמר ריק. "כשאני הייתי עם בוסטון בגמר שלוש עונות רצופות".

"נכון" אמר ג'ו.

"אז אני מאחל לכם המון הצלחה בגמר שיתחיל בשבוע הבא". אמר ריק. "כמובן שהייתי מעדיף להגיע לשם עם הקבוצה הנוכחית שלי אינדיאנה, אבל אני אהיה בעדכם, גם אם זה יהיה נגד דאלאס".

"לא הבנתי". אמר ג'ו, מבולבל לחלוטין. "אתה בטוח שאנחנו עלינו לגמר?"

"מה זאת השאלה המוזרה הזאת?" שאל ריק. "השלשה של דריק וויט בדקה האחרונה הרגה אותנו".

ג'ו קפץ ממקומו והבהיל לרגע את כל השחקנים שעמדו מסביבו. "הכל בסדר חבר'ה" הוא אמר להם.

"מה אמרת ריק?" הוא שאל בטלפון. "מי קלע את השלשה הזאת".

"דריק וויט" ענה ריק בגיחוך. "אתה צריך שאני אאיית לך את זה?".

"לא צריך" אמר ג'ו ורשם על המחשב את השם דריק וויט. "תודה ובהצלחה בעונה הבאה".

ג'ו ניתק את הטלפון וכל השחקנים הביטו בו.

"חברים" הוא פתח. "אני שמח לבשר לכם שהעפלנו לגמר".

אחרי 2-3 שניות של דממה, ג'יילן פתח את התא שלו והוציא משם גביע שעליו היה כתוב "MVP של גמר המזרח על שם לארי בירד".

"עכשיו אני מבין מתי הספקתי להיות המצטיין של גמר המזרח" הוא אמר.

ג'ייסון הביט בו כמה שניות במבט שאיש לא ידע לזהות, אך אחרי רגע חייך.

"ברכות, אחי" הוא אמר בקול.

ג'ו בינתיים הסתובב בין התאים של השחקנים, עד שמצא תא אחד שכתוב עליו דריק וויט. הוא פתח את התא ומצא פתק מודבק לו.

"אם הגעתם עד לכאן סימן שגיליתם שלקחתי את דריק וויט". הוא החל לקרוא את הפתק. "ניצור איתכם קשר בתאריך של משחק 6, ואז אגיד לכם מה הדרישות שלי כדי שתקבלו אותו בחזרה לסדרת הגמר שתתחיל ביום חמישי עוד שבוע".

ג'ו סיים לקרוא את הפתק ופתאום החלו אצלו הבזקים של שלשות, מסירות, חסימות, חטיפות ועוד מהלכים של דריק וויט. הוא תלש את הפתק מהתא וראה מהצד השני של הדף טביעה של יד ענקית.

"יד כזאת יש רק לוומבי" אמר קריסטאפס שהגיח מאחור.

המשך יבוא…