אחרי 3 משחקים בכל אחת מסדרות הגמר האזורי, כשבוסטון ודאלאס ביתרון 3- 0 על אינדיאנה ומינסוטה בהתאמה, ניקח מסקנה אחת על ההגנה של בוסטון ואיך שהיא מתמודדת עם ההתקפה של אינדיאנה, נעבור משם להתקפה של דאלאס ששומרת על יציבות כרגע, בניגוד לשלבים הקודמים של הפלייאוף, ונסיים עם אנקדוטה על סדרות גמר אזורי לא כל כך צמודות.

1. איך בוסטון מתמודדים עם ההגנה של אינדיאנה.

בוסטון אולי לא הכי מרשימים, אבל הם ביתרון 3- 0 בגמר המזרח ונראה שהם בדרך הבטוחה להעפיל לגמר, ולמרות שאינדיאנה מייצרים לא מעט נקודות, ההגנה של בוסטון בכל זאת עושה עבודה טובה יותר ממילווקי והניקס, שתי היריבות הקודמות של הפייסרס, וזאת למרות שאינדיאנה קלעו ב-50% או יותר מהשדה בכל אחד מהמשחקים בסדרה נגד בוסטון. נגד מילווקי, היה לאינדיאנה רייטינג התקפי של 119.4, כולל רייטינג של 123.5 ומעלה בכל אחד מהניצחונות, נגד הניקס היה להם רייטינג התקפי של 123.8 בממוצע, ורק במשחק 5 זה היה פחות מ-119.4, ואילו נגד בוסטון הם על ממוצע של 116.7, ולא הגיעו ל-119 באף אחד מ-3 המשחקים. לפני שנעבור לטבלה, נציג את הרעיון הכללי שאותו נבדוק בטבלה.

באופן כללי, קבוצות שואפות להגיע לזריקות בצבע או לשלשות פנויות, ומעדיפות לצמצם את כמות הזריקות שלהם מהאזורים היעילים פחות – חצי מרחק ושלשות קשות יותר. העיקרון הזה כמובן לא תמיד מדויק ומשתנה בהתאם לסגל השחקנים והיכולות שיש לקבוצה, אבל עבור קבוצה כמו אינדיאנה, שעיקר כוחה ההתקפי בנוי על הגיוון והעומק, העיקרון הזה מוכיח את עצמו. אם נסתכל על העונה הסדירה של אינדיאנה, הם קלעו ב-60.1% אפקטיבי את השלשות הפנויות לחלוטין וב-60.6% את הזריקות בצבע, לעומת 50.5% מחצי מרחק ו-48.6% אפקטיבי בשלשות שאינן פנויות לחלוטין. כלומר, ההתקפה של אינדיאנה מבליטה את השאיפה לייצר כמה שיותר זריקות בצבע או שלשות פנויות, כשההבדל בין שניהם מזערי אם בכלל במקרה של הפייסרס, והם שואפים לכמה שפחות זריקות מחצי מרחק או שלשות קשות יותר, כשגם כאן ההבדל אצל אינדיאנה הוא לא משמעותי במיוחד.

בטבלה הבאה ננסה לבדוק עד כמה אינדיאנה מצליחים להגיע לזריקות שהם רוצים, ומה התוצאות ההתקפיות של הסיטאוציה. הנתון האחרון בטבלה בוחן כמה אחוז מהמהלכים ההתקפיים של אינדיאנה באותו מדגם הסתיימו בזריקות טובות, כלומר כמה אחוז מהמהלכים ההתקפיים הסתיימו בזריקה בצבע או שלשה פנויה לחלוטין. החישוב הזה לא מדויק לגמרי, מכיוון שהוא לא לוקח בחשבון זריקות עונשין, אבל בין היתר בגלל האחוזים הנמוכים של הפייסרס מהקו בפלייאוף הזה (היחידים חוץ מדאלאס עם פחות מ-75%), וגם בגלל שזה מסבך את החישוב כי לפעמים עבירה טובה להתקפה ולפעמים להגנה, החלטתי להתעלם מהעונשין בחישוב הזה.

אפשר לראות שבוסטון הצליחו לצמצם את כמות הזריקות הנוחות של אינדיאנה בשני המשחקים הראשונים, בהם הסלטיקס גם כפו על הפייסרס הרבה איבודי כדור. ההתקפה של אינדיאנה עדיין הייתה טובה בזכות האחוזים הגבוהים שהיו להם, בעיקר בזריקות מחצי מרחק, משם הם זרקו יותר מכפול מכל קבוצה אחרת שהגיעה לגמרים האזוריים, ואילו במשחק 3 הפייסרס הצליחו שוב לכוון את ההתקפה שלהם טוב יותר למקומות שהם רצו, אבל הפעם דווקא האחוזים ירדו. הטבלה הבאה תראה את ההבדל בין שתי המחציות של משחק 3, כאשר את המחצית הראשונה אינדיאנה סיימו ביתרון 69- 57, אך קלעו רק 42 נקודות במחצית השנייה, בה בוסטון חזרו מפיגור 18 והשלימו מהפך בדרך לניצחון השלישי בסדרה.

אפשר לראות שאחוז הזריקות הטובות של אינדיאנה נשאר זהה, אבל בוסטון הצליחו להקשות עליהם הרבה יותר בצבע במחצית השנייה, בעיקר בגלל שהם הביאו יותר עזרה על חדירות או מיס-מאצ'ים בצבע. הדקות שסגרו את הרבע השלישי ופתחו את הרביעי הן דוגמה מצוינת, כאשר בוסטון היו עם 8 חסימות בתוך כ-5 דקות שסגרו את הרבע השלישי ופתחו את הרביעי, ובהן יתרון 84- 66 של אינדיאנה הפך ל-93- 90 בלבד ומשם המשחק היה צמוד. המחיר שהסלטיקס שילמו בהגנה זה יותר שלשות פנויות, אבל אינדיאנה בלי האליברטון חסרה גם את הקלעי הכי טוב שלה וגם את זה שמוסר לקלעים הכי טוב, ויחד עם יום קליעה רע מבחוץ של כל מי שאינו אנדרו נמבהרד, ההימור הזה היה הנכון מבחינת בוסטון והשתלם להם.

2. ההתקפה של דאלאס ממשיכה בשלה.

בניגוד ל-2 הסדרות נגד הקליפרס ומינסוטה, בהן ההתקפה של דאלאס לא פתחה טוב ולקח להם זמן להיכנס לעניינים, כולל תבוסה במשחק 1, לגמר המערב נגד מינסוטה הם הגיעו מוכנים יותר, וכבר מהמשחק הראשון סיימו עם נתונים התקפיים טובים וניצחון. דיברנו בטורים קודמים כאן על האופן שבו דאלאס נעזרו בשליטה בצבע כדי להכריע משחקים קודמים בפלייאוף הזה, ובמשחק הראשון במינסוטה זה כבר הגיע לשיא, כפי שתראו בטבלה למטה. בהמשך, ההגנה של הטימברוולבס עשתה את ההתאמות שלה ומצליחה להקשות יותר על משחק הצבע של דאלאס, אבל זה מאלץ אותם לפתוח אפשרויות אחרות. נראה את הטבלה עכשיו ומשם נמשיך בפסקה חדשה מתחת לטבלה.

קודם כל, אפשר לראות הבדלים משמעותיים בין הסדרה של דאלאס נגד הקליפרס ובין הסדרה נגד אוקלהומה, בה המאבס קלעו טוב יותר לשלוש ויצאו מכושר הקליעה הרע שלהם, מה שנכון גם לגבי דונצ'יץ' באופן אישי, אך חוץ מזה, ההגנה של אוקלהומה עשתה עבודה יותר טובה מזו של הקליפרס, וספגה נקודה אחת פחות בממוצע למשחק, למרות קצב משחק יותר מהיר. במשחק הראשון נגד מינסוטה, דאלאס הצליחו לייצר המון הזדמנויות בצבע, וכך הצליחו לגבור על השמירה הצמודה של מינסוטה על הקלעים ועל יום קליעה רע במיוחד מבחוץ, ומאז ההגנה של מינסוטה על הצבע השתפרה, אך המחיר היה מבטים טובים יותר מחוץ לקשת עבור דאלאס, מה שהם ניצלו קצת במשחק 2 והרבה יותר במשחק 3.

3. אנקדוטה על שני הגמרים האזוריים ב-3- 0.

רק פעם אחת בתולדות ה-NBA שני הגמרים האזוריים הסתיימו בסוויפ, ואז בגמר קיבלנו הארכה כפולה במשחק 7, אך זה היה ב-1957. מאז, סוויפ כפול לא היה לנו, למרות שגם בעונה שעברה 2 הגמרים האזוריים הגיעו ל-3- 0 לפני הקאמבק של בוסטון ל-3-3, אבל היו מקרים בהם שני הגמרים האזוריים לא ממש היו צמודים, והיו 9 מקרים קודמים בהם 2 הסדרות האלה הסתיימו בתוצאה 4- 0 או 4- 1. המקרים הם: 1958 – בוסטון וסנט לואיס, 1970 – הניקס והלייקרס, 1974 – מילווקי ובוסטון, 1980 – הלייקרס ופילדלפיה, 1985 – בוסטון והלייקרס, 1986 – בוסטון ויוסטון, 2011 – מיאמי ודאלאס, 2015 – גולדן סטייט וקליבלנד, 2017 – גולדן סטייט וקליבלנד. פעמיים הגמר הגיע למשחק 7 (1970 ו-1974), ובפעם האחרונה גם הגמר לא היה צמוד במיוחד והסתיים אחרי 5 משחקים, וביתר 6 המקרים סדרת הגמר לקחה בדיוק 6 משחקים. כלומר, אפשר לומר שברוב המקרים שהגמרים האזוריים לא סיפקו מספיק דרמה, הגמר פיצה על זה,, לפחות במידה מסוימת.