אביאל וויליאמס הוא מהאחרונים שסומכים על הפרוסס. בילדותו בילה מספר שנים בפילדלפיה, התאהב בקבוצות הספורט השונות בעיר, ובעיקר נשבה ברשת של הסיקסרס. זהו מאמרו השני לאתר.

תחנה ראשונה: פילדלפיה

רכבת ה-Acela היא הרכבת המהירה של צפון מזרח ארה"ב, והיא מגיעה מוושינגטון הבירה בדרום לבוסטון בצפון. בין התחנות המרכזיות בדרך לבוסטון, תחנת וויליאם גריי בפילדלפיה, ופן סטיישן בניו-יורק. כמו ה-Acela, גם רכבת הפוסט-סיזן שלנו מתקדמת צפונה, ובתקווה שלא תעצור לפני בוסטון.

הנסיעה לפילדלפיה הייתה חלקה ונוחה. לפני הכניסה לעיר, הפרברים נשקפו מהחלון, מה שגרם לי להרהר, כמו דיוויד ברוזה, "אולי זו פילדלפיה, אולי זה הקיבוץ". ובעיקר, להבין שלא ניתן להגזים בחשיבותו של המשחק מול מיאמי, שזה משחק של להיות או לחדול, "זה הכל או כלום".

View post on imgur.com

עם הגעתי לקומפלקס הספורט המרשים בדרום פילדלפיה עוד הספקתי לצפות במשחק ליגת האלופות של ריאל מול סיטי בפאב הספורט הסוער שנמצא במקום, כשבתוכו מספר שווה של אוהדי סיקסרס ושל הפיליז, קבוצת הבייסבול של העיר, ששיחקה גם היא אתמול.

ומשם – לחלק האומנותי. הוולס פארגו סנטר נצבע כולו בכחול. להקות מתופפים (Sixers Stixers -שווה לעקוב) ורקדנים בידרו את הקהל. מוזיקה קצבית, בין רוקי למיק מיל, עם תמרות עשן בישרו על בואו של אירוע משמעותי – משחק של עונה שלמה.

המשחק התחיל בקצב קליעה איטי יחסית. אווירת הפלייאוף הורגשה, וזריקות לא נכנסו בקלות. ההתחלה נראתה בסה"כ חיובית, ו-6 דקות לתוך המשחק הסיקסרס הובילו 4-12. תחושה שאפשר וצריך לעבור את מיאמי. משם, המצב הסתבך. ג'ימי והירו לקחו את המשחק לידיים והורידו את מיאמי ביתרון קטן, 23-22 על הסיקסרס. עדיין צמוד.

הרבע השני היה, בלשון המעטה, זוועתי. היתרון של מיאמי תפח במהרה עד שהקהל התחיל לעצבן על הקבוצה, ובעיקר על טוביאס האריס שהיה נראה לא חד בהגנה, נוסף להחטאות טיפשיות, מתחת לסל ואיר-בול מבחוץ. אמביד היה נראה כמו צל עצמו וגם ממקסי לא הגיעה הישועה. כמה סלים של לאורי, ריד ובאטום (עליו בהמשך) עוד שמרו את פילי בהפרש בר-סגירה, והמחצית הראשונה בהפרש של 12 נקודות למיאמי, 51-39. המחשבות, כמובן כבר נודדות לכיוון הידוע: שוב מיאמי מגיעה למאני-טיים. פלייאוף-ג'ימי בא לעבוד. שוב אמביד לא מגיע למאני-טיים בשיאו. שוב נעוף בסיבוב הראשון, במקרה הטוב.

וחזרה למחצית השנייה. האם עוד אפשר לעשות את זה? החלק הראשון של הרבע השלישי החל כמלחמה. שתי הקבוצות קלעו באחוזים רעים. אבל לפחות ניתן היה להתנחם בתחושה שהאגרסיביות חזרה לצד הכחול, גם אם לא הכל הולך. ואז הגיע באטום. הלוחם הצרפתי נתן משחק חייו, כולל שלוש שלשות משמעותיות מאוד ברבע השלישי, שנתנו לנו סיכוי. יחד עם 7 נקודות של באדי הילד (שקלע באחוזים רעים, אבל מה שנכנס, הגיע בדיוק בזמן) ושלשה של קאם פיין, בסמוך לסיום הרבע (רק בשביל לחטוף שלשה מעצבנת מהצד השני) הורידו את פילדלפיה בפיגור של 5 נקודות בלבד, לפני הרבע האחרון. קשה, אך אפשרי.

ברבע הרביעי אמביד כבר היה נראה מעט טוב יותר. אוברה הגיע למאני טיים כהרגלו, ובאטום המשיך עם התצוגה לפנתיאון, עם עוד שתי שלשות ברבע (דרך ל-6 סה"כ). מ-96-96, הסיקסרס רצו קדימה עם סל ועבירה של אוברה, בלוק ענק של באטום על הירו ועוד שתי קליעות עונשין מוצלחות של מקסי מן העבר השני. אולי בכל זאת זה אפשרי?

גם בהפרש 5 נקודות לטובת הסיקסרס 8 שניות לסיום, מיאמי לעולם לא נכנעת ומצליחה לקזז את התוצאה, עם סחיטת עבירה ושלשה מרשימה של הייקז. אבל זה לא מספיק, ופילי מנצחת בתוצאת הסיום: 105-104. אפשר לנשום. התחנה הבאה: ניו-יורק.

ביום שבו הכוכבים הגדולים לא בשיאם (אמביד היה נראה עייף ולא יזם מספיק, מקסי לא מספיק בא לידי ביטוי), איכשהו "הכוכבים שבשמיים" הסתדרו. באטום עם תצוגת כדורסל מרהיבה שעוד ידובר עליה רבות. אוברה עם משחק טוב מאוד (סיים כמוביל הקבוצתי ב+/-), וגם ריד, הילד ולאורי עשו את שלהם. על האריס אין המון מה להוסיף והוא היה ללא ספק השחקן המאכזב של הקבוצה, הגם שסיים עם 9 נק' ו-10 ריב'.

אז מה לוקחים מכאן להמשך המסע? הכי חשוב: שהוא ממשיך, ושהתחנה הבאה היא ניו-יורק ולא בוסטון. אסור לזלזל בניקס שנותנים עונה נפלאה, אבל אין ספק שמבין ה"גארדנס", אני מעדיף תחילה את המדיסון סקוור. שנית, האיש שבראש, המאמן, נראה כמו מישהו שיודע לנהל משחק, להגיב בצורה מהירה לאתגרי המשחק, וגם להתמודד עם פיגור משמעותי טוב יותר מקודמו בתפקיד. שוחחתי עם מספר אוהדים ברכבת, וכולם היו תמימי דעים: עם ריברס לא היינו מצליחים לנצח את המשחק הזה. בעונות קודמות, נראה שרכבת הפוסט-סיזן שלנו הייתה עוצרת עוד לפני היציאה למסע, אבל כמו שאמר אלטון ג'ון, בשיר שהוא גם ביצע במשחק האולסטאר האחרון שהתקיים בפילדלפיה: “This train don't stop there anymore”

זה היה משחק מרגש, אבל אם נהיה כנים, הוא גם היה משחק רע מאוד. עם יכולת כזאת, אין המון מה לחפש מול הניקס הקשוחים. כדי שהמסע יוכל להמשיך הלאה, הקבוצה תצטרך להתאפס ולהגיע חדה יותר. אולי הניצחון של היריב הקשוח ממיאמי והורדת ה"קוף" מהגב, יאפשר לקבוצה להשתחרר מעט ולהשתפר. קל, זה בטוח לא יהיה.

תחנה שנייה – ניו יורק

הפתיע אותי להיזכר בכך שהסיקסרס והניקס לא נפגשו בפלייאוף מאז 1989. ובאמת יש בכך הגיון, כאשר מדובר בשתי קבוצות עם בצורת ארוכה מאוד של אליפות (הסיקסרס זכו לאחרונה ב-1983 בימי ד"ר ג'יי, והניקס ב-1973, עם פיל ג'קסון כשחקן).

גם מאז ההגעה האחרונה לגמר ה-NBA של שתי הקבוצות חלף זמן רב. הניקס עשו זאת לאחרונה ב-1999 (זה נגמר בהפסד 4-1 עונת האליפות הראשונה של הספרס), עם סגל שכלל את פטריק יואינג, אלן יוסטון, לטרל ספריוול ומרקוס קמבי. וגם אחד, ריק ברנסון (ניחשתם נכון, אבא של)… הסיקרס הגיעו לגמר ה-NBA שנתיים לאחר מכן, ב-2001. אייברסון הוביל לגמר קבוצה מוגבלת מאוד שכללה גם את דיקמבה מוטומבו ואריק סנואו. זה גם נגמר בהפסד 4-1, ללייקרס של שאק, קובי ופיל ג'קסון.

במובן זה, מדובר במועדונים בעלי דמיון מסוים, שחרף היותם ותיקים בליגה וחלק משוק גדול (פילדלפיה אינה ניו-יורק, ועדיין, היא העיר השישית בגודלה בארה"ב), חרף ניסיונות שונים להרכיב את הפאזל הנכון, לרבות בדרג ההנהלה ("הפרוסס" בפילדלפיה, והבאת פיל ג'קסון לניו-יורק, הפעם כ-GM).

רבות דובר העונה על הקשר בין כמה מכוכבי הניקס לאוניברסיטת ווילאנובה. נזכיר שג'יילן ברונסון, דונטה דיוונצ'נזו וג'וש הארש שיחקו שלושתם באוניברסיטה שזכתה בשתי אליפויות ה-NCAA בשנים 2016 ו-2018 (הארט נבחר בדראפט לפני האליפות השנייה). באותה אוניברסיטה, הממוקמת בפרבר של פילדלפיה, למד גם קייל לאורי, יותר מעשור מוקדם יותר.

אם ההגעה לפילדלפיה מזכירה, אם כן, לכוכבי הניקס את העבר, וגם את הרגעים שבהם הוכיחו את עצמם במאני-טיים (זכייה באליפות המכללות במדי ווילאנובה) ההגעה לניו-יורק יכולה לסמל עבור שחקני הסיקסרס את העתיד – שכן כפי שנהוג לומר, "מי שמצליח בניו יורק יכול להצליח בכל מקום". האם אמביד יוכל להתמודד עם הקללה ולעבור סדרה צמוד בפלייאוף? מי יודע, אולי “in New York you can be a new man”.

View post on imgur.com

אחרי הניצחון הדחוק מול מיאמי, נראה שפילדלפיה הצליחה לעבור מחסום מנטלי חשוב ולנצח משחק צמוד, ביום שדברים לא הולכים כמתוכנן. אבל, אל לנו לייחס לכך חשיבות גדולה מדי. לא בכל יום נקבל את באטום בתצוגת אול-סטאר. ככלל, נראה שהופעה ברמה דומה לא תספיק מול הקבוצה המגובשת של טום ת'יבודו, שנהנית גם מיתרון הביתיות במדיסון סקוור גארדן.

אף שהסיקסרס נהנית מיתרון משמעותי בעמדת הסנטר (מה שמתעצם עוד יותר נוכח היעדרותו של הפורוורד העוצמתי ג'וליוס רנדל הפצוע), אמביד שעדיין אינו בשיאו יהיה חייב ליזום יותר ולחתור למגע כדי להביא לידי ביטוי יתרון זה. בעמדות הגארדים, ברנסון (מועמד מוביל לחמישיית העונה), ודונטה (שהיה אמור להתמודד מול מקסי על פרס השחקן המשתפר) ינסו להראות למקסי ולבחור ה"קשיש" מהאוניברסיטה שלהם, שיש להם את זה לא פחות. אנונובי, שכבר יש לו אליפות אחת (כן, עם לאורי ונרס), ינסה להראות להאריס שאף שהשכר שלו נמוך בהרבה הוא שחקן עם תרומה משמעותית יותר לקבוצתו והארט ינסה להמשיך ולהיות ה"לב" של הקבוצה מניו-יורק.

זאת צפויה להיות סדרה קשוחה ומותחת. שתי הקבוצות מגיעות עם המון ציפיות, אך גם לא בהרכב מלא לחלוטין (הניקס כאמור ללא רנדל, הסיקסרס עם אמביד שאינו ב-100% כשירות ואולי גם ללא מלטון). שתי הקבוצות שנכשלו לא אחת במאני טיים, מגיעות הפעם גם שלל סיבות להאמין שאפשר אחרת וחלומות להמשיך את המסע. בזהירות, אני אגיד שאני מאמין שהקבוצה שתנצח בסדרה הזאת, תוכל להמשיך הלאה עד לגמר המזרח מול בוסטון.