אתחיל בוידוי. לפעמים, הרבה יותר נוח ומהנה לי לראות משחקים בטלביזיה. אין את כל ה"שלפ" של למצוא חניה, לעמוד בפקקים, ולשבת בין אין-סוף פסקי הזמן והעצירות במשחק. אבל, ואת זה יודע כל מי שהלך למשחק, לציפייה במגרש יש את האיכויות שלה, והיכולת לראות דברים שלא עוברים בשידור. לכן, כשראיתי בלו"ז את דלאס מגיעים היה לי ברור שאת לוקה אני רוצה לראות בלייב. מאז עונות 2015 – 2017, כשכיסיתי את גולדן סטייט, אני מסתובב בראש עם רשימה. רשימת השחקנים שחווית הצפייה בהם במציאות היא אחרת, שהצפייה הישירה בהם, ממש דרך העיניים גורמת לאפקט של וואוו, או פשוט להנאה מיוחדת. ואחרי שפיספסתי את יוקיץ' (אדמו"ר הכדורסל, הראשון לשמו), החלטתי שעל לוקה אני לא מוותר. אז הזמנתי כרטיס לפני כעשרה ימים. ואז, שבוע אחרי, אני שומע בפודקאסט של ביל סימונס – שהוא והאורח שלו עושים בדיוק את אותה רשימה – השחקנים שנותנים ערך מוסף לחוויץ הציפייה במגרש. קלעתי לדעתם של גדולים.

הרשימה שלי כרגע, לא ארוכה וכוללת את סטף, דוראנט ולברון. אני מזכיר, זו רשימה מנטלית שהוכנה בשנים 2015 – 2017 כשהשלושה היו במצב צבירה אחר לגמרי. סטף הוא השד הטזמני, לא מפסיק לרוץ, כדרור כאילו הכדור הוא יו-יו, אבל האפקט הכי מרשים בסטף זו כמובן הקליעה. חימום של סטף לפני המשחק מספק חוויה שקשה להסביר אותה – דגים שוחים, ציפורים עפות וסטף קולע. דוראנט הוא פריק אמיתי, גבוה בצורה שלא קולטים בטלביזיה עם כוונת על היד הקולעת שגורמת לו לקלוע מכל מקום ובכל צורה. ועכשיו, אני יודע שאני הולך לפתוח חזית…אבל המרשים מכולם (לא אומר הטוב) היה לברון – כשאני ראיתי אותו נאבק בגולדן סטייט לברון היה כמו מגנט ענק, קשה היה להוריד ממנו את העיניים, גם לשחקנים שבמגרש. הייתה לו איזו הילה שעטפה את הכל. אני בטוח שלמנחם יש רשימה על-דורית, אם אני רק מתחיל לחשוב על השחקנים שהוא ראה…

אבל, השחקן שהכי הרשים אותי לראות אותו באופן אישי היה פרוויס שורט. נכון, כנראה שזה קשור לנוסטלגיה, אבל פרביס שורט באוסישקין היה מחזה שאני לא יודע לתאר אותו במילים. זריקה מעל הראש מהפינה, כל קשר בינו לבין הכדורסל הישראלי שהיה מסביבו – מקרי בהחלט. פרוויס שורט השאיר בפחות מעשרים משחקים (כמו שהזכיר לי היסטוריון הפועל-סל ד. קילס) רושם שאף אחד לא יוכל להתעלות מעליו. גם הוא כנראה הבין את זה ופרש מיד אחרי ההפסד בגמר.

וגם, יש היום משחק. אפילו מעניין. אבל המצב כרגע הוא שבוסטון, משייטת למקום הראשון בליגה בלי יותר מידי בעיות, ודלאס, נראה שמצאה את המוג'ו שיכניס אותה לפלייאוף בצורה חלקה. הירוקים נמצאים בכושר מעולה, הכל עובד כמו שצריך והמבחן היום שיחייב אותם לשמירה על המפלצת הדו ראשית של לוקה וקיירי (ברוך שובך, חבר?) יהיה מאוד מעניין, גם אם לא ברמת חשיבות גבוהה בשלב הזה של העונה (אזור הדמדומים שבין האולסטאר לפלייאוף). אז אחרי ההקדמה הארוכה הזו…יאללה כדורסל!

בשל אילוצים, הגעתי לאולם רק בתחילת הרבע השלישי. כשהסלטיקס ביתרון, ולוקה בכושר.

רבע שלישי:

הרבע מתחיל עם סל שרודף סל, שלשה שרודפת שלשה. קיירי מקבל בוז בחצי קלאצ' בכל נגיעה, ודלאס בעזרת שלשות וכמה התקפות מעבר מצמצים את התוצאה.

בשלב הזה, חמש דקות לתוך הרבע השלישי לוקה עם 25, 9 ,9. הוא קצת כבד, לוקח תקן של מפקח, אולי משקיף בהגנה, אבל הכל בהתקפה – דרכו. במנוד ראש קטן הוא מסביר לחברים אם הם יכולים להוציא את ההתקפה מהר ולא לחכות לו, או שהוא ירכז אותה גם בצורה מעשית. הסלטיקס עם החמישיה על המגרש, טייטום מנסה להיות קצת יותר מעורב, אבל כתמיד כוחם הוא בחלוקה הנהדרת בעובדה שכל החמישיה יכולה בכל רגע נתון להיכנס לאינטנסיביות התקפית. שלשות של בראון וטייטום מייצרות מיני בריחה ומחזירות את המשחק לתשע הפרש. תמיד מעניין לראות איך מתקבל שחקן עבר בקבוצה אותה עזב, אז אומנם קיירי היה יותר פצוע משחקן בזמן הקצר שהיה פה, אבל חוסר האהבה של האוהדים, ניכר.

לוקה לוקח את טייטום לטיול עד הסל, מרים מגן נוסף בטויר וקולע לייאפ קל, התקפה אחר כך, מנצל את הגודל שלו לקבל עונשין. הוא משחרר שחקנים כששניים או שלושה שומרים עליו, לצערו, אלו לא שחקנים ברמתו…

לוקה מחטיא שתי שלשות רצופות, הסלטיקס עולים ל-11 ודונצ'יץ יורד לנוח. טייטום פותח מבערים עם כניסה ושלשה והיתרון ובהרכב בו הוא משחק עם פורזי, הולידיי הארפורד והאוזר – הוא מרגיש מאוד נוח להיות יותר אגריסבי מהרגיל. מפה לשם, טייטום עם 27 נקודות בסוף הרבע והחלוקה בסלטיקס ממשיכה להרשים. הרבע נגמר בתוצאה 102 – 90 לסלטיקס

רבע רביעי:

בהעדר טייטום ופורזי בתחילת הרבע הרביעי, בראון לוקח על עצמו, וזה עובד. חמש נקודות מהירות שלו ויתרון חמש עשרה בלי שנשים לב. וויט עם שלשה מעלה ל-18 הפרש ואת הקבוצות לפסק זמן. לוקה. לוקה כל כך חזק, הוא מצליח לסחוב כל סוג של שומר בדיוק למקום שהוא רוצה אותו, אבל הוא מתחיל את הרבע בקליעות צולעות, והקבוצה, לטוב או לרע – שלו. לייבלי שחקן נחמד, אבל קיירי, מי שיכול באופן תיאורטי לסחוב גם קבוצה – נראה מרוצה מהעובדה שיש לו בוס, אולי יותר מידי…

מימד שכל פעם צף אצל הסלטיקס – זו קבוצה קשוחה. וויט, הולידיי, בראון, טייטום, שורטים, נושכים, נלחמים על מיקום ועל כדור. אומנם כמו שכתבתי בהתחלה – זו תקופת דימדומים עד הפלייאוף, אבל הסלטיקס מרגישים כמו קבוצה לאליפות. שש וחצי דקות לסוף, 20 הפרש, לוקה בונה סטטיסטיקה, והסלטיקס ממשיכים לשחק כקבוצה ולהוביל בבטחה. פורזי על הספסל, ואני שואל את עצמי, האם בניגוד לפעמים אחרות, מזולה שומר עליו, על רקע ההפרש הגבוה. הבוז לקיירי מתגבר, ונראה שזה ממש נכנס לו לראש. ההפרש גדל, טייטום כבר עם 32 לעומת 37 של לוקה – אבל איזה הבדל מבחינת הזרימה של המשחק. כמובן שעוזר לטטיטום מאוד שיש לו את בראון עם 25 ואת פורזינגיס עם 24. ההבדל בין שחקן לקבוצה? ללוקה יש 11 אסיסטים ולכל שאר שחקני דלאס רק שבעה. לבוסטון – 30 כשוויט והולידי עם 8 ו-7 בהתאמה, בראון עם חמישה ועוד שניים עם שלושה. קבוצה.

שלוש דקות לסוף נכנסנו לזמן חסר עניין, החמישיות ירדו, המחליפים נהנים וההפרש צומח ל-25! זמן לסיכום. אחד המשחקים המרישמים של בוסטון שראיתי עד כה. קבוצה מאוזנת, לוחמת, עם הגנה פנטסטית. לוקה הוא תופעה, אבל תופעה שאתה רואה בזמן אמת איך היא מטילה צל כבד על כל מי שמסביבה. ובהגנה, הוא כמעט לא קיים. מצד שני – אין סביבו שחקנים שיכולים לאפשר לו לזרוח. וזה חבל.

המשחק מסתיים בתוצאה 138- 110