ספורים מהתיבה: כשה-NBA ואני היינו צעירים (2) / מנחם לס

אולם מדיסון הישן על רח' 50 והשדרה השמינית

הסיפור הזה הוא המאמר הראשון שכתבתי. הוא נישלח לעתון 'חדשות הספורט', עתון ספורט שהופיע פעם בשבוע ביום ראשון. כל שאר העתונים הקדישו לספורט טור או שניים. הוא גם הפרק הראשון בספרי "חיצים ובונבונים". אלה שקראו את ספרי, דלגו על מאמר זה. הכנסתי אותו רק בגלל שלא הרגשתי צורך לכותבו מחדש. ממחר יבוא המשך רק למאמרים אורגינליים מיוחדים ל-"תיבה".

כפי שתקראו ותרגישו, המאמר ניכתב בתמימות ומעט נאיביות לאוהדי הכדורסל בישראל שרק שמעו שישנה ליגה הנקראית NBA, אבל "היא לא מגיעה לקרסוליים של ההארלם גלוב טרוטרס". כך חשבו אז בארץ. לאט-לאט המאמרים תפסו סגנון נועז יותר, ובהדרגה הרגשתי פחות ופחות צורך להסביר כל דאנק וכל תאור כ-"שוטינג גארד" או "גול טנדינג".

אז כך נקרא מאמרי הראשון אי פעם:

 

 משחק עונה רגיל אז: סירקיוז 160 – ניקס 100

*****************

כדורסל מעולם אחר

 

ניו-יורק ניקס בוסטון סלטיקס

מדיסון סקוור גארדן

ניו-יורק, נובמבר 1961 

ראיתי הערב כדורסל מעולם אחר.

היה זה משחק המשרה על הצופה מין הילה, עטרה של דבר הלקוח מכוכב לכת רחוק. משהו שבכלל לא ידעת שקיים עד שעיניך רואות, והמוח סוף סוף מקבל את מראה העיניים כמשהו אמיתי שקרה ולא איזה חלום.

ניו-יורק ניקרבוקרס נגד בוסטון סלטיקס. "ניקרבוקרס"? נשמע לי כמו שם חברת תובלה. "סלטיקס"? הסלטיקס היחידה שאני מכיר משחקת בגלזגו. הערב ראיתי שחקן שחור צנום בשם ג'וני גרין עולה במעלית עד תקרת האולם ומשחיל את הסל הנהדר ביותר שראיתי בחיי. צבטתי את עצמי: האומנם? האומנם יכול בן אנוש לנתר כה גבוה? היה זה משחק כדורסל בליגה המקצוענית הנקראת NBA.

הליגה כאן מחולקת לשני אזורים, דיביזיה מזרחית עם ארבע קבוצות – בוסטון סלטיקס, פילדלפיה ווריורס, סירקיוז נשיונלס וניו-יורק ניקרבוקרס, ודיביזיה מערבית הכוללת את לוס-אנג'לס לייקרס, סינסינטי רויאלס, דטרויט פיסטונס, סנט-לואיס הוקס ושיקגו פקרס. כעת מובילה במזרח סלטיקס עם 23 ניצחונות ושבעה הפסדים (הניקס משתרכת במקום האחרון עם שמונה ניצחונות ו-22 הפסדים), ואילו במערב מובילה הלייקרס עם 20 ניצחונות ו-10 הפסדים.

ביציע שממול יושבים כמה מאות אירים-אמריקאים מקומיים, משוגעי סלטיקס. כי לידיעתכם, בוסטון היא העיר ה"אירית" ביותר בארה"ב. הגארדן, על השדרה השמינית ורחוב 50, נמצא בתוך אזור אלכוהול וסטריפטיז עם בארים כמו "מקאולי", המסעדה של ג'ק דמפסי "סטייק אנד סקוטש", "ג'יין ניבון השמנה" – מעיין השתייה המועדף על דיימון רניון בזמנו –  ו"חור השתייה של טיימן". כאן האירים מרגישים בבית כמו שבני בית-אלפא מרגישים בתוך שדה חיטה.

האולם מלא. היכולים אתם לתאר אולם כדורסל המכיל 16 אלף מקומות ישיבה ולכל אזור מ-36 האזורים בארבע הקומות יש שירותים, מזנונים ומה לא? לי, ש"גן-אברהם" ברמת גן היה שיא שיאי מגרשי הכדורסל שביקרתי בהם, ההלם הוא טוטלי.

לפני שעה קלה ניצחה מכללת סיינט-ג'ונס את ניו-יורק יוניברסיטי 65-87. צופים רבים, המעדיפים כדורסל מכללות אך מוכנים גם "לסבול" כדורסל מקצועני, נשארו לצפות במשחק השני. אלא שנדהמתי לראות גם לא מעט צופים שעזבו: הם היו יכולים להישאר ולחזות בכדורסל הנפלא בעולם חינם אין-כסף, אך כל זה כנראה כבר לא עניין אותם. כי כאן, לידיעתכם, כדורסל המכללות עולה בפופולריות שלו על הכדורסל המקצועני.

בימים ההם ה-NBA היה משחק שני בחשיבותו – 100 מייל מאחור – למכללות

בדיוק בשעה 20:05 השופט זורק כדור ושני ענקים – ביל ראסל מהסלטיקס עם גופייה מספר 6 ודרל אימהוף, הפיבוט (שחקן הציר) הלבן של הניקס, מנתרים לשחקים והמשחק החל.

הכדור לא נח אפילו לשבריר שנייה. השחקנים רצים, עפים, והכל במהירות הברק. כל השחקנים גבוהים ביותר חוץ מבוב קוזי, הרכז הקוסם של הסלטיקס. כולם שומרים אישית, אבל איש אינו מתקיף אותם בתרגיל "שמיניות", תרגיל אותו לימד אותי המאמן שמעון שלח בקורס מאמנים בגן שמואל ב-1953, ומאוחר יותר יהושע רוזין במכון וינגייט. איפה השמיניות? במקום התרגיל הזה כל שחקן לוקח כדור, מתעתע, עולה לזריקת ניתור ולפני שהספקת לומר "ג'ק רובינסון" – הקבוצה השנייה כבר בפאסט-ברייק (התקפה מתפרצת) מהסרטים עם קליעת סל כשהידיים עולות מעל גובה הטבעת והכדור נוחת פנימה בכוח אימים. "דאנק" הם קוראים לזה, והדאנק – כך נדמה – מלהיב את הצופים יותר מכל.

אני מסתכל בהערצת קודש על הסלטיקס. עוד בארץ שמעתי על הענק ראסל. הוא למד באוניברסיטת סן-פרנסיסקו והוביל אותה לשתי אליפויות של ליגת המכללות (NCAA) בשנים 1955 ו-1956 ולשיא נהדר של 58 ניצחונות רצופים. הוא אף הוליך את נבחרת ארה"ב לזכייה במדליית זהב באולימפיאדת מלבורן. כסלטיק, כבר בעונה הראשונה שבה הצטרף לליגה בשנת 1956, הוא זכה בתואר השחקן המצטיין של ה-NBA, וכיום באמתחתו יש כבר ארבע אליפויות.

מה שהיה אז ואין עד היום הם ענקים לוחשים כצ'מברליין, ביל ראסל, ואז לו אלסינדור והאחרים.

אתו עולים הרכז המופלא, שרק נסים ונפלאות שמעתי עליו – בוב קוזי הקוסם. כאן רכז המשחק מתואר כמספר 1. המספר הוא אבסטרקטי, כי הוא מגדיר תפקיד ללא כל קשר למספר הגופייה. לידו עולה מה שמכנים כאן "הרכז הקולע" (מספר 2), קייסי ג'ונס הנהדר, שלמד וניצח עם ראסל בסן-פרנסיסקו, ושהיה הרכז של האמריקאים באולימפיאדת מלבורן. לצדם בחמישייה שחקן הפינה (מספר 3) סם ג'ונס השחור, אחד הקלעים הטובים בעולם, ומתחת לסל, בעמדה שנקראית 'פאואר-פורוורד (מספר 4) טום היינסון – טנק לבן וגדול. הפיבוט (מספר 5) הוא כמובן ראסל. הסתכלו בבקשה מי יושב על הספסל: תומאס "סאץ'" סנדרס, פרנק רמזי, ועוד חיה נוספת, תאומה להיינסון, בשם ג'ים לושקטוף. שמו בלבד צריך להפחיד את כל השומרים עליו.

ג'ורג' מיקן, "הענק הלבן"

אני מתבונן בניקס המעט מסכנים. אני רואה שבמקום להתחמם הם תוקעים מבטי הערצה בסלטיקס הנוראים. והסלטיקס, במין ארוגנטיות מעליבה, לא טורחים אפילו להביט על הנמושות. הניקס מעלים את הענק הלבן, אימהוף, 2.07; את ריצ'י גוארין, אחד הקולעים הטובים בהיסטוריה, אך היום הוא כבר מזדקן, בן 34; את הקנון החדש ווילי נאולוס; פיל ג'ורדן, ו"ג'אמפינג" ג'ו גרין, שמספרים לי שפעם ניתר ותוך כדי מעופו הניח מטבע של 25 סנט על הקרש מעל תקרת הסל.

לפני שאני נוגס בהוט-דוג העסיסי, התוצאה כבר 2-8 לסלטיקס, וכשאני תוקע את הביס האחרון זה כבר 12-22, עם שריקה לסיום הרבע הראשון. אז מה ראיתי עד עתה? בוב קוזי מכדרר בין הרגליים, מוסר בלי להסתכל וקולע זריקה בשתי ידיים כמעט מקו האמצע. ראסל מנגב מהסל כל כדור שלא נכנס. סם ג'ונס קולע בשקט-בשקט 11 נקודות, יותר מכולם. ובצד השני? רק נאולוס מראה שהוא יכול לשחק בסלטיקס. שאר הניקס? שלא נדע. אבל רגע, מנחם, על מה אתה מדבר? רק הגעת לאמריקה ואתה כבר מלכלך? הם אולי נחשלים לעומת הסלטיקס, אבל הרי הם היו קורעים כל קבוצה אחרת בעולם ב-50 הפרש, או שאני אוכל את כרטיס הכניסה שלי.

ברבע השני ראיתי משהו שאפילו הוליווד לא הייתה מעיזה לביים מתוך חשש שהחוזים יצחקו עליה. "הוליווד! דבר כזה? התעוררי! אפילו בסרטים אין דבר כזה!" עכשיו רמזי זורק אל סל הניקס ומחטיא. אימהוף ממש דוחף את ראסל הצדה וקוטף כדור חוזר. השופט לא מגיב, כאילו לא ראה או  לא קרה. היי, זה כבר 34-59 לסלטיקס ויש עוד דקותיים לסיום החצי. דחיפה "קלה" על ראסל לא תוסיף ולא תגרע דבר. נכון? אז למה לא לתת למשחק לזרום בלי שריקות צורמניות? מאימהוף הכדור נזרק אל בקנר, שעלה מהספסל, והוא זורק כדור לשחקים, לעבר סל הסלטיקס. חשבתי שהיה זה כדור ללא מטרה ושם, אבל שנייה אחרי, הבנתי שטעיתי: הכדור נזרק אחרי קריצת עין לגרין, שעולה ועולה באוויר ואז עולה עוד יותר. באותן שניות קפצה במוחי מחשבה: אם אני ממהר לשירותים, מי יחזור ראשון, אני למושבי או גרין אל הרצפה?

ניתור כזה לא ראיתי מימי. אפילו לא מה שמתקרב לזה. הניתור הגבוה ביותר שראיתי היה של זכריה עופרי ממכבי תל-אביב, התימני הגבוה בארץ ושחקן הכדורסל הגבוה בישראל עם ה-1.91 מ' שלו – "ענק" כינינו אותו – נגד ראובן פכר מהפועל מזרע, בגן-אברהם ברמת-גן. מה אומר ומה אוסיף? זכריה שלנו היה זקוק לשני ניתורים וחצי להגיע לגובה שאליו הגיע אותו גרין.

הסלטיקס הגדולה של פעם

בהפסקה ירדתי לשתות בירה ולהירגע מההצגה הנפלאה שזה עתה חזיתי בה. כדורסל הנוגד את כל מה שידעתי וכל מה שלמדתי. כדורסל של קוסמים בעלי שליטה מוחלטת בגופם, במצב ובכדור. כשחזרתי למושבי בהפסקה בין הרבע השני לשלישי חזיתי במשהו מְטרף נוסף: כל זריקה בול. כל זריקה, סוויששש… קול הכדור הנכנס לרשת בלי לגעת בחישוק. ועתה כ-ו-ל-ם עושים זאת. רק "סווישים" אני שומע. נדמה לי שללא שמירה, הכוכבים הללו המשחקים כדורסל מקצועני ב-NBA לא מסוגלים להחטיא. אני משחזר עוד מחשבה שעלתה במוחי: איפה הם ואיפה ההארלם גלובטרוטרס? ראיתי את "הארלם" כמו רבים מכם באיצטדיון רמת-גן וחשבתי שראיתי את הכדורסל הרם בעולם. רבותי, זה אפס. אפס אחד גדול לעומת מה שראיתי הערב.

הרבע השלישי והרביעי לא היו שונים מהחצי הראשון. מהירות אסורה ממש. דחיפות ומכות תחת הסל, שבארץ ובאירופה היו גורמים לשופטים לשרוק ללא הפסקה כמו "התקיעה הגדולה" בראש-השנה. פה הם נותנים לשחקנים לשחק ולהכות. להחזיק ולדחוף. רק במקרים מגונים ממש הם שורקים.

סם ג'ונס קולע מרחוק ללא החטאה. ביל ראסל מנקה את זכוכית הסל בהגנה ובהתקפה, מנחש להיכן יחזור הכדור מהזכוכית כאילו במין חוש מיוחד. היינסון טורף את הסלים בכוח כמין בולדוזר בקיבוץ יגור. נאולוס מהניקס משחק בעדינות ובחן. מין הצגת כדורסל לאניני הטעם, אבל נא לא לטעות: הוא עושה הכל בחן וכאילו ללא מאמץ, כמו אלי פוקס בזמנו במרכז המגרש של מכבי תל-אביב, שכאילו נע ללא מאמץ ובהילוך נמוך, אבל רק לצופים ביציעים נראה שהוא לא מתאמץ. בשביל השחקנים על המגרש הוא היה הגאון שמניע את כל המכונה ביעילות מקסימלית.

הסלטיקס של 1960 (היכן קייסי ג'ונס וסם ג'ונס?)

את רף 100 הנקודות עברה הסלטיקס תשע דקות לסיום. הניקס עשתה זאת שמונה דקות יותר מאוחר, אבל אז לסלטיקס היו כבר 124 נקודות. עם השריקה האחרונה התוצאה היא 108-134 לסלטיקס. די צפוי, כי ההתערבויות עמדו על "ניקס-פלוס 20" – המתערב "נותן"  20 נקודות תוספת לתוצאת הניקס. הערב הוא הפסיד מכיוון שהניקס הפסידו ב-26 הפרש.

טבלה של משחק ניקס – סלטיקס משנות ה-50 המאוחרות או ה-60 המוקדמות

**************

 

זה היה המאמר שנישלח לספורטס אילוסטרייטד. זאת היתה התוספת בספרי:

עזבתי את האולם במין טראנס. כאילו הופנטתי להאמין שיש כדורסל כזה. כל הדרך עד לדירה – 27 בניינים לאורך הברודווי– חשבתי רק על דבר אחד: אני חייב לכתוב על כך למישהו. אני חייב לספר לחברי חגי אגם-לבן, אלכס דלין, עמי טרטקובסקי, עוזי בק – לכולם – את מה שראיתי. מצאתי גיליון מכתבים צהוב, כתבתי על המשחק ושלחתי בדואר אוויר ל"חדשות הספורט", תל אביב, ישראל, בלי שהכרתי שם איש. היה זה עיתון הספורט הראשון והיחיד במדינה, כי אז עשו עיתוני היום טובה כשהקדישו שני טורים לספורט – במקרה הטוב! את שני עמודי "חדשות הספורט"  (ארבעה ביום ראשון!) קראתי באובססיביות מאז שהייתי ילד. חשבתי וחשבתי כיצד אפשר לכתוב על משהו מהמם כזה בלי שיחשדו שיש כאן הגזמה. אין כאן כל הגזמה, ואילו הייתי כתב מנוסה הייתי יכול לשחזר את הפלא שראיתי אפילו טוב יותר.

למחרת קראתי בטבלואיד "דיילי ניוז" את טבלת המשחק: נאולוס הוביל עם 29 נקודות, אך הוא היה היחיד שהתעלה אצל הניקס. לסלטיקס קלע סם ג'ונס 29, ביל ראסל דייק ב-28 חיצים עם 12 ניקויי קרש, ובוב קוזי חילק תשע מתנות שהפכו לסלים, וכל מתנה כזאת הייתה בונבון מתוק מהשני. איזה משחק! שעות לא הצלחתי להירדם.

המאמר פורסם בסוף נובמבר 1961 ב"חדשות הספורט", שלושה שבועות אחרי המשחק. מתחת הכותרת היה כתוב "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס.

איש לא שאל אותי אם אני מעוניין להיות הכתב שלהם, ואם אני עובד בחינם או בתשלום.

כמובן בתשלום, משהו כמו 15 לירות למאמר. עם הצ'ק הראשון הגיעה גם תעודת עתונאי ורק התבקשתי להוסיף תמונה עם סטייפלר. התעודה שימשה אותי בנאמנה שנה שלמה עד שהגעתי ארצה וסידרו לי תעודה שנראתה יותר 'רשמית'. היא עדיין שמורה למזכרת לנכדות או לנינים.

הסלטיקס קנו אותי לעד. כדורסל כזה לא שוכחים. הניקס שיחקו בגבורה והיו ל"קבוצת הבית" שלי. באותו ערב נקבע סדר העדיפויות: לעולם, האמנתי אז, תהיה הסלטיקס "נומרו-אונו" אצלי. הניקס תמיד תהיה הקבוצה השנייה. כך היה שנים רבות, עד שחזרתי לניו-יורק ב-1967, אחרי השלמת הלימודים באוהיו ובפנסילבניה. אז הוקמה בניו-יורק אימפריית כדורסל שלא הייתה שנייה לה בתולדות העיר. אימפריה שכללה את ויליס ריד, וולט "קלייד" פרייזר, ביל בראדלי, דייב דה-בושר, דיק ברנט, ואחר כך גם ג'רי לוקאס וארל "דה פרל" מונרו. הניקס הציגה את הכדורסל הקבוצתי המושלם ביותר שראיתי עד היום: הכדור נע כל הזמן; שחקנים נעים ללא כדור; כל החמישה נוגעים בכדור כמעט בכל תרגיל. זריקה לסל מגיעה רק כשהיא טובה – כשהזורק פתוח. הם היו אלופים ב-1970 ו-1973, וסדר העדיפויות שלי השתנה אז ונשאר כך עד היום: 1. ניקס 2. סלטיקס, למרות שכבר עשור השתיים "על הפנים".

בשנת אלפיים החלטתי שהגיע הזמן לשייט ודייג ולכן המעבר לדרום פלורידה והכניסה המוקדמת לפנסיה. אז ניכנסה הקבוצה השלישית לנשמה, מיאמי היט.

לפני שנתיים וחצי אני מאמין שעשינו את המעבר החשוב האחרון בחיינו לגרינוויל, דרום קרולינה, שעתיים מאטלנטה ואטלנטה האוקס, ושעה וחצי משרלוט, והבובקאטס. נראה לי שאני זקן מדי מכדי להחליף שוב קבוצה, אז אני כנראה אשאר עם מיאמי לטוב או לרע, ובכלל, העיזות צריכות אותי.

 

מנחם לס

בעל האתר, ומנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 13 תגובות

    1. קשה להחליט. עולם אחר. משחק אחר. אז הכדורסל היה הרבה יותר יפה לעין וקבוצתי. היום הרבה יותר אתלטי. אבל מהסלטיקס של אז 5 סיימו בהיכל התהילה (ראסל, קוזי, שרמן, רמזי סם ג'ונס). מסן אנטוניו – נכון להיום – זה רק טים דנקן.

  1. מנחם יא ממזר, כמה מזל צריך בשביל להיות בסיטואציה כזאת, וגם כישרון וביצים.
    שמעתי על המרחף הזה גרין. מה היה גובה הטבעת וגובה הקרש אז?
    משעשע לדעת שהגובה של השחקן הגבוה בארץ אז, שקול לגובה של רכז היום.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט