ספורים מהתיבה (3): כשה-NBA ואני היינו צעירים / מנחם לס

 

ימי הזוהר של מלונות הקטסקלס באפסטייט ניו יורק (מלון גרוסינגר'ס)

כשהגעתי לארה"ב ליגת ה-NBA  היתה אחד הדברים הפחות משמעותיים בספורט המקצועני. היו בה 9 קבוצות, וכדי למלא את הגארדן הניקס היו צריכים לארגן משחק מכללות מוקדם. בד"כ סיינט ג'ונס או ניו יורק יוניברסיטי.

לפני זה, בשנות ה-50, סיטי קולג' היתה הדבר המהולל ביותר בעיר, אבל מכירות המשחקים שהכניסו את מאמנה המהולל נט הולמן לקבר, הרסו לה את המוניטין. מדי פעם אוניברסיטת פורדהאם ולונג איילנד יוניברסיטי הוזמנו כי גם הן היו בין הטובות במכללות בשנות ה-50, אבל מכירות המשחקים עלו גם ללונג איילנד יוניברסיטי במוניטין והערכה, ולמרות שהיא נשארה בדיביזיה הראשונה (סיטי עברה לדיביזיה השלישית ונעלמה מהמפה, כמו ניו יורק יוניברסיטי כמה שנים אחרי), היא אף פעם לא השתקמה לחלוטין ממכת מכירת המשחקים.

כל עניין מכירת המשחקים היה עדיין חם בעיר כשהגעתי. מסתבר שכל הבלגן החל במלונות אפסטייט שהקימו יהודים עשירים מניו יורק עבור עשירי העיר לבריחה מהקיץ הבוער, לפני שהם גילו את מיאמי ביץ' והאיים הקריביים. מלונות ענק כגרוסינגר'ס, קונקורד, קצ'רס, בראונס, סוואנגה, ועוד איזה 10 השתלטו על כל אזור הרי הקטסקילס – ס"ה שעתיים נסיעה ממנהטן מ- והקימו את האזור שכונה אז "BORSCHT BELT" – 'רצועת הבורשט'.

ימי הזוהר של מלונות הקטצקלס (מלון גרוסינגר'ס)

היום? המקום כבוש כמעט לחלוטין ע"י חסידי ברוקלין שהקימו שם עיירות דומות שתי טיפות מים לשטייטלס בפולין וליטא. יש להם אפילו ליגת בייסבול לילדים LITTLE LEAGUE. הכל נראה כמו מאה שערים אבל עם הרים ואגמים.

בימים ההם הקומיקאים הטובים במדינה ג'קי מייסון, גרוצ'ו מרקס, ג'ק בני, פיליס דילר, בדי האקט, דני קיי, סיד סיזר, מילטון בני, אלן קינג, ג'רי לואיס, או ג'ורג' ברנס הופיעו בקביעות, ואז צעירים יותר כוודי אלן, האוארד סטרן, בילי קריסטל, בטי מידלר, וג'רי סיינפלד, עשו שם את צעדיהם הראשונים, הרבה מהם כבר מגיל 12. מאיפה אני יודע? ראיתי שם כמעט את כולם. כשגרתי בשנה הראשונה בניו יורק כחרמן, היינו נוסעים למוטל קטן בקטסקילס, שעתיים נסיעה, 8$ ללילה לשני זוגות, ובערב היינו ניכנסים למסעדה של גרוסינגר'ס על 2,000 סועדיה, אוכלים כמלכים, ואז הולכים לשמוע את ג'קי מייסון או פיליס דילר, הכל חינם אין כסף.

טובי הקומיקאים – עומד מימין – ג'ין קלי!

כדי לבדר את האורחים – ולהכניס קצת בידור והימורים – בעלי המלונות החלו להביא שחקני כדורסל ואז נוצרה "ליגת הבורשט". כמה מהקבוצות הפכו חזקות יותר מהטובות במכללות, וכשהכסף החל לזרום לשחקני המכללות שבאו לעשות כמה שקלים בקיץ, החלו הטיות משחקים שנוהלו ע"י הג'ואיש מאפיה. כדי שהמלונות לא יואשמו כקלובי כדורסל, כל השחקנים הולבשו כמלצרים והיו צריכים להופיע בארוחת הצהריים לאכול, אבל עם מדיהם "כהוכחה".

שלושת הימניים שחקני כדורסל מחופשים למלצרים כדי שהכל יהיה 'כשר'. שילמו להם כ-"מלצרים" ולא כשחקני כדורסל כי אז הם מקצוענים והיו מפסידים את המילגות במכללות!

(הימני – ווילט צ'מברליין בכבודו ובעצמו!)

 

ווילט צ'מברליין עבד רבע שעה ביום ב-BELL BOY..

המעבר להטיית משחקים – לא 'הפסדים' בכוונה; רק 'TO KEEP THE SPREAD' – לאותם שחקנים ע"י אותם אנשי מאפיה יהודים, היה פשוט וקל. גם בהרי הקטסקילס וגם באוניברסיטאות של ניו יורק כחצי מהשחקנים היו יהודים, והחצי השני, כרגיל, שחורים.

בהרי הקטסקילס 'הטיית משחקים' היתה בידור. בסיטי קולג', לונג איילנד יוניברסיטי, או ניו יורק יוניברסיטי זו היתה עבירה פלילית. ה-FBI התלבש על העניין ברצינות, כמה שחקנים חטפו עונשי מאסר של עד שלוש שנים, תכניות כדורסל של הדיביזיה הראשונה כמו ניו יורק יוניברסיטי וסיטי קולג' הורדו ע"י נשיאי האוניברסיטה לרמה של הדיביזיה השלישית, ולא התאוששו מאז. סיינט ג'ונס ניצלה איכשהו, בעיקר בגלל שהיתה אוניברסיטה קתולית כמעט ללא שחקנים יהודים ששיחקו בקטסקילס, והיא ניצלה.

אפילו ווילט צ'מברליין שיחק שם בליגות הקיץ!

קבוצת מלון קצ'רס – טובה מרוב המכללות, אם לא מכולן! כל השחקנים הם אול-סטארס נבחרים

אחד המאמנים? לא יאומן כי יסופר! רד אורבך בכבודו ובעצמו. בשנות ה-40 המאוחרות אפילו הוא היה זקוק לכמה שקלים מהצד!

זוהי הסיבה שבעיר בה נולד למעשה הכדורסל אחרי שהד"ר נייסמית' המציא אותו בספרינגפילד, מסצ'וסטס, לא היתה אלופת מכללות מאז סיטי קולג' היתה אלופת ה-NIT (שאז היתה גדולה וחשובה יותר מה-NCAA) וה-NCAA באותה שנה, כשהיא גוברת על קנטקי של הברון ראפ ושאר האוניברסיטאות הטובות ביותר בארה"ב. לא רק זאת, אלא שמאז מכירות המשחקים מלבד סיינט ג'ונס אין אף מכללת ניו יורקית ששמה שווה בכדורסל את מחיר הרשתות.

למעשה ה-"POINT SHAVING" הוא-הוא שגרם ל-NIT  לאבד פרסטיז'ה ולאפשר ל-NCAA   לעבור אותו על פניו. ה-NIT  היה בזמן שהגעתי לניו יורק טורניר המכללות החשוב ביותר, והוא תמיד התקיים במדיסון סקוור גארדן. זה היה המכה של הכדורסל. ה-NCAA  שוחק בערי שדה כסיינט לואיס ולואיוויל. כולם רצו NIT והטובות במכללות העדיפו את הטורניר על ה-NCAA  עד של-NCAA לא היתה ברירה והיא הסכימה לאפשר לקבוצות לשחק גם ב-NIT   וגם ב-NCAA.

מאחר וכל ה-POINT SHAVING  (כמעט הכל; היו מקרים גם בקנטקי ובקליפורניה) התקיים במדיסון סקוור גארדן תחת פיקוח המאפיה היהודית, ה-NIT חטף אותה כשהתחילו לחבר את שמה עם העולם התחתון. ה-NIT כמעט התרסקה בגלל זה, אך לאט לאט חזרה לתפקד והיא היום הטורניר המקובל לאוניברסיטאות שלא עושות את ה-64 (68 עם 4 'ווילד קארדס').

ימי הפאר של מלונות הקטסקילס.

אז…

…והיום. לי זה מזכיר את ספור בת גלים!

מנחם לס

בעל האתר, ומנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. הייתי אומר מאמר פצצה אבל הבוקר זה לא כל כך מתאים…. 🙂

    מוזר שעוד לא עשו על זה סרט. זה בדיוק הסיפורים שהוליווד אוהבת….

    The Borscht Belt…. נשמע טוב

  2. נהדר לשמוע סיפור על אחת התקופות החשובות, והמצליחות, של יהדות ארה"ב. אני מכיר את כל הסיפור של רצועת הבורשט, מלבד על קבוצות הכדורסל…
    למעשה, הבידור היהודי אמריקאי המודרני הומצא וגובש שם, בזכות חבר'ה כמו סיד סידר הגדול, ותלמידו הלא פחות גדול מל ברוקס.

  3. סיפור מדהים מנחם, תודה!
    גם בכדורסל וגם בחיים.
    מי היה מאמין שווילט צ'מברליין הגדול יבזבז שם את זמנו במקום להתאמן.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט