ספורים מהתיבה: כשה-NBA ואני היינו צעירים (1) / מנחם לס

 

ספורים מהתיבה: כשה-NBA  ואני היינו צעירים

אני זוכר את היום בראשית יוני 1961, כאילו היה אתמול. לקראת סיום שנת הלימודים בקרית טבעון הכנתי הופעת סיום בהתעמלות כשלפתע אשתי רינה ז"ל מגיעה נושמת ונושפת לאולם ההתעמלות (אולם? מין חדר גדול) עם מעטפה חומה. מכתב מהקונסוליה האמריקאית ברח' הירקון בת"א לרח' השושנים 24, קרית טבעון. לרינה ולי היה מנהג שאיש לא פותח מכתב המיועד לשני.

היא ידעה מה בתוך המכתב, והיתה זקוקה לכוח רצון רב לא לפותחו. אנחנו מחכים מעל חצי שנה למכתב הזה שסוף סוף הגיע. בדחילו ורחימו אני פותחו: האם יהיו בו טפסי I-20 שרינה ואני זקוקים להם על מנת לקבל ויזת סטודנטים, או לא.

שנינו התקבלנו לניו יורק יוניברסיטי, אחת האוניברסיטאות היקרות בארה"ב ועלינו היה להוכיח שיש לנו כסף בקופה לשלם שכר לימוד ומגורים לשנינו, ל-4 שנים. אני לא בטוח בסכום המדוייק, אבל נדמה לי שהיה עלינו להוכיח שיש לנו $20,000 בבנק – סכום עתק אז.

אני הייתי אז מורה להתעמלות בשער העמקים וטבעון, ורינה סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א. עבור הכנסה נוספת פתחתי מכון ללימוד שחייה לילדים, ובערבים עבדתי בנמל חיפה כסבל בשכר 'שעתי'. אני פשוט לא זוכר כבר כיצד תחמלנו את האמריקאים מרח' הירקון כשמשכורתי השנתית בוודאי לא הגיעה ל-1/20 מהסכום הדרוש שיש ברשותי 20 אלף ל-4 שנים. 

אבל לא הייתי הראשון, ובוודאי לא האחרון לתחמל את האמריקאים.

הלב רעד. חששתי מ-"WE ARE SORRY TO…"

כשפתחתי את המעטפה וקראתי "WE ARE HAPPY TO…" כמעט השתנתי במכנסיים.

עד היום כשקורה דבר מיוחד כגון "מיאמי החתימה היום את גרג מונרו ואריק בלדסאו כשחקנים חופשיים  שיצטרפו ללברון, כריס בוש ודוויין ווייד…" או "מיאמי ניצחה עוד אליפות ב-2016 כהמשך לאליפות 2015…", אני כמעט – או ממש – משתין במכנסיים מרוב התלהבות ושמחה. לכן אני לובש חיתול במקרים כאלה JUST IN CASE!

שני טפסי I-20 לתפארת. ויזות סטודנט הם עתה עניין פורמלי, וכסף לשייט באונייה 'שלום' של טד אריסון למנהטן כבר נגרד איך שהוא.

הגענו למים הטריטוריליים של ארה"ב בתחילת יולי ב-5 לפנות בוקר. קפטן האנייה מעיר אותנו: "מי שמעוניין לראות את קו השמיים של העיר ניו יורק וגורדי שחקיה זה הזמן לעלות לסיפון".

המראה הראשון לנגד עינינו היתה הגברת. פסל החרות הענק. ואז גורדי השחקים של וול סטריט. לאחד שבכל ימי חייו הבניין הגבוה ביותר שראה היה מלון ציון בחיפה על 6 קומותיו המראה היה מקפיא.

רינה'לה שואלת, "מנחם, נסתדר?"

אני מחבקה ומבטיח לה – "תוך חודש אנחנו בני בית!"

הג'וב הראשון שלי היה נהג מונית. בעל המונית היה אחד בשם 'אבי מוניות' והוא הירשה לי לגבות רק חצי מהמחיר בשבועיים הראשונים, וכתמורה נוסעי המונית הציעו לי כיצד לנסוע. תוך שבוע הכרתי את העיר כאת כף ידי מלבד כמה אזורים במזרח ברוקלין ודרום ברונקס. כשעזבתי את נהיגת המונית עבור ג'וב 'בטוח' יותר (לא היה לי רשיון עבודה ושום עבודה לא היתה ליגלית אז נזהרתי לעבוד במקומות הבטוחים ביותר לא להיתפס) הייתי כבר רובי ככולי בתוך המרוץ של רוג'ר מריס בניו יורק יאנקיס לשבור את שיא ההום ראנס של בייב רות' לעונה – 60. מי שלא ראה את סרטו של בילי קריסטל "61" – חובה לראותו.

ימי הבייסבול העליזים של אז כשאני לומד משחק חדש לחלוטין ונידבק מיד במחלה,  שווים ספור ניפרד. לא לקח לי הרבה זמן לגלות היכן ברנשי היאנקיס אוהבים להסתוגג ולשתות: בבאר/מסעדה של ג'ק דמפסי על השדרה השמינית  ורח' 50, ממש מול המדיסון סקוור גארדן 'הישן'. או בבאר של ג'ק או'מלי. או אצל "צ'ארלי או". על חור השתייה של דמפסי קראתי עוד בספורי דמיון רניון, ואני הפכתי שפוט של מנהטן ושל "ברנשים וחתיכות"  עוד לפני שהגעתי העירה.

לאט-לאט השמות מיקי מנטל,  ווייטי פורד, טוני קיובק, יוגי ברה,  לואי ארויו, רוג'ר מריס, והאחרים החלו לקרום עור וגידים, והחלטתי שאני עושה הכל כדי לפוגשם – לפחות חלק מהם.

מיקי מנטל ורוג'ר מריס – בניגוד לסיפורי הקנאה ביו השניים, הם היו חברים בלב ונפדש עד מותו של מנטל מאלכוהוליזם

לצערי כל פעם שהגעתי לג'ק דמפסי הם "היו" או "עוד מעט מגיעים". לפחות את ג'ק דמפסי היה לי הכבוד לפגוש, הספורטאי האמריקאי (או לא אמריקאי) הגדול הראשון שאי פעם פגשתי.

ג'ק דמפסי אהב לשבת על כסאו הגבוה ולספר סיפורי אגרוף לכל הקיבצרים. כשאמרתי לו שאני מישראל, אני זוכר ששאלתו היתה אם גם בישראל מכירים אותו.

ג'ק דמפסי – אלוף גדול ושחקן קולנוע מצליח ביותר!

אני הכרתי את כולם. רק שלוש שנים לפני כן השתתפתי ב-"חידון הספורט" המפורסם של אז (הגעתי שני בחידון ששודר 'חי' ברדיו והיה התכנית עם הרייטינג הגבוה ביותר, אבל אלה המכירים את הסיפור יודעים שניכשלתי בשאלה לא נכונה מכשילה – לא בכוונה כמובן – שלא היתה לה תשובה) וכששאלתי אותו אם הוא עדיין מורמון בדתו, הוא פער זוג עיניים ושאל בתדהמה: "אתה בא מההולי לנד ויודע שגדלתי מורמוני? מאיפה לעזאזל אתה יודע? החברים האמריקאים הקרובים ביותר שלי וחצי עתונאי ניו יורק לא יודעים!". ואז כששאלתי על הקרב הקונטרוברסלי נגד ג'סי ווילסון בקרב הידוע בכינויו "קרב דוד נגד גוליית" – דמפסי נראה כגמד מול ווילסון הענק – הפכתי לחברו בכל השנים שהגעתי למסעדתו עד יום מותו.

הוא תמיד כיבד אותי בסטייק המפורסם שלו – 24 אונקיות, ובירה – ותמיד ציווה למלצר "ON THE CHAMP".

(הקרב נגד קרפנטר)

דבר אחד שידעתי שאסור לי להזכיר לו הוא את "קרב הספירה הארוכה" נגד ג'ין טני. הקרב הראשון ביניהם נערך בפילדלפיה לעיני עדיין שיא של 121,000 צופים. דמפסי כבר איבד אז ממהירותו והפאנץ' שלו שהרבה מחשיבים לאדיר והעצום מכולם – בכיתה של רוקי מרציאנו – כבר איבד מעוקצו. ג'ין טאני ניצח בנקודות.

ואז בא הגומלין בשיקגו. ג'ין שוב שלט בקרב, אך בסיבוב השביעי לפתע פגע LEFT HOOK אדיר של דמפסי ישר בליסתו של טני. טני נפל כשק חיטה בשדה בכפר יהושע. היה אז חוק חדש שהחובט חייב למהר לפינתו אבל דמפסי טוען שהוא לא ידע על חוק כזה ונשאר עומד ליד טני. שופט הזירה חיכה איזה 4-5 שניות עד שדמפסי חזר לפינתו ואז החל בספירה.

טני  – שהפך סנטור בסינט האמריקאי – טען תמיד שהוא היה בהכרה ויכול היה לקום כל אימת שרצה. דמפסי אמר לי שוב ושוב שעיניו של טני היו מגולגלות והוא לא ראה כל אישונים. רק לבן בעיניים. "HE WAS OUT", הוא אמר שוב ושוב.

אבל שנייה לפני סוף הספירה – אולי 15 שניות במקום 10, טני התרומם, ובקלות ניצח את הקרב בנקודות. נראה היה בברור שדמפסי עדיין רותח 35 שנים אחרי "הספירה הארוכה".

 

 

קרב "הספירה הארוכה": דמפסי נשאר לעמוד במקום למהר לפינתו

יצא לי לראות את היאנקיס, וכן את רוג'ר מאריס ומיקי מנטל, לפני הוורלד סרייס במשחק רגיל ששילמתי 50 סנט כניסה אליו. אז עדיין לא היו בי מחשבות כתיבה וכמובן לא ידעתי אפילו מה זאת אקרדיטציה.

זה בא שלושה חודשים אחרי, במדיסון סקוור גארדן הישן. את המשחק הראשון בין הניקס לסלטיקס ראיתי עדיין כקונה כרטיס, והיה זה כרטיס הכדורסל הראשון והאחרון שאי פעם קניתי.

מנחם לס

בעל האתר, ומנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. הסרט *61 סרט חובה
    בכלל הסיפור של רוג'ר מראיס ומיקי מנטל באותה עונה מדהימה
    צאז מגוויר סוסה ובונדס עתירי הסטראודים חבטו ליותר הום ראנס אך הם אינם נקיים כמו מאריס

    הסרט 42 הוא חובה , סיפורו מעורר ההשראה של ג'קי רובינסון

    מנחם תודה רבה על הפוסטים והכתיבה הנהדרת , דרך אגב מאריס מת ב 85 ומיקי מנטל ב 95

  2. וואו, איזה יופי.
    באמת שלא קנית מאז כרטיסים ?!
    מצטער על הבורות שלי, אני לא מבין כלום בבייסבול ורק קצת באגרוף.

  3. כתבה מהממת. ממש.

    חצי מהמושגים והשמות לא הבנתי כי זה בייסבול, ובכלל תקופה מאוד ישנה.

    אבל אני מת על הספורט ואהדת הספורט האמריקאים.

  4. תודה לכל המחמיאים והמחמאות. זוהי התמורה הקטנה שלנו על הכתיבה.
    ובאותה הזדמנות תודה לכל הכתבים והמגיבים. האתר ירד ל-8,500 כניסות ממוצע ליום. באתר הישן זה היה שיא. היום זה ממוצע ב-OFF SEASON!

  5. אחלה כתבה, כיף לקרוא על כל השמות הגדולים, שבתכל'ס אני מכיר בעיקר מהכתבות שלך (וגם מהספר 'גדולי האיגרוף' מאת משה לרר, אם אני זוכר נכון).

  6. אני קורא את הכתבות האלה כמו ילד שמביט על סבו הנערץ ושותה בצמא את דבריו
    מנחם, ללא ספק אתה מספר הסיפורים בתחום הספורט המרתק ביותר בשפה העברית!

  7. הדבר הגרוע ביותר לבראזיל עתה הוא פנדל לטובתם. זה יהיה כאילו שרק ככה הם יכולים להבקיע שער. אם תהיה בא=עיטת 11 ואני המאמן, אני מורה להחטיא בכוונה עם כדור ליציע!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט