אחת הקבוצות שאני פחות אוהב בליגה זו הסלטיקס. למה? לא יודע. כנראה בגלל שגדלתי כמעריץ של לברון והוא אף פעם לא היה שם. אבל הסיבה העיקרית שרציתי לכתוב על הקבוצה הזו זה שאני אוהב לראות שעושים הימורים גדולים, והקיץ הסלטיקס הימרו על כל הקופה, בלי להתבלבל, וכל תוצאה חוץ מאליפות הופכת לאט לאט לכישלון גדול יותר מעונה לעונה. אז העונה, המשפט הקודם שילש את עצמו בחשיבות, לאור הגעת פורזינגיס והחוזה הענק של בראון, והם לדעתי הקבוצה הכי מסקרנת העונה בליגה, שאולי תצליח בשעה טובה להביא תוצאה חיובית ל"לפרוסס" שקיבל שם רע מאוד בזכות פילדלפיה, אך קרה במקביל גם בבוסטון. הכי חופר שכתבתי לאתר הזה עד היום, מי שמגיע עד הסוף כל הכבוד שיהיה לו.

מאזן: 57 ניצחונות ו-25 הפסדים, גמר מזרח ובעיטה בתחת לאוף סיזן אחרי כמעט קאמבק מרשים מול מיאמי היט.

מאמן: ג'ו מאזולה, עונה שנייה כמאמן ראשי בקבוצה, ספג המון ביקורות על הסדרה מול ספולסטרה בה לא ניתן היה לפספס את חוסר הניסיון בקרבות הפלייאוף, אבל ללא ספק יש עם מה לעבוד.

מה קרה בעונה שעברה?

הסלטיקס פתחו את העונה שעברה עם שערוריית הרומן של המאמן שהביא את הקבוצה לגמר ראשון מאז דוק ריברס, אימיי יודוקה, ממנו נפרדו לאחר תקופת השעיה. כבר שם – ניתן לומר שמשהו נסדק, בגלל שהקבוצה לא שינתה את פניה מבחינת שחקנים כמעט, אך שינתה את האוריינטציה שלה לחלוטין. מקבוצת הגנה מפלצתית שבה כולם עובדים קשה בהגנה וההתקפה מתקשה מעבר לקשת, הקבוצה מעיר השעועית הפכה למכונת התקפה משומנת, אך כזו שנאמר בעדינות, לא ממש מתאמצת בהגנה ועדיין הצליחה לסיים את העונה הסדירה בהפרש הנקודות הגבוה ביותר בעת ניצחונות.

על העונה הסדירה אין יותר מדי מה לומר. הסלטיקס פתחו אותה בצורה די דורסנית, ולתקופה היו הקבוצה עם ההתקפה המרשימה ביותר בליגה בפער, כשכל מטאטא ירה. עם הזמן, הסטטיסטיקה התאזנה, פציעות של הצמד בראון-סמארט ורוברט ויליאמס החלו להשפיע והקבוצה הושפעה מכך, אך נהנתה מהבאתו של מלקולם ברוגדון שגם זכה בפרס השחקן השישי של העונה כשעלה כסופר סאב עבור מאזולה, מה שהביא את הירוקים לפלייאוף מהמקום השני במזרח, כאחת הפייבוריטיות לאליפות.

באותה נקודה החלו הסלטיקס להיתקל בהתנגדות גדולה יותר, ונזקקו לשישה משחקים על מנת לנצח את ההוקס בסדרה הראשונה, ולאחר מכן נגררו לשבעה משחקים מול האמ.וי.פי הטרי אמביד ו"חברו" ג'יימס הארדן, שנעלמו (ואני ממש משתדל להיות נחמד) במשחק השביעי מול תצוגת תכלית של טייטום ששלח את הארדן לחלום על מועדוני חשפנות ביוסטון וסין.

גמר המזרח היה סיפור שונה. הכנופייה של ריילי מפלורידה, שבעטה ליאניס הפצוע בתחת וקיפלה את הניקס מוקדם לא רצתה להפסיק את הריצה הלא נורמלית שלה בפוסט-סיזן, ודרסה את דרכה ל-0:3 מול הסלטיקס שנראו אומללים לחלוטין בשלושת המשחקים הראשונים. שם, לראשונה מאז שהקבוצה של טייטום בראון וסמארט קרמה עור וגידים ראינו ממנה משהו שמעולם לא ראינו: אופי.

שלושה משחקים מטורפים, עם באזר ביטר בלתי נשכח של דריק ווייט שקנה את עולמו באותה הזריקה (על כך בהמשך), גרמו לסלטיקס להאמין באמת כי הפעם שום דבר לא יעצור אותם. במהלך הראשון של המשחק השביעי, ג'ייסון טייטום נפצע בקרסול והפציעה הוציאה לקבוצה של מאזולה את האוויר מהמפרשים כדי לא להיות במשחק במשך 48 דקות והפסד 19 הפרש לאחר סדרה הירואית ודו קוטבית ברמה בלתי נסבלת, כל כך בלתי נסבלת, שהיה ברור שהשינוי יגיע. כהרגלם בשנים האחרונות, ההיט בגמר, הסלטיקס הביתה.

מה שהספיק לקבוצה של יודוקה לגמר ושישה משחקים מול ג"ס, לא הספיק למאזולה מול ההיט על מנת לעלות לגמר ושם לא היה ספק כי השינוי בדרך, אך אם מישהו יאמר כי הוא ראה את המהלך הזה קורה כפי שקרה – דרשני. טרייד ביזארי שלח את מרכוס סמארט להיות אבא של ג'ה מוראנט בגריזליס, והנחית את קריסטפס פורזינגיס, "היוניקורן", בעיר השעועית. לא עבר זמן רב מאז הנחתתו של הלטבי המגודל, וג'יילן בראון קיבל חוזה ע"ס 304 מיליון דולר, הגדול ביותר בהיסטוריה (עד לעסקת הטלוויזיה הבאה). שני המהלכים האלה הבהירו כי בראד סטיבנס, לא מתכוון לוותר על אליפות עם הקבוצה הזו, ושם את כל הביצים ועוד קצת, בסל אחד.  

אתם יודעים מה עשיתם בקיץ האחרון?

חתמו בקיץ האחרון: קריסטפס פורזינגיס, סבי מיכאליצו'ק, דלאנו בנטון, ג'יי סקראב, ניימיאס קייטה, ג'יי.די דייויסון, למאר סטיבנס וג'ורדן וולש שהגיע דרך הדראפט.

עזבו בקיץ האחרון: גרנט וויליאמס, מרכוס סמארט, ג'סטין שמפיין, מפיונדו קבנגלה ובלייק גריפין.

ככל הנראה, הבאתו של פורזינגיס על חשבון סמארט, רק תגביר את פילוספיית הכדורסל שהשתנתה בצורה דרמטית עבור הסלטיקס, ומקבוצה בעלת אוריינטציה התקפית עם יכולות הגנה טובות הם עשויים להפוך לקבוצת התקפה וזהו פחות או יותר, על אף שפורזינגיס בהנחה ויפתח בחמישייה יחד עם רוברט וויליאמס כל זמן שהוא בריא עשויים להוות מטרייה אווירית שחוסמת קצת מעל שלושה כדורים למשחק, לפחות ע"ב העונה שעברה. בנוסף לפורזינגיס, סבי מיכאליצ'וק הגיע על מנת לעזור מהספסל כסקורר, ומי שככל הנראה יאבד את מקומו בחמישייה הראשונה הוא אל הורפורד הוותיק, אך זה כמובן תלוי בבריאות של וויליאמס ופורזינגיס.

אגב, סביר מאוד שנראה את הסלטיקס מנסים להשיג עוד חתיכות שיועילו להם לפחות בחלק ההגנתי של המגרש אחרי עוד פציעה של וויליאמס או הלטבי, ובאופן כללי מלקולם ברוגדון, השחקן השישי של השנה להזכירכם – עדיין על השולחן מבחינת סטיבנס, ויהיה מעניין לראות האם העובדה כי כבר אמרו לו לארוז את עצמו לקליפרס ואז ביטלו ברגע האחרון תשפיע על התפוקה שלו או על חדר ההלבשה.

הקבוצה הזו, שייכת קודם כל לג'ייסון טייטום. אח"כ כל השאר, כולל זה שהולך להחזיק בחוזה הגדול בליגה לעונה הקרובה. טייטום מגיע אחרי העונה הכי טובה בקריירה (30.1 נק', 8.8 ריב', 4.6 אס', 46.6 אחוז מהשדה ו-35 אחוזים מעבר לקשת), ובפלייאוף האחרון הוכיח אחת ולתמיד שהוא שייך לשורה הראשונה של הכוכבים בליגה, על אף הסדרה מול ההיט בה התקשה (ופירקו לו את הצורה ב-40 הדקות בהן שיחק, אין ברירה אלא לציין את זה). בנוסף, טייטום הראה בפלייאוף שהוא גם מסוגל להיות שחקן קבוצתי, על זה ספג ביקורות רבות לאורך השנים כולל מחברו לשעבר לקבוצה מרכוס סמארט, כשהעלה את ממוצע האסיסטים שלו ל-5.3 ואת הריבאונד ל-10.5. גם הגעתו של פורזינגיס לא תשנה את העובדה כי הסלטיקס יגיעו הכי רחוק שטייטום יוכל לקחת אותם, לטוב או לרע, היישר מהמקום החמישי לזכייה באמ.וי.פי אצל סוכניות ההימורים.

האדם השני עליו שווה להתעכב לפסקה, הוא כמובן ג'יילן בראון, שכל סימני השאלה לגבי הישארותו נפתרו לאחר החוזה האסטרונומי שקיבל. האם זה היה הצעד הנכון? את זה נוכל לדעת רק בהמשך, אבל דבר אחד וודאי והוא שהסלטיקס מאמינים בבראון כפי שהם מאמינים בטייטום. בדיונים מעיקים על הליגה תמיד יהיו את אלה שאומרים: "אם תקח את פיפן למייקל או את קובי לשאק הם לא יגיעו לאן שהגיעו", אם כך, בראד סטיבנס לא היה מוכן לקחת את הסיכון, והחליט לא לקחת למייקל שלו את הפיפן, אלא העדיף לנסות "טו גו דה דיסטנס" עם שני הצעירים המוכשרים האלה, שצריך להיות באמת סקפטי כדי לומר שאין סיכוי שהצמד הזה לא מביא לפחות אליפות אחת בכל מועדון שבו הוא נמצא. 

אין יותר טוב מזה

חמישייה מסתמנת: דריק ווייט, ג'יילן בראון, ג'ייסון טייטום, קריסטפס פורזינגיס, רוברט וויליאמס\ אל הורפורד.

ספסל: מלקולם ברוגדון, אל הורפורד\ רוברט וויליאמס, סבי מיכאליצ'וק, סם האוזר, פייטון פריצ'רד, ניימיאס קייטה, לוק קורנט, למאר סטיבנס ודלאנו בנטון\ ג'ורדן וולש.

כאמור, מדובר בקבוצת התקפה ללא ספק. עד כה הירוקים התקשו בריווח המשחק והשלשות שירו לא היו ברובן זריקות טובות מכיוון והיה חוסר בגבוה שירווח את המשחק עם כל הכבוד להורפורד, אך כעת עם הגעת הלטבי, יש למי להוציא את הכדור כדי שיזרוק מחוץ לקשת גם כשחקן פנים שמבלה את רוב זמנו בצבע. על פניו, החמישייה החדשה\ישנה של הסלטיקס נראית טוב מאוד והבעיה מתחילה ברגע שעוברים את השחקן השישי והלאה. לבוסטון אין יותר מדי על מה להישען בספסל, אלא אם פריצ'רד יצליח לתת קפיצת מדרגה, וסם האוזר שהראה ניצוצות בעונה הקודמת יצליח לשמור על היכולת הסבירה, אך מעבר לכך, אין הרבה למה לצפות מהספסל של מאזולה שתאלץ למתוח את הגבול עוד יותר בעונה הסדירה עם טייטום לאור הנטייה של בראון להיפצע והחוק החדש שאוסר על שני שחקנים מהדרג הזה לא להופיע.

ברוטציה שייאלץ מאזולה לבצע בין הגבוהים הדומיננטיים שלו, ככל הנראה מי שייפגע יהיה הורפורד המתבגר (ילד בן 37) שיהפוך למעין ברוק לופז של הסלטיקס, וזה בכלל לא דבר רע. היכולת של וויליאמס ופורזינגיס להישאר בריאים ככל הנראה תשפיע על כל העונה של הירוקים, שאמנם מסודרים בקו האחורי של המגרש, אך בקו הקדמי הם יחסית מסובכים, מכיוון והגבוהים שלהם לא בהכרח מחמיאים אחד לשני וכך או כך למאזולה תהיה עבודה רבה לבנות היררכיה בין הגדולים של הקבוצה, ואם זה יעבוד, והשילוב ההתקפי של גבוה דומיננטי לצד בראון וטייטום ילך? השמיים הם הגבול ואליפות היא לא מילה גסה.

ועכשיו לתחזית

אני אופטימי: טייטום נותן עונת אמ.וי.פי וזוכה בתואר, בראון הופך לכינור שני ברמת ווייד\קליי תומפסון ופורזינגיס מזכיר לנועה קירל שהוא היוניקורן המקורי עם משחק התקפה משובח ויכולת חסימה גבוהה בהגנה, לצד רוברט וויליאמס ואל הורפורד ששומרים על המבצר יחסית יציב בהגנה. מאזולה לומד לקחת פסקי זמן בפלייאוף ודורס את דרכו לגמר אחרי שבעה משחקים מול אנטטקומפו העצבני, כדי לקחת את הג'וקר לשבעה משחקים ולהפסיד שם, אחרי סדרה בה הסלטיקס הראו הרבה אופי.

אני פסימי: בין פורזינגיס לוויליאמס יש ברך אחת תקינה, מה שמשאיר את הקו הקדמי של המגרש ללוק קורנט ומחליפו של בלייק גריפין ביותר מדי דקות במהלך העונה הסדירה. מלקולם ברוגדון לא בעניינים אחרי הטרייד שלא קרה ונוטש את הספינה לקליפרס במהלך העונה, מה שמנחית את בונז היילנד ושאריות אצל מאזולה. טייטום מתחיל לקנא בחוזה של בראון ובראון מתחיל לקנא ברשות לזרוק ללא הרף שמקבל טייטום והשותפות בין הכוכבים מתחילה אט אט להתפרק. מאזולה ממשיך לקבל קרדיט אך נשלח הביתה לאחר הפסד בסיבוב הראשון למיאמי היט, שיחד עם דיים לילארד מצאה את עצמה במקום השלישי ושלחה את טייטום לחופש עם דוס מוקדם השנה.

אני חוזה עתידות? טייטום נותן עונת אמ.וי.פי, בראון נשאר עם המספרי ברזל, פורזינגיס משתלב יפה אך נפצע לסירוגין עם רוברט וויליאמס והקבוצה מוצאת את עצמה במקום השלישי במזרח לקראת הפלייאוף, שם היא פוגשת את מיאמי של ג'ימי באטלר ללא דיים. אל הורפורד מראה סימני האטה קיצוניים יותר ולמאזולה לא נותרת ברירה אלא לעשות ארגון מחדש ולהביא לקבוצה גבוה נוסף שיושיע את הצבע המחורר של הקבוצה. בגמר המזרח פוגשים את יאניס העצבני שמותח את הסלטיקס בשבעה משחקים אך הם מצליחים לגבור עליו והולכים לקבל 1:4 מיוקיץ' והשושלת החדשה.