זכרון ספורט ברוח מנחם לס / דן רוזנבלום

זכרון ספורט ברוח מנחם לס / דן רוזנבלום


בשנה שעברה, בזמן הקיץ, מנחם שאל וביקש מן הגולשים לשתף את "זכרונות הספורט" האוהבים עלייהם בכדי למלאות את האתר בתוכן בזמן הפגרה. ה"פרוייקט" לא זכה להעינות רבה ולמרות שסיימתי לכתוב עבורו קטע, לא פרסמתי אותו. כעת, שוב ברוח הקיץ, הוצאתי את הקטע מהמגירה הדיגיטלית שלי, עשיתי פו לאבק, קצת שיניתי, קצת שכתבתי, כי הרי התבגרתי בשנה ועמה ההתבוננות שלי…

אז אני שמח לשתף עמכם את "זכרון הספורט שלי" ואני מקווה שלפחות מישהוא אחד יהנה ממנו…

–

אז עשיתי עלייה לארץ באפריל 93' והייתי כבן 9.
למשך כמה חודשים, גרנו אצל סבתא בגבעתיים והיה מאוד נחמד.
ידעתי לדבר עברית שוטפת מהבית אך עדיין לא קרוא וכתוב.
התפלאתי עד כמה החיים כאן בארץ, חופשיים ונזילים לעומת ניו-יורק.
אשר שם, באם רצית ללכת לחבר שלא גר כמה בתים לידך…היית צריך לתאם זאת מראש עם ההורים, בנוגע לשעות, נסיעות, טראפיק, פנאי וכמובן אירוח, לעיתים גם שבוע או שבועיים מראש.

כאן בארץ? הכל היה חופשי. הרגשתי כמו מוגלי מ"סיפור הג'ונגל" של דיסני.
הייתי יוצא מהבית בבוקר, חוזר בערב לאחר תלאות והרפתקאות בשכונה בגבעתיים ואף אחד לא היה שואל עליי, בודק אותי או דואג לי. זה היה נהדר.



סבתא שלי חיברה אותי לילד אחר בשכונה, אשר את אימו הכירה דרך חוג התפירה (או משהו כזה).
קראו לו תומר והוא היה החבר הישראלי הראשון שלי. בחור גבוהה, שחום שסיפר שהוא מעורב "תימני-מרוקאי" למרות שלא ידעתי מה זה בדיוק אומר. הוא בא ממשפחה דתית, אבל הוא היה חופשי ככל ילד אחר ולא חבש כיפה.

רק השכונה, המשחקים, החום הקודח ורוח הספורט נשבו בעורקיינו.

היינו ביחד כמעט כל יום למשך חודש שלם.
ההורים שלי עדיין לא ידעו איפה הם יקנו בית. הם ביררו, חשבו ועוד לא הגיעו להחלטה.
אז נשארנו בגבעתיים.

לא הרגשתי כזה חופשי מעולם. למרות שגם בניו-יורק היו לי הרבה חברים בשכונה.
ב-ALLEY שחיבר בין 2 שורות של בתים פרטיים…שם היה ה"ג'ונגל" שלנו.
כמו בארץ, היית עומד מתחת לחלון וצועק את השם של החבר, עד שמישהוא היה מגיב.
היינו משחקים בכל משחק שהיה ניתן לתאר. כדורסל, בייסבול, פוטבול וטניס וגם המשחק הכי פופולרי בשכונות ניו-יורק אז, "התאבדות". Suicide.

זה היה מעין משחק סקווש עם הידיים שזורקים עמו כדור אל הקיר. אם זרקת ומישהוא אחר תפס, אז היית צריך לרוץ אל הקיר, להתחמק ולגעת בו הכי מהר שאפשר, מבלי שמי שתפס את הכדור, ידפוק בך אותו בכל הכח. אם הכדור היה נוגע בך לפני שנגעת בקיר, אז נפסלת וישבת בחוץ.

אם זרקת את הכדור אל הקיר ומישהוא ניסה לתפוס אך נפל לו הכדור, אז הוא זה שצריך לרוץ ולגעת בקיר, וכל מי שבסביבה יכול להרים הכדור ולנסות בכל הכח, לדפוק בך את הכדור. לרוב זה היה כדור טניס, אבל לעיתים גם מגומי. מה שהכאיב מאוד. קראו למשחק התאבדות כי לא הייתה מגבלה של הכח שבו זרקו את הכדור, וגם אם פגע לך ישר בעין? חוקי ביותר.

בתמונה, קיר בית הספר היסודי שלי, בפלאשינג, קווינס P.S. 164, מול הקיר הזה חטפתי כמה כחולים רציניים בפנים ובגוף מהינף ידם של ילדים אמריקאים משומנים אך גם הענקתי כאלה לא פחות.

עם זאת, בניו יורק של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים ולפניי עידן ג'וליאני…ברגע שהתחיל לרדת השמש, כולם רצו לבתים.
זה הזמן שהנרקומנים והפושעים יוצאים החוצה.

גם בגבעתיים, בשעות השקיעה היינו חוזרים הביתה…אך זה לא היה מתוך פחד, חשש ואימה.
אלא כי לרוב לא הייתה תאורה במגרשים ובפארקים ובפשטות, "נגמר היום" ו"זהו, מספיק להיום" שידרה התחושה הרווחת.

לעיתים הייתי עולה אל תומר הביתה שנגמר היום ואמא שלו הייתה נותנת לנו לשתות פטל ללא מפרע, כמה שרוצים! וגם מאכילה אותנו בצניעות עם פתיתים, קצת עוף רטוב וירקות.

חוץ מהבילויים עם תומר, גם היו לוקחים אותי לבריכת גורדון הקרובה. שם הרגשתי כמו מוגלי במים! כמה כיף היה שם!
ללא מחשבה אחת על "חוטפיי ילדים, ופדופילים" שמהם היו מזהירים אותי "שלא לדבר עם זרים" בניו-יורק.
לאחר זמן מה והוריי הרגישו שכבר האפילו על ביקורם אצל סבתא כי עוד לא הגיעו להחלטה בהיכן יגורו…ועברנו לקיבוץ גזר.

שם, לאבא שלי היה חבר קרוב מילדות…שאירח אותנו גם, בערך חודש.
לא האמנתי שה"קיץ" לא נגמר! בניו-יורק, הקיץ אורך אולי חודש או חודשיים גג! והטמפרטורות ירדו משמעותית.
אך מהיום הראשון שלי בארץ הקודש…הכל היה בחום.
לעיתים כבד, לעיתים קשה…אבל אני ילד ומה איכפת לנמשים האדומים שלי אם אפשר להמשיך לשחק…ומבלי ששמתי לב, התחלתי להתאקלם.

בשנות התשעים, קיבוץ גזר היה בשיאו. מפעל לדבק מאוד מוצלח הכניס הרבה מאוד כסף למקום.
הייתה בריכה, מגרש בייסבול, כדורעף, כדורגל וחדר אוכל שלא משנה מתי הלכת אליו…תמיד יכלת לטחוב מזון כלשהוא לפה!
שניצלים ולחם עם השחר העולה…ככל הבא ליד.
גם "בשעות הקטנות של הלילה" של הילדים בשעה 21:00, נכנסו לשם כמו מלכים ודחפנו לפה כל מה שהיה אכיל עד שפשוט התפוצצנו.


תמונה של חדר האוכל בקיבוץ גזר. שלא השתנה.

בקיבוץ, היו מלא אמריקאים. ג'ינגים, בלונדינים מכל קצוות ארה"ב והייתי מוצא את עצמי מדבר אנגלית עם ילדות וילדים במקום…אך מהר מאוד היה מגיע מישהוא מבוגר יותר שאמר "היי! תדברו עברית! פה זה לא אמריקה!" בכדי להטמיע אותנו במקום.

בזמן זה, הוריי החליטו כי נתגורר באילת.
צ'יק צ'ק עזבנו את קיבוץ גזר והגענו בערך בסוף יולי 93' לאילת.
אני זוכר את הרגע שבו ירדתי מהאוטובוס של אגד. איזו כ-א-פ-ה של חום קיבלתי כאשר ירדתי מהמדרגות של האוטובוס. וואוו. "מה זה?!" חשבתי.
אז, לא היה מי יודע מה "מזגן" אבל לרגע חשבתי לברוח חזרה פנימה אל האוטובוס, שבו רק הצל כיסה על החום הכבד.

אני כותב שורות אלו ועדיין מרגיש את משב הרוח הראשון שקיבלתי ברחוב שדרות התמרים והתחנה המרכזית.
אשר הוא עודנו לא התפתח בכלל מן אז ועדיין נראה בדיוק אותו הדבר.

סטירה של חום, כמו גל ענק שכיסה את השמיים אשר כילה כל זיו ובדד בגופי ותודעתי. חשבתי שאני עומד להתעלף. כמעט ושקעתי בסחרחורת אך אמא זירזה אותנו לקחת התיקים מהלמטה של האוטובוס ונסענו מהר עם מונית אל דירתנו בשכונה "החדשה והחדשנית ביותר" בעיר.

"מערב 7" קראו לשכונה החדשה והוריי השכירו דירה ב"דקר 12". "שיא הבנייה המחודשת" בארץ ישראל דא"ז.
בניין עם מעלית ומקלט שבו יש שולחנות פינג פונג, מאווררים וגם מכונת קליעה לסל שמישהוא הביא מאמריקה.

בית הספר "מצפה ים" החדש, היה במרחק של אולי 30 מטרים מפתח הבניין.
מאוד התרגשתי לקראת שנת הלימודים הראשונה שלי בבית הספר והייתי חושב "מי הילד שגר הכי קרוב לבית הספר?" גרנו בקומה הראשונה וספרתי את הצעדים מפתח הבית עד לשער בית הספר שהיו 93 צעדים!
"אני הילד שגר הכי קרוב לבית הספר!" והתגאתי.
כי בניו-יורק הייתי צריך לחצות כביש גדול וללכת כמה בלוקים.


ביום הראשון של בית ספר? הראשון לספטמבר, היו איזה 42 מעלות לפחות.
למרות שהתחלתי להתרגל לחום, היה לי הרבה זמן להיות בבית ב"מצנן" ולהרגע מהנחיתה המוטרפת שלי בארץ. הלכנו לים קצת, אך בעיקר ברחנו מהחום בבית עם תריסים למטה. רק כמה בצבוצים של אור הספיקו כדי לשמור על הקור. הייתי קורא ובעיקר נח, מה שלמדתי בהמשך שככה בעיקר, המקומיים מעבירים את הקיץ באילת.

ה"מצנן" היה לבעצם גוף מלא בקש רטוב שמעיף אוויר קר פנימה.
הייתי "קוטף" את זרזוביות המלח שהיו נתלים מהמצנן וחושב על השלג שאותו הכרתי בניו יורק. הכנסתי לפה גם, אבל זה לא היה טעים.



יום ראשון של בית ספר והולבשתי בחולצת טריקו לבנה ומכנס כחול! אין יהודי וציוני ממני!
התרגשתי נורא ולמרות שידעתי עברית, לא באמת הבנתי את הקצב והג'רגון של הנמצאים סביבי.
פנו אליי הילדים בשאלה : "מה אתה?" ולא הבנתי את השאלה. "מה אתה?" חוזרים ונשנים ולא היה לי מושג מה לענות.
"אני יהודי? אני זכר? אני בן אדם?" חשבתי. "מה זאת השאלה הזאת? מזא"ת, מה אתה?!"
"אתה רוסי? אתה צ'רקסי? אתה כורדי?" שאלו אותי הילדים והבנתי למה הם התכוונו.
"אני אמריקאי" עניתי. "אז אתה אנגלי…ענו אחריי…" הגבתי שלא "אני אמריקאי, לא אנגלי…"
"אבל אתה מדבר אנגלית נכון?", "כן" עניתי. "אז אתה אנגלי!" קבעו נחרצות ופשוט נענעתי בראש למשמע הבורות.

"איזה גזענים. וואוו, זאת מדינת היהודים?" תהיתי בראשי.
"טוב, הם לא למדו פה על אברהם לינקולן ומרטין לות'ר קינג…תרחם עלייהם…" תירצתי בראש בבגרות.

"הפסקת 10!" צעקה המורה והפעמון.

בשנייה בודדת, כל הילדים דפקו על השולחן ורצו החוצה כמו משוגעים. עשיתי כמוהם ועקבתי אחריי הבנים.
הם כולם רצו לחלקת אדמה רחוקה של בית הספר שבו היה פשוט מלא חול ואבנים.
"יאללה כדורגל!" צועק אייזנקוט. שכמו מנחם, היה מטר 70 עם שפם כבר בכיתה ד', אך נעצר שם עד היום.
דוד שלו לימים, הפך לרמטכ"ל, גדי אייזנקוט.

עושים אבן נייר ומספריים, ומתחילים לבחור את השחקנים.
למרות שנשחפתי למשחק מעט בקיבוץ ובגבעתיים, הוא היה חדש לי לחלוטין.

"אתה שוער?!?!" הם צועקים עליי.
אייזנקוט והקפטן השני הגבוה שמולו, כמו אריות. "אתה שוער?!?!?" "אתה משחק שוער?!?!" צועקים! או כמו שלמדתי במרוצת הזמן…
"אני לא צועק! ככה אני מדבר!" ואין לי מושג מה קורה. פשוט תוהו ובוהו מבחינתי.

"כן. בטח." עניתי בחוסר ידיעה ופרגון אמריקאי.
"טוב! הוא שוער!" צעקו ובחרו אותי למשחק.

"הנה. 2 אבנים. זה השער. אל תתן לכדור לעבור את הפס של האבנים. הבנת?!" גער בי אייזנקוט.
"כן, אני מבין" עניתי בחותם שקט. "מותר לך להשתמש בידיים אבל לא יותר מהשער!! הבנת?!" צועק עליי אייזנקוט.
"מותר לי להשתמש בידיים? בכדורגל? פששייי…בטח זה קל" חשבתי.

לא הבנתי אז שמי שמשחק "שוער" הוא לבעצם "הפראייר" הכי גדול והם התלהבו מהתמימות שלי.
"הוא שוער!! האאא! הוא….שוער!!!" צווח אייזנקוט לאחרים ולא הבנתי לפשר הגאווה.

חשבתי אולי יתחילו יריות אבל המשחק התחיל ואני מאחורה בשער לכאילו מסתכל על חבורה של משוגעים שבועטים במשהו בחול!
עושים ענני אפר! צועקים! מקללים ורבים מכות…עד שהכדור הגיע לשער.

הייתי פשוט מדהים. לא יודע מאיפה זה הגיע אבל זינקתי. התמתחתי.
השתמשתי גם בידיים, בגוף, בראש (או שאלו בעצם היו הפנים שלי) וגם ברגליים ובפשטות…לא הכניסו גול.

אייזנקוט היה בקבוצה שנגדי. אני זוכר רגע שהוא עקף את כל ההגנה ונעמד מולי אל השער.
לא יודע מאיפה זה בא לי, אך פרשתי את הידיים לרוחב כמה שיכלתי.

הוא בעט, עצרתי עם הרגל והנה השריקה של המורה לספורט רחל…שההפסקה נגמרה.

הקבוצה שלי ניצחה 1-0. האמת? לא הבנתי כלום ממה שקורה. אנדרלמוסיה שלמה.
לא ידעתי אם הולכים לירות בנו, אם הבית ספר הולך להתפוצץ או שתיכף מביאים לנו ארוחת צהריים בקפיטריה של הבית ספר כמו בניו יורק.
ששם היה תפריט אחר בכל יום ויכולת כמו בבופה לבחור מה שאתה רוצה. 3 ארוחות ביום!

"האנשים האלה הם משוגעים! מה קורה פה?!" חשבתי יחד עם גלגול צחוק פנימי.

פתאום, אייזנקוט נעמד לפניי…קצת מריר, ודוחף אותי עם היד על החזה.
"מה אתה חושב שניצחת?! יא אמריקאי מסריח!" ואני ילד מניו-יורק לא בדיוק נחנח… כן. מה, אתה חושב שניצחת? יא ישראלי מסריח!"
עניתי כמוהוא ותוך שנייה, כל הילדים במגרש…כולל אלו בקבוצה שלי, נעמדים מולי כמו גדוד של לוחמים מגבעתי.

"מה אמרת?!" שואל אותי אייזנקוט. מביט אחורה עם זעם מאופק ומבט של שועל צמא דם, כמו מפקד של גדוד ומאחוריו החיילים.
כבר היו כאל מאחוריו שרצו להרביץ לי. "מה?! מה הוא אמר?! מי הוא?! מי הוא בכלל?!?" צועקים.

"ישראלי מסריח!!" עניתי בטון תקיף, קולני ובלי פחד.
ישר אייזנקוט עט עליי, נתן לי סטירה לפרצוף ותוך פחות משנייה היו איזה 20 ילדים שפשוט ניסו (וגם הצליחו) להרביץ לי.

הגנתי על הגוף והפנים עם הידיים אך הם היו רבים וחטפתי מכות, נפלתי ואז כמה בעיטות לצלעות.
זרקו עליי אבנים וקיללו אותי שאני "גוי! אמריקאי מסריח!" "הוא רוסי!!" “תדפקו את הרוסי הזה!!!” ומהר מאוד פשוט קמתי והתחלתי לרוץ.
רצתי איזה 10 מטר (שהרגישו כמו 50) כאשר כל הילדים הישראלים רצו אחריי כאילו שבאו לעשות עליי לינץ'.
צורחים כמו עדר של משוגעים שמצאו מחבל!

לא רחוק הייתה המורה לספורט רחל שישבה ב"מגרש הגדול" שבו היה אספלט, סלים ושערים והשגיחה על ילדיי כיתות ה'-ו' משחקים.
ראיתי אותה ורצתי לכיוונה.

כאשר ההמון הזועם שמאחוריי ראה שאני רץ לקראתה, הם נסוגו בפחות משנייה.
לכאילו נדמו. לכאילו, "לא היה ולא נברא".
לא ציוץ. לא רגש. כמו חבורה של ילדים טובים שסיימו תפילה.
אין קונטקסט. פשוט כלום.

"מה, קרה משהו?" "מה היה?" שואלים הישראלים.
מה שבגיל מאוחר יותר קראתי לזה "מאיה". “רגע, מה היה?” “רגע, מה קרה?” היו שואלים.
"האנשים האלה אמיתיים? הם לא זוכרים שום דבר או שהם לא לוקחים אחריות על כלום?" חשבתי.
“זה קרה לפניי שנייה! מזא”ת “מה היה?” זה משחק ה”מאיה” שקראתי לו בראש שנים אחריי.



"זה אתה! זה לא אני! זה הוא! זה היא!" אף אחד לא לוקח אחריות. ישראלים.
משחק ה"מאיה". "פייר! כמו בכלא…" חשבתי.

התיישבתי ליד המורה רחל. היא שאלה אותי "מה קרה, הכל בסדר?" ולא הלשנתי או בכיתי.
"כן, הכל בסדר…" עניתי. היא נגעה לי בכתף ולכאילו נשקה ללחיי כאשר התיישבתי לצידה מתייפח ומיוזע.
היא לבטח שמעה את המתרחש רק כמה מטרים ממנה אך חיכתה לדם או בכי כדי להתערב.
"עוד יום בחייה של מורה בארץ ישראל" כאמור…

שאר הבנים הולכים מאחוריינו ונותנים לי עין רעה. חלקם מוציאים לי אצבע משולשת ואומרים עם השפתיים בשקט, "אמריקאי זבל. רוסי מסריח". נרטיב שליווה אותי חזק כמה שנים טובות. "בסדר דני, אל תתעצבן, הם לא יודעים מי זה תומאס ג'פרסון…אין להם פה חוקה…" הגבתי בתוכי בנימוס פטרוני.

לא הגבתי להם והרגשתי לכאילו שניצלתי מלא פחות ממוות בסכילה.
נצדמתי למורה באדיקות עד שנכנסנו למבנה בית הספר. היא שמה לב שאני קצת מעורער ושאלה "אתה בטוח שאתה בסדר?" ועניתי שכן בהינהון. חזרתי לכיתה עם ה"מצנן" ולכאילו שהכל נעלם.

זה היה היום הראשון שלי בבית ספר בישראל

Welcome to Israel!!!
צחקתי בראשי…




נשארתי בשער, למשך כל השנה…אבל הייתי טוב! בקיץ הבא, כבר היה "מונדיאל" באטלנטה.
שם, מול המרקע, לבעצם התאהבתי במשחק הכדורגל. השוער המקסיקני חורחה קאמפוס וראוולי השבדי הפכו אצלי לאלילים וחיקיתי אותם במגרש, כמובן שלצד רוברטו באג'יו החתיך, חאג'י הגאון הרומני ולצ'קוב הקירח מבולגריה. שלא לשכוח כמובן את רומאריו, קאפו ובבטו שחגגו בגמר לאחר ההחטאה הנוראית בפנדלים של איטליה. "איזה משחק מדהים! וואוו!" חשבתי והתאהבתי במשחק ועד היום, אני עוקב אדוק שלו, לא פחות מכדורסל.

עד כיתה ח' בערך נשארתי בשער.
הייתי שוער טוב, ממש באנקר והתחילו לבחור אותי ראשון מאשר אחרון.
עם השנים פיתחתי יכולת לזרוק את הכדור לאורך כל המגרש ישר לרחבה של היריב לשחקניי ההתקפה
ואז גיליתי שאני יכול פשוט להבקיע ככה גולים. האמריקאי היה זורק את הכדור ישר לחיבורים מקצה אחד של המגרש לשני!

היה משחק ש"הבקעתי" שמינייה! זה היה מופע של איש אחד ופשוט השתלטתי על המשחק! כמו צ'יט במשחק מחשב. אמרו שזה "לא פייר!" ומאז הייתי משחק "רק בתנאי שדני לא עומד בשער!", שם כבר עשיתי הסבה לבלם. עמדה שהייתי בה לא פחות טוב. קשוח מאוד ואולי גם קצת אגרסיבי וריתקתי את שחקניי הכנף של הקבוצה היריבה. מצחיק שמפראייר שעומד בשער בכיתה ד' הפכתי לאימת המגרש.

היום, בגיל 39 אני מבין שהכל כמעט נשאר אותו הדבר ואני קצת שונה מהאחרים פה.
אם זה "אני" או "הם"…אנחנו לא תמיד מוצאים שפה משותפת. האופקים והערכים שלי נשארו שונים מהרוב.

גם היום, פונים אליי אנשים ברחוב וכמו מפגרים הם שואלים אותי לאט לאט, א-ת-ה מ-ד-ב-ר ע-ב-ר-י-ת?"
והיום אני יכול פשוט לענות "בטח כססססאמק יא גזען! מה אני נראה לך?!" בפוזה גאוותנית ואווילית לכל משמע. וואלאק ישראלי אורסול! נשמה שלי!

גם היום, מחשיבים את הנימוסים שלי והאדמומיות בלחיים לעיתים לחולשה, רכרוכיות ותמימות.
אך במקומות אחרים בעולם, פשוט קוראים לזה יושר וכנות. אוי באבוי מה אמרת?! בישראל?! תז'הר כפרה.

"אתה לא נראה מפה…", "אבל, לא נולדת בארץ נכון?" "מאיפה אתה?" "אתה רוסי?" גם אחריי כמעט 30 שנה בארץ הקודש! מצחיק!
אני כבר יודע לשיר שירים של זוהר ארגוב בסלסולים עם ח' וע' אבל זה עדיין לא מספיק!

אז, אני מבין שכן. יש פה משהו נפלא. משלהב, מרגש וייחודי. משהו שאין בשום מקום אחר בעולם.
מעין מהות שמתבטאית דרך לחץ ואלימות, ואולי זאת גבורה וחשיבות. פאר או נצח (מילים נרדפות) שאין בשום מקום אחר.

עם זאת, לכאילו שאני עדיין באותו היום.
בחור חמוד וחכם מאמריקה, שמנסה לעשות סדר בבלאגן.
להבין מה קורה פה ולמה אנשים פשוט לא רגועים וסופרים את הברכות שלהם.
כי בהרבה מובנים, המקום הוא כמו ב-48'. לא זז מ-ט-ר.




אמנם התשתיות השתפרו. ההיצע של המוצרים, החומריות והאופנה…
הנשים כאן הן הכי יפות ומושכות בעולם, למרות שיש בתוכן משהו ארסי, תככני ומסוכן.
כמו בעולם ראשון, יש הכל. למרות שעדיין הרעל מדבר עמוקות. יש פה חושך עמוק ונפשע שהוא פשוט…נוראי.

מה זה הדבר הזה, שמחבר בינינו? מה זה הדבר הזה, שקורא עליינו תיגר יום יומי?
משהו שמכניס בנו רוח של תעוזה ועשייה חסרת פשרות בפול גז! כמו שאני בגינון! עובד כמו הפלסטינאי האחרון בשמחה!
אני "נותן את כל הלב והנשמה!" כל יום, אך גם מרגיש לעיתים רבות טפשי, מנוצל ומבוטל.

להיות יהודי בארץ ישראל זו זכות בלתי רגילה שגורמת לך להרגיש שאתה חלק ממשהו ענק שחג מעל כנפיי הזמן.
לכאילו שכל מעשייך נכתבים בספר החיים יחד עם כל הנביאים שהיו אז או שמא גם כאן גם היום…

אייזנקוט מהמגרש לבסוף הפך לחברי הטוב ביותר למשך שנים רבות ולמעשה גדלנו יחד.
אולי ככה זה פה בישראל, דווקא מי שאתה רב איתו, צריך וראוי להיות אחיך במרוצת הימים.

אולי בכפר-סבא, רעננה או בקריות המצב יותר טוב, כי אולי זאת אילת שבה החום יוקד 10 חודשים בשנה ומשם השקפתי…

אך תגידו לי אתם, מתי ייגמר פה הבלאגן חברה'?
למה אני עדיין צריך לפנטז על אמריקה, כאשר ביליתי כאן את רוב חיי?

מי יודע, אולי בסוף…זה רק ספורט.

ברכות לכולם לקיץ נפלא, מאילת הרותחת.
אמרו שבשנה הבאה יהיה רכבת…וגם שמחר, יש סיכוי לשלג.

For Peace in the Middle East! Inshahalla!













דן רוזנבלום

יליד ניו-יורק, שטותניק מדופלם. מקווינס לאילת. גנן מקצועי. אומן רב תחומי באעוונטה. מעריץ מס.1 של פי.ג'יי בראון.

לפוסט הזה יש 77 תגובות

  1. Avri

    8 אוג 2023 22:33:45

    כיף מאוד לקרוא, תודה דן. איך שהבנתי את הסיפור שלך, זה יותר על הישראליות שלך ופחות על ספורט שלך, וזה בסדר גמור ואולי אפילו הרבה יותר מעניין. גם אני, כמוך, בן ליהודים שעלו ממקומות טובים/עשירים/שפויים יותר לחום וללחות הישראלית, למרות שאני דווקא נולדתי בישראל. לפחות אותי לא סחבו לאילת. מעולם לא הרגשתי כמוך נטע זר, הייתי ונשארתי ישראלי מבהונותי ועד קצה ראשי. גם שנים ארוכות בניכר לא הורידו מזה אפילו כלום, אני לא חצי-חצי (א-לה דייויד בלאט "ישראלי-אמריקאי") אלא ישראלי לגמרי וכלום לא יעזור.

    1. דן רוזנבלום

      9 אוג 2023 05:39:52

      תודה על התגובה אברי!
      אמנם שהוריי הם ילידי הארץ שנפגשו בשליחות בארה"ב.
      מה שמצחיק הוא, שללא הספורט בחיי, הכל היה שונה. האינטראקציה שלי עם הסביבה וההתפתחות שלי…כך שהספורט עבורי הוא עוגן שבמרכז חיי.
      אני חצי חצי על מלא!

      חחחחחח, שוב תודה.

  3. מנחם לס

    8 אוג 2023 23:48:33

    דן, אני מדביק את ה-STORY הזה כך שיישאר בשורה הראשונה למחר, יום רביעי.
    אתה זכית לעשות משהו שחלמתי עליו כל ימי חיי: לעלות ארצה. אולי אילו עליתי הנה בגיל 30 הערגה שישנה לי עתה הייתה גוועת. אחרי הכל האדם עושה את המקום ולא המקום את האדם. אני לא יכולתי לעלות ארצה בגלל אשתי גייל היה לה אח תאןם ואחות, והיום יש לה 2 בנים, שלושה נכדים, ו-7 נינים. היא אוהבת את ישראל אבל היא אמריקאית לכל דבר וב-45 שנות נשואין ו-30-35 ביקורים בארץ (כולל 5 קייצים בהם גרנו בלב הפארק, רעננה, 3 חודשים כל פעם) היא לא יודעת עברית (מבינה באופן כללי על מה מדברים אבל מלבד 'שלום' ועוד איזה עשר מילים לא יודעת עברית), וזאת הבטחה שנתתי לה לפני נשואינו: שאף פעם לא אנסה להכריח אותה לגור בישראל.
    אני עדיין סאקר על ישראל עם כל הטוב והרע, ואני מתרגש לקראת בואי ב-10 לספטמבר למרות שאני לא אותו מנחם שהחברת מכירים אחרי 2 טראומות שעברתי: קוביד 19 עם 24 יום נשימה מלאכותית ו-14 יום INDUCED COMA, ולפני חודש דום לב (שבוע בטיפול נמרץ) שהרופאים בטוחים שהוא קרה כתוצאה מהקורונה כי תמיד היה לי לב בריא לחלוטין.
    אז תודה על פוסט נהדר והלוואי שעוד גולשים יכתבו על שנות נעורם בישראל.

    1. ד"ר פופרס

      9 אוג 2023 01:05:11

      עזוב מנחם,
      מדינת ישראל היתה כיפית לי בתור ילד בן 5 .
      אבל החיים בישראל בתור בוגר שרוצה לגדל משפחה ולהתפרנס הם נוראיים.
      ובמצב של היום תגיד תודה שאתה לא חי בישראל.
      המדינה הזאת בדרך לקטסטרופה מלאה,כל המשפחה שלי עדיין חיה שם.
      אבל כולם הוציאו וסידרו את הדרכונים הקנדיים לשימוש מיידי😂😂😂

      1. מנחם לס

        9 אוג 2023 01:18:32

        כל אחד ודעתו. אני גר עכשיו 800 מטר מבית הכנסת הגדול של חב"ד באטלנטה (הממוקם בפרבר מריאטה בו אנחנו גרים בדיור מוגן. בשבת לפני שבועיים היו מול בית הכנסת איזה אלף ימנים קיצונים – נאצים אמריקאים – שהלכו הלוך וחזור עם קריאות "WE HATE JEWS". המשטרה לא יכולה הייתה לעשות מאומה כי 'התהלוכה' נעשתה עם רשות מהעירייה.

    2. דן רוזנבלום

      9 אוג 2023 05:59:55

      תודה רבה על התגובות מנחם!
      אני סבור שהרומנטיקה שלך על הארץ גם היא נטועה בילדותך כאן. אך בלא להשבית שמחה זו והתחושות הנלוות אלייה, אמת שהרבה השתנה כאן ואותה הרוח העברית והציונית כמעט ונעלמה לחלוטין…

      אך מאידך, ישנם אנשים אשר מחיים את אותה הרוח בכל יום ומזכירים לסובביהם על מה ולמה אנו נמצאים כאן מלכת תחילה. אני אוהב לחשוב על עצמי בתור אחד מהאנשים האלה…

      אז כמו שאמרת, לטוב או לרע, זה מה יש וגם מלימונים מכינים לימונדה…

      "We hate Jews" אה…
      לוזרים. לפחות הם הופכים את זה קל ל-FBI כדי לשים אותם ברשימה…למי שיש זמן לשנוא, החיים שלו טובים יותר משיוכל לתאר.

      גם באמריקה יש המון דברים שליליים…
      אך אתה יודע אולי באמת איפה אנחנו גרים בסוף?
      בתוך הלב שלנו ושם, אין גבול לאהבה ולרגש…

      אז שלא יגידו לנו ככה או ככה…העיקר נחיה חיים שאנחנו גאים בהם ושנוכל לזקוף פנים עבורם. לטוב ולרע.

      שוב, תודה על התגובות.

  4. ד"ר פופרס

    9 אוג 2023 01:00:30

    איזה יופי של סיפור דן.
    תודה.
    אנחנו קנדים דור שלישי, ההורים המג׳נונים שלי החליטו לעשות עליה בשנות ה70
    לוד.רחובות.אבא היה לוקח אותי לתל גזר לחפירות וחיפושים. באילת עבדתי בתור שף על ספינות הצלילה על קו אילת שארם,דרום אפריקה.
    עבדתי עם שמשון משיח הגונזילה ואשתו האנגלית שנפטרה לפני שנים.
    גם אני הייתי שוער שנים,לא רציתי לרוץ והייתי 188 של כוח בכיתה ו׳.
    שונא את החם של ישראל,אחת הסיבות שעזבתי לפני 19 שנה ובחיים לא אחזור לחיות בישראל.

    2. דוקטור רזי הופמן

      9 אוג 2023 04:06:43

      היתה לי חברה שלמדה ארכיאולוגיה ולקחה אותי לסיור בתל גזר.
      המרצים מכרו לה את מערכת הביוב של המבצר והיא נסתה למכור לי את הביוב הזה.

    3. דן רוזנבלום

      9 אוג 2023 05:53:09

      תודה על התגובה פופרס, אך הוריי הם ילידי הארץ.
      ראשונים להורים ניצולי שואה.
      הם נפגשו בארה"ב בשליחות ואני נולדתי שם.

      אפילו בגילי הבוגר אינני בטוח שאני שייך לכאן, אך לטוב ולרע מוציא את החיוב מכל יום.

  6. Pistons

    9 אוג 2023 03:00:59

    לא נכנסתי לקרוא באתר המון זמן. קראתי בערך חצי והתעייפתי. אולי אמשיך מחר.
    מנחם, אתה כנראה לא מעודכן במה שקורה בארץ. אני חושב שאהבה שלך למדינה היא בעיקר למה שהיה כאן פעם.
    המחנה המשחיסטי-חרדי-ביביסטי החליט שכל מי שלא כמוהו הוא שמאלן, אנרכיסט, קורא לאנשים לעזוב את הארץ וכו'. אז גם במדינתנו יש שנאה רבה ליהודים.
    לצערי כל המערכות במדינה בנסיגה. כל שנה הפקקים מחמירים, התחבורה הציבורית נהיית יותר עמוסה, הרכבת איטית יותר וכו'. הנה, גם עכשיו כשיש הזדמנות פז להורדת רכבים מהכבישים עם פתיחת הרכבת בגוש דן, הגוש הזה מונע את הפעלתה בשבת.
    אני חושב שהמערכת בריאות ספגה את הנזקים הקשים ביותר. הגענו למצב שאתה מתקשר להזמין תור ולפעמים אין אפילו אופציה לקבוע תור כי כל התורים תפוסים.
    הכל גם נהייה לחוץ. אתה תסע בכביש במהירות סבירה וישר יתחילו לצפור לך כמו משוגעים.
    אני חושב שיוקר המחיה (במיוחד הדירות) יגרום להמון אנשים לעזוב את הארץ בסופו של דבר

      1. Pistons

        9 אוג 2023 19:07:11

        אני לא בטוח שמביקור אפשר לחוש במה שהולך כאן. זה גם מאוד תלוי גיל. החברה היותר מבוגרים כבר הסתדרו בחיים ורכשו בתים. בתים היום נמכרים ב-3-3.5 מיליון באזורים שהם לא פריפריה (שלא נדבר על גיוס הון עצמי ועלויות משכנתא). מי שצעיר כאן, נמצא בבעיה מאוד קשה.
        והחברים שלך צודקים.
        —-
        אני מציע שתסתכל בסרטון של החרדים והחיילות ברכבת (אני חושב שזה פורסם היום, אולי אתמול). זה יתן לך המחשה מאוד טובה למה שקורה בארץ ולזה שלא רק בחו"ל שונאים יהודים.

    3. דן רוזנבלום

      9 אוג 2023 18:58:48

      אכן פיסטונס, הקלחת מבעבעת…
      אך אתה יודע למה אני יותר שם לב…
      שבכל שנה שהטמפרטורות עולות, גם העצבים והמתחים משתלהבים…
      כמו חיות, אנחנו מגיבים לתנאי המחייה שלנו…

      השנה שמתי לב לזה באופן מובהק באחד הימים החמים הראשונים של העונה…
      ממש בבזיק רגע, כולם הפכו מתוחים יותר, כי החום מתסכל, קשה, מכביד ויוצר אי נוחות…

      העם בהחלט מפולג וזה הופך קיצוני בגלל סיבות רבות…
      אולי אפילו יותר מאז, היום יש פילוג עדתי אף חמור מאשר בראשית המדינה…
      מדאיג, אך תראה איך שהטמפרטורות ירדו…גם יהיה קצת שקט יותר…שים לזה השנה…

      תודה על התגובה!

      1. Pistons

        9 אוג 2023 19:09:17

        אין ספק שתנאי המחיה בעבר היו יותר נוחים. החום משפיע. הצפיפות בכבישים משפיעה (נהייה ממש מפחיד בכבישים).
        הצפיפות הכללית משפיעה. כשהייתי צעיר הבניין הכי גבוה בשכונה שלי היה עם 4 קומות לפי מיטב ידיעתי. היום כבר מגיעים ל-10-20 קומות. הרבה יותר קשה להתנהל מול כמות כזאת של שכנים. תמיד יהיו תלונות על לכלוך, רעש, חניה וכו'.
        כשחיו יותר מפוזר, היה פחות מתח בין האוכלוסיה.

        1. דן רוזנבלום

          9 אוג 2023 19:44:00

          אמת. זה גם קשור לתהליך הג'נטריפיקציה ועידן הבנייה השני של מדינתנו הצעירה…
          אך בוא נהא ריאליים, במדינה שהיא 480 ק"מ…על איזה מרווח אפשר בכלל לדבר? 🙂

          היום הייתי בסופר של הרוסים ושדיברתי בעברית בקופה הסתכלו עליי כאילו פשעתי או משהו…
          "דבר רוסית אחי, אתה בישראל…" חחחחח, המציאות סבוכה מאוד, אין ספק.

            1. דן רוזנבלום

              10 אוג 2023 05:55:04

              חחחחח,כן! היום זה "שופרסל שלי" אבל כן…חחחח, אתה עוקב אחרי או ניחוש מדוייק? 🤠

  7. דוקטור רזי הופמן

    9 אוג 2023 04:03:53

    דני דן, סיפורי ילדות, געגועים לפעם.
    עם כל הבלגן אין על ארץ ישראל.
    אנחנו הישראלים (גם אני) אלופים בקיטורים ומתלוננים על כל דבר, זה בגנים שלנו.

  9. asaf

    9 אוג 2023 08:04:58

    תודה דן. פוסט נפלא ומורגש שכתוב מנימי נפשך. מדהים איך חוויות הילדות נחרטות אצלנו ופעמים רבות גם מעצבות אותנו להמשך החיים.
    אני חושב שהשאלה שלך :
    "מה זה הדבר הזה, שמחבר בינינו? מה זה הדבר הזה, שקורא עליינו תיגר יום יומי?" היא סופר רלוונטית במיוחד בימים אלו ורוח התקופה בישראל ואותי אישית מעסיקה יותר מתמיד לאחרונה .

  10. א. מנור

    9 אוג 2023 08:07:03

    תודה. כתיבה מרתקת , מעניינת זורמת. נראה לי שכל מי שנולד ואמרו לו שהוא יהודי עובר את החיים האלו בסוג של סרט ועכשיו יש גם דרמה ומתח מוגברים. וגם, הערגה שיש למנחם קיימת בכל מי שעבר סוציאליזטוריה ראשונית בארץ (בהארץ) וחי בחו"ל. בול כמו שלך קיימת אחת לאמריקה.

    הימים קשים עכשיו אבל בעיקר בגלל שאין פאקינג כדורסל !
    ושוב תודה .

  11. Berch

    9 אוג 2023 08:07:56

    אחלה סיפור, יפה כתבת
    רק שתדע שגם אלי, צבר למשעי, עדיין פונים ברוסית. אתמול אחה"צ זה גם קרה
    🤣
    ואני מאוד שמח על מה שקורה. סוף סוף הקלפים על השולחן ונראה לאן ישראל תלך.
    סבא שלי היה באצ"ל והם פיצצו אוטובוסים ומלונות בשביל החזון הציוני הליברלי. אנחנו עוד לא שם.
    אולי נגיע
    יהיה מעניין, זה בטוח
    🤪

  12. מהפנט תרנגולות להטיל ביצה בדאנק

    9 אוג 2023 08:22:39

    כתבה רוויה בגזענות.
    סתם בצחוק.
    יש פה גזע של עץ שטופח באהבה. ממש נהניתי הכתבה סגנון קולח וכייפי.

  13. Ogigi

    9 אוג 2023 08:39:41

    תענוג.נהניתי מכל שורה. אושר צרוף
    איך שתיארת את הירידה מהאוטובוס באילת צחקתי בקול וחשבתי לעצמי ואוווו…מצפה לו הפתעה תרבותית לא נעימה בהשוואה לגבעתים.
    הדרום בהחלט קשוח יותר מהמרכז.
    תיארת את המשחקים והשוני בין שם לכאן וישר הבנתי .
    אין לך מושג איך אתם האמריקאים שעלו ארצה חשובים לנו ולישראל. אנחנו מתים עליכם. יש תחושה שאתם ציונים יותר מאיתנו "הצברים".
    אני ממליץ לילדיי שהם כבר דיי גדולים חטיבה ותיכון, לא לחיות בארץ. דיי מאתגר כאן ואני עדין. אני לא רואה עתיד טוב לנוער של היום. לקנות דירה זה טירוף והשתוללות המחירים ב5 שנים האחרונות עברה כל גבול שיכול להוביל לקסטרופה. שלא לדבר על המתח הפוליטי שמלובה עי' אינרסנטים מ2 צידי המתרס. כל זה עלול להוביל אותנו אל עברי פחת.

    הסיבה היחדיה בגינה לא הייתי ממליץ לילדי לא לרדת מארץ היא אותה הסיבה בגינה לא עזבתי. לא הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו אמריקאים או קנדיים. אולי אוסטרלים. בטח לא גרמנים. אני רואה את הבני דודים שלי דרגה שניה שגדלו במדינות שציינתי וההבדלים בננו שמיים וארץ.
    אין ספק שיש בהם דברים טובים שלנו אין, כמו הרוגע והשלווה וההמתנה בתור בסבלנות, אבל יש תחושה שאנחנו פשוט טובים יותר בכל השאר.
    גם השירות הצבאי מבגר אותנו ומשנה אותנו בעיקר לטובה. ההחלטיות שלנו , הנמרצות, לצאת מהקופסא אבל לא רחוק מידי, הישירות שלנו, הכנות, פחות צביעות וכו' עושה אותנו יותר "שלמים" אם תרצה מהשאר.אנחנו הכלאה של מזרח ומערב.

    לא שהמצב בעולם טוב יותר בהרבה, אבל שם לפחות יותר קר … 🙂

    1. דן רוזנבלום

      9 אוג 2023 18:25:01

      תודה רבה על התגובה אוגיגי…
      מעריך את זה קצת יותר שזה מגיע ממישהוא כמוך…
      בהצלחה עם הכל…ואכן, לא היה מזיק לי לחיות במקום קריר יותר…
      נראה מה הימים יולידו…

  16. jefffoster10

    9 אוג 2023 11:40:16

    אין כמו להיכנס לשחייה בזרם התודעה שלך דן, טבילה מרעננת ביום קיץ חם ויבש מספורט לפחות כמו המצנן ההוא בכיתה באילת
    תודה

  17. יהלי אולמר

    9 אוג 2023 12:57:50

    מאלף דן, נהנתי מכל מילה. זה המאפיין של העם היהודי, האיט פאקטור שלא תמיד קל לאפיין או להגדיר, אבל יש לנו את זה. בכל זאת ,העם הנבחר.

    1. דן רוזנבלום

      9 אוג 2023 18:28:47

      קשוח מאוד! היום 11 שעות כי 2 עובדים היו חולים!
      בצד החיובי! 500 ש"ח יומית! לא רע…לא רע…וחוץ מקצת אדום בפנים ושרירים שהתחזקו עוד קצת…
      לא הרביצו לי! 🙂

      תודה רבה על התגובה צביקה!

  19. אלכס דוקורסקי

    9 אוג 2023 15:03:11

    דן, תודה רבה על השיתוף. קראתי בעניין רב והתרגשתי מדבריך.
    יכול בהחלט להזדהות עם תחושותיך בילדותך בקשר לעיסוק, הכפייתי כמעט, של הסביבה בארץ בשיוך העדתי. חוויתי זאת על בשרי, לצערי, גם כילד, ואף כאדם בוגר יותר. היות ונושא זה מעולם לא הטריד אותי וכבר מגיל צעיר התחברתי לאנשים מכל מני עדות ודתות, לא הבנתי מדוע אנשים מסוימים מתייחסים בעוינות וזלזול כלפי תרבויות שונות. מאוחר יותר הבנתי שהדבר הגיע כנראה "מהבית", קל וחומר כשמדובר בילדים שנוחים להשפעה. הוריהם, עצמם, סביר להניח, סבלו בצורה כזאת או אחרת מיחס מתנשא בגלל עדתם ודאגו 'לנטוע' תחושות אלה בילדיהם.
    לא אשקר ואכתוב, כאמור, שסבלתי מכך, אבל עם הזמן למדתי לסלוח ואף להרגיש איזושהי חמלה כלפי אנשים אלה, שרב השונה בינינו, כמעט בכל היבט, על המשותף.

    1. דן רוזנבלום

      9 אוג 2023 18:45:01

      תודה רבה על התגובה אלכס!
      אכן…כמובן שקל לגזור כי הכל נובע מהמלחמה…
      אך אמיתי לאמר גם שכמדינה יהודית, זה יוצר נגע גזעני טבעי בשל כך…
      דבר גורר דבר…
      גם ב-2023 מדינת ישראל היא עודנה קיבוץ גלויות…
      אנשים הם חשדנים, מפוחדים ולבעצם לא יודעים "מי נגד מי" ומחפשים את הדומה להם בכדי להרגיש יותר בטחון…
      כמובן שזה נובע מבורות, אך כזו ששורשה נמצאית בפחד קיומי…

      בניו-יורק לימדו אותי על העבדות השחורה כבר בכיתה א', מה שפיתח אצלי חמלה והתבוננות באחר…
      אם כאן היו מלמדים קצת יותר לסובלנות מאשר "הם נגד אנחנו" אני סבור שזה היה משתנה…
      השד העדתי נובע מקבוצות מרובות של מהגרים אשר הגיעו למדינה דמוקרטית ממדינות טוטליטריות ואף רודניות…
      עצוב לאמר כי גם היום, רבים הם בני העדות השונים אשר לא יודעים מהי לבעצם דמוקרטיה ומהו פלורליזם…
      ישראל עודנה מדינה צעירה שעוברת בעידן הבנייה השני שלה תהליך ג'נטריפיקציה מואץ…
      בד"כ כאשר תהליך הג'נטריפיקציה מסתיים, בכל מדינה צעירה, רק אז, תרבותה מתחילה לרקום גידים…
      אנחנו עדיין לא שם…

      ואם היה פה שלום, "חס וחלילה"…מדינת ישראל הייתה הופכת למדינה מס' 1 בעולם, על אמת…
      בלי לטיפות על הראש של הילד הקטן והעני שזקוק לעידודים…
      "המצאנו את הסאן-דיסק!" 🙂

      חחחחח….

    1. דן רוזנבלום

      9 אוג 2023 18:49:45

      האמת שגם אני! סוף סוף אין דברים נואצים שהוצאו מהקשרם במאמר שכתבתי! מרנן ומחזק!
      שים לב שרוב התגובות הם מן הקוראים היותר מבוגרים של האתר שראשם וזהותם כבר בשל…
      למרות שאני עדיין מחכה למחמאה מגילרי… 🙂

        1. דן רוזנבלום

          9 אוג 2023 19:40:17

          חחחח, ברור שהם לא היו! אך צרי עין במרוצתם יעידו ויחליטו במה להתרכז.
          כל אדם בדרכו והשקפתו כמובן…כי מה שאנחנו אומרים, גם אם הוא על אחרים, לנצח, בעיקר מעיד על עצמנו.
          שוב תודה רבה אלכס…

  21. אטאפומה

    9 אוג 2023 19:59:43

    נהדר דני :
    אכן במדינת מהגרים שנמלטו לארץ המובטחת כדי שלא יחסלו אותם
    אך על הדרך הביאו איתם את החשדנות.גזענות. שנאת הזר זו בדיוק אשר שלחה אותם לכאן ,לא פלא כי ילדים אלו שהוכו בביתם
    במושבת העונשין האילתית ,הפכו
    להיות עבד כי ימלוך והיכו אחרים
    מאותה הסיבה בדיוק בשלה היכו
    את הוריהם .
    בשלב ההוא מן הסתם היית קטן וצעיר מדי כדי להבין כי ניתן להוציא
    עבדים מן הגלות ,אך לא ניתן להוציא את הגלות מן העבדים …
    וודאי כי היה קשה להסביר לך
    אז כי הממסד המקומי מעונין לשמר
    את השנאה התהומית הזו בין השבטים לטובת הפרד ומשול,
    אך אולי היום כבר אולי מקובל.עליך
    כי המדך ההתנהגות הזו כאן בדור השלישי ורביעי ואילך כבר ברור כי יש לה שורשים עמוקים בחינוך לאי חינוך במדינה הזו כלומר ,יש כאן
    כוונת מכוון .

    1. דן רוזנבלום

      9 אוג 2023 20:16:42

      יפה מאוד ובוודאי. יש לי על הנושא הסקות ברורות, אך קל להוציאן מהקשר ולהעיב עליי עם הענן הגזעני.
      לא מן הסתם שעולה אשר מגיע ממדינה דיקטטורית אל ישראל החופשייה, קודם כל ינסה להקיז את כל אשר עבר עליו. האחד כנקמה והשני בשביל יישורת ליבו. מעשיו של אדם לא בהכרח משתככלים על ידו באם אינו צופה בהם מהצד ומביט על השלכותייהם…

      כמו חייל שהשתחרר מהצבא, מה הוא רוצה ברגע שהוא משתחרר? לעשות כל מה שהוא רוצה, ללא מפרע.
      במידה אחת, אכן הרוויח זאת…
      במידה אחרת, נוקם כחיה כלואה ופצועה ומעניק את אותה התחושה לסובביו…

      רוב בני האדם אינם ערים מספיק, בוגרים מספיק או בעליי מצפון מספיק עמוק בכדי להצפין את אלו ההחלטות.
      במיוחד היום, שדורות איומים של נרקסיסטים בעליי שגעונות גדלות בשל המדיה החברתית עוד מעצימים את זהותם הבדויה באילוץ…

      השתלשלות של צבירת כאב והעברתו לאחר, במעין גלגל אינסופי.
      בספר שלי, שאני מתקרב לסיומו כל הזמן, אני מפרט לעומק על הסוגייה הזו…מקווה שהוא יצא לאור "יום אחד".

      "ואהבת רעך כמוך" אך אם אינך אוהב את עצמך הפירוש הוא "ושנאת רעך כמוך"…
      עצוב…

      תודה על התגובה המרננת!

      1. אטאפומה

        9 אוג 2023 23:38:00

        במדינה.הזו לצערי לא למדנו מההיסטוריה .
        כל מה שקורה כעת הוא בדיוק
        הסיפור הזה .
        המדינה.הזו למיטב הבנתי לא היתה מוכנה להתמודד עם גלי עליה עצומים
        לא גיבשה לה זהות תרבות תפיסה
        חוקתית , לא חוקה לא דמוקרטיה אמיתית לא תרבות שלטונית ,ואת כל אלו הצלחת
        לעטוף במאמר קטן העוסק בילד
        שמשחק כדורגל בפעם הראשונה.
        כתבה גאונית ברמת הסרט תחנה מרכזית ברזיל בפורטוגזית אסטשיון
        סנטראל של וולטר סאלאס לא פחות (כמעט כתבתי מרסלו סאלאס אחד משלקני הכדורגל הטובים ביותר של צ'ילה
        והיבשת בכלל בכל הזמנים ) ,
        ולא פחות טוב ודרמטי מהעיר והכלבים :
        לה סיודאד אי לוס פרוס שעליו קיבל מריו
        ורגאס יוסה את פרס נובל לספרות.
        כתבה גאונית מוריד את הכובע בפני כל האספקטים שלה,
        ותודה על השיתוף בכיף הייתי מעבד לתסריט !

        1. דן רוזנבלום

          10 אוג 2023 06:03:33

          תודה רבה על המחמאוץ הענקיות…
          חלק מן המאמר הזה הוא בספר שאני כותב…
          אם אמרת תסריט, אז שם כבר יהיה הסרט.
          אחלה טפיחה לאגו נתת לי עם התגובות שלך.
          מחזק. כולי תקווה שיש עדיין סיכוי למרות הכל, שהמדינה תחזיר או תעזור עם משהו בתמורה…אולי איזה צ'ק והוצאה לאור…אני אקח את זה! שוב תודה רבה, מרנן את הדעת ומשובב את הנפש לקרוא תגובות חיוביות כאלו.

          1. אטאפומה

            10 אוג 2023 09:38:24

            בכיף :
            תהליך ארוך וקשה יש קרנות שצריך לעבור כדי לקבך משהו לא קל בכלל .
            הקבה יותר קל ופשוט ללכת לשוק החופשי :
            חוכמת הביגלה למשל הצליח נגד כל הסיכויים וכל הביקורות
            אנו בתקופת התפכחות מחלומות עכשיו אז דוקא זמן
            טוב לצאת לשוק עם תובנות מהסוג הזה .
            תקשורת בכלל עובדת על ניגודים , יש לך את המינון המתאין והנדרש כאן .
            בהצלחה .

            1. דן רוזנבלום

              10 אוג 2023 16:34:24

              תודה רבה!!!
              אכן גיליתי שזה קל כמו שחושבים.
              יש בזה הרבה פוליטיקה בין אישית ומערכות קשרים שלעיתים דורשים ממני סכומים שאין לי.
              אכן, ספר שיכול להתאים בול לתקופה. אשתדל לתפוס את הגל! שוב, המון תודה! 😀

      1. אטאפומה

        9 אוג 2023 23:49:09

        זו בדיוק הבעיה המרכזית של המדינה הזו
        לא ידענו איך לקלוט אנשים כמוך ולמשוך את הטוב מהם לטובתם ולטובתינו ,
        כפי.שדן הרגיש בכיף בקיבוץ גזר
        לקראת הנפילה אל מושבת העונשין
        אילת :
        כל הטוב והיפה בחזון הציוני לא הצליח
        להגיע ולגעת בעולים החדשים :
        אם תלך כמה עשרות שנים אחורה
        אל סלאח שבאתי סירטו הגאוני של
        אפרים קישון ותחזור על המילים
        של סלאח העונה לגברת חבר העובדת הסוציאלית מהקיבוץ שמגיעה כדי לפנות
        אותם לשיכון :
        תמצא כבר אז את שברי החלום הציוני
        עטוף בהומור סרקסטי עוקצני מאין
        כמוהו וההמשך המתבקש :
        הפגנת עולי מרוקו מהמעברה ש:
        לא רוצים שיכון רוצים מעברה .
        ביצוע חלומי.של חיים טופול הענק לטעמי בתפקיד חייו סלאח .
        חיים טופול האשכנזי בתפקיד סלאח
        שבאתי המזרחי ,עזוב שמות עדות ,תפקידים ,רק ראה את הסרט
        ותבין כמה נכשלנו נכשלנו כן גם אתה
        שעכשיו חלק מאיתנו ועדיין לא מצליח
        להתחבר .
        אם לא נתעשת ומהר אנו על האוטוסטרדה לאבד הכל .
        מקוה כי נצליח לעצור את התהליך
        בעוד מועד , ויפה שעה אחת קודם .

  22. קפיץ

    9 אוג 2023 20:48:45

    כתיבה אפית דן. תודה. אם הייתם נשארים בגזר היתה נחסכת ממך (כנראה) חווית המכות, והיית מוקף באנשים עם השקפת עולם יותר דומה לשלך, אבל מה זה היה עושה להתפתחות האישי שלך כבן אדם אי אפשר לדעת, ונראה שגדלת להיות אחלה ספסימן של הומו סאפיינס. בברכת נו מור וור. נו מור בלאד שד.

  23. קפיץ

    9 אוג 2023 21:48:02

    אה, ו… גם אני הייתי שוער. רק 178 ס"מ אבל עם קפיצים ברגליים. אתלט מתאבד שיעי שמוציא כדורים מהחיבור אבל גם חוטף לפעמים בין הרגליים. מניה די בטוחה בסך הכל. ולקחתי אותו מבחירה, את התפקיד הכי אחראי כיפי בטיחותי (כדורגל זה כואב) והכי כפוי טובה הזה. 7 אליפויות מועצה עם הפועל עין שמר, חצי גמר אליפות בתי הספר התיכוניים עם מבואות עירון ב 1991 (הפסדנו לאורט קריית ביאליק של אריק בנאדו ושגיא גונן בקרית אליעזר), עליתי לליגה ב' עם הבוגרים של מכבי פרדס חנה לפני הצבא וזהו זה בערך.

      1. קפיץ

        10 אוג 2023 00:23:50

        כן – בכדורעף באמת כבר לקחנו את אליפות התיכונים, אבל בכדורעף גם לא הייתי אפילו שחקן שישיה אלא מחליף (החבר'ה שלי היו גבוהים, מנתרים, קואורדינטיבים, מאומנים, עם חיבור עין-כתף-כף-יד-אצבעות טוב משלי) ועל זה אכתוב פוסט, אני מקווה, בפעם אחרת…

  25. עגל

    10 אוג 2023 13:47:07

    תודה דן. כתבה מאלפת ומאוד מעניינת. הספורט הוא בהחלט משני בה.
    אני בן עמק הירדן וסיפורי החום שלך מאוד מוכרים לי (אצלנו 2 מעלות פחות אבל יותר לח).
    יכול להיות שאם היית נשאר בגזר היתה לך ילדות ובגרות אחרת, פחות כאובה והיית מרגיש פחות זר.

    1. דן רוזנבלום

      10 אוג 2023 16:36:07

      תודה עגל! אכן, אין לדעת מה צופן לך הגורל…
      חבר שלי מגזר היום מאמן נבחרת ישראל בסופטבול ויש לו אקדמיה לסופטבול ובייסבול מאוד מצליחה…
      אני סבור שאם הייתי נשאר שם, אז הייתי קצת יותר "מצליח בחיים" אך שוב, אין לדעת מה גורל אחד הציל אותך מגורל אחר…
      תמיד מתעורר עם חיוך ובהודיה!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט