בשנה שעברה, בזמן הקיץ, מנחם שאל וביקש מן הגולשים לשתף את "זכרונות הספורט" האוהבים עלייהם בכדי למלאות את האתר בתוכן בזמן הפגרה. ה"פרוייקט" לא זכה להעינות רבה ולמרות שסיימתי לכתוב עבורו קטע, לא פרסמתי אותו. כעת, שוב ברוח הקיץ, הוצאתי את הקטע מהמגירה הדיגיטלית שלי, עשיתי פו לאבק, קצת שיניתי, קצת שכתבתי, כי הרי התבגרתי בשנה ועמה ההתבוננות שלי…

אז אני שמח לשתף עמכם את "זכרון הספורט שלי" ואני מקווה שלפחות מישהוא אחד יהנה ממנו…

–

אז עשיתי עלייה לארץ באפריל 93' והייתי כבן 9.
למשך כמה חודשים, גרנו אצל סבתא בגבעתיים והיה מאוד נחמד.
ידעתי לדבר עברית שוטפת מהבית אך עדיין לא קרוא וכתוב.
התפלאתי עד כמה החיים כאן בארץ, חופשיים ונזילים לעומת ניו-יורק.
אשר שם, באם רצית ללכת לחבר שלא גר כמה בתים לידך…היית צריך לתאם זאת מראש עם ההורים, בנוגע לשעות, נסיעות, טראפיק, פנאי וכמובן אירוח, לעיתים גם שבוע או שבועיים מראש.

כאן בארץ? הכל היה חופשי. הרגשתי כמו מוגלי מ"סיפור הג'ונגל" של דיסני.
הייתי יוצא מהבית בבוקר, חוזר בערב לאחר תלאות והרפתקאות בשכונה בגבעתיים ואף אחד לא היה שואל עליי, בודק אותי או דואג לי. זה היה נהדר.



סבתא שלי חיברה אותי לילד אחר בשכונה, אשר את אימו הכירה דרך חוג התפירה (או משהו כזה).
קראו לו תומר והוא היה החבר הישראלי הראשון שלי. בחור גבוהה, שחום שסיפר שהוא מעורב "תימני-מרוקאי" למרות שלא ידעתי מה זה בדיוק אומר. הוא בא ממשפחה דתית, אבל הוא היה חופשי ככל ילד אחר ולא חבש כיפה.

רק השכונה, המשחקים, החום הקודח ורוח הספורט נשבו בעורקיינו.

היינו ביחד כמעט כל יום למשך חודש שלם.
ההורים שלי עדיין לא ידעו איפה הם יקנו בית. הם ביררו, חשבו ועוד לא הגיעו להחלטה.
אז נשארנו בגבעתיים.

לא הרגשתי כזה חופשי מעולם. למרות שגם בניו-יורק היו לי הרבה חברים בשכונה.
ב-ALLEY שחיבר בין 2 שורות של בתים פרטיים…שם היה ה"ג'ונגל" שלנו.
כמו בארץ, היית עומד מתחת לחלון וצועק את השם של החבר, עד שמישהוא היה מגיב.
היינו משחקים בכל משחק שהיה ניתן לתאר. כדורסל, בייסבול, פוטבול וטניס וגם המשחק הכי פופולרי בשכונות ניו-יורק אז, "התאבדות". Suicide.

זה היה מעין משחק סקווש עם הידיים שזורקים עמו כדור אל הקיר. אם זרקת ומישהוא אחר תפס, אז היית צריך לרוץ אל הקיר, להתחמק ולגעת בו הכי מהר שאפשר, מבלי שמי שתפס את הכדור, ידפוק בך אותו בכל הכח. אם הכדור היה נוגע בך לפני שנגעת בקיר, אז נפסלת וישבת בחוץ.

אם זרקת את הכדור אל הקיר ומישהוא ניסה לתפוס אך נפל לו הכדור, אז הוא זה שצריך לרוץ ולגעת בקיר, וכל מי שבסביבה יכול להרים הכדור ולנסות בכל הכח, לדפוק בך את הכדור. לרוב זה היה כדור טניס, אבל לעיתים גם מגומי. מה שהכאיב מאוד. קראו למשחק התאבדות כי לא הייתה מגבלה של הכח שבו זרקו את הכדור, וגם אם פגע לך ישר בעין? חוקי ביותר.

בתמונה, קיר בית הספר היסודי שלי, בפלאשינג, קווינס P.S. 164, מול הקיר הזה חטפתי כמה כחולים רציניים בפנים ובגוף מהינף ידם של ילדים אמריקאים משומנים אך גם הענקתי כאלה לא פחות.

עם זאת, בניו יורק של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים ולפניי עידן ג'וליאני…ברגע שהתחיל לרדת השמש, כולם רצו לבתים.
זה הזמן שהנרקומנים והפושעים יוצאים החוצה.

גם בגבעתיים, בשעות השקיעה היינו חוזרים הביתה…אך זה לא היה מתוך פחד, חשש ואימה.
אלא כי לרוב לא הייתה תאורה במגרשים ובפארקים ובפשטות, "נגמר היום" ו"זהו, מספיק להיום" שידרה התחושה הרווחת.

לעיתים הייתי עולה אל תומר הביתה שנגמר היום ואמא שלו הייתה נותנת לנו לשתות פטל ללא מפרע, כמה שרוצים! וגם מאכילה אותנו בצניעות עם פתיתים, קצת עוף רטוב וירקות.

חוץ מהבילויים עם תומר, גם היו לוקחים אותי לבריכת גורדון הקרובה. שם הרגשתי כמו מוגלי במים! כמה כיף היה שם!
ללא מחשבה אחת על "חוטפיי ילדים, ופדופילים" שמהם היו מזהירים אותי "שלא לדבר עם זרים" בניו-יורק.
לאחר זמן מה והוריי הרגישו שכבר האפילו על ביקורם אצל סבתא כי עוד לא הגיעו להחלטה בהיכן יגורו…ועברנו לקיבוץ גזר.

שם, לאבא שלי היה חבר קרוב מילדות…שאירח אותנו גם, בערך חודש.
לא האמנתי שה"קיץ" לא נגמר! בניו-יורק, הקיץ אורך אולי חודש או חודשיים גג! והטמפרטורות ירדו משמעותית.
אך מהיום הראשון שלי בארץ הקודש…הכל היה בחום.
לעיתים כבד, לעיתים קשה…אבל אני ילד ומה איכפת לנמשים האדומים שלי אם אפשר להמשיך לשחק…ומבלי ששמתי לב, התחלתי להתאקלם.

בשנות התשעים, קיבוץ גזר היה בשיאו. מפעל לדבק מאוד מוצלח הכניס הרבה מאוד כסף למקום.
הייתה בריכה, מגרש בייסבול, כדורעף, כדורגל וחדר אוכל שלא משנה מתי הלכת אליו…תמיד יכלת לטחוב מזון כלשהוא לפה!
שניצלים ולחם עם השחר העולה…ככל הבא ליד.
גם "בשעות הקטנות של הלילה" של הילדים בשעה 21:00, נכנסו לשם כמו מלכים ודחפנו לפה כל מה שהיה אכיל עד שפשוט התפוצצנו.


תמונה של חדר האוכל בקיבוץ גזר. שלא השתנה.

בקיבוץ, היו מלא אמריקאים. ג'ינגים, בלונדינים מכל קצוות ארה"ב והייתי מוצא את עצמי מדבר אנגלית עם ילדות וילדים במקום…אך מהר מאוד היה מגיע מישהוא מבוגר יותר שאמר "היי! תדברו עברית! פה זה לא אמריקה!" בכדי להטמיע אותנו במקום.

בזמן זה, הוריי החליטו כי נתגורר באילת.
צ'יק צ'ק עזבנו את קיבוץ גזר והגענו בערך בסוף יולי 93' לאילת.
אני זוכר את הרגע שבו ירדתי מהאוטובוס של אגד. איזו כ-א-פ-ה של חום קיבלתי כאשר ירדתי מהמדרגות של האוטובוס. וואוו. "מה זה?!" חשבתי.
אז, לא היה מי יודע מה "מזגן" אבל לרגע חשבתי לברוח חזרה פנימה אל האוטובוס, שבו רק הצל כיסה על החום הכבד.

אני כותב שורות אלו ועדיין מרגיש את משב הרוח הראשון שקיבלתי ברחוב שדרות התמרים והתחנה המרכזית.
אשר הוא עודנו לא התפתח בכלל מן אז ועדיין נראה בדיוק אותו הדבר.

סטירה של חום, כמו גל ענק שכיסה את השמיים אשר כילה כל זיו ובדד בגופי ותודעתי. חשבתי שאני עומד להתעלף. כמעט ושקעתי בסחרחורת אך אמא זירזה אותנו לקחת התיקים מהלמטה של האוטובוס ונסענו מהר עם מונית אל דירתנו בשכונה "החדשה והחדשנית ביותר" בעיר.

"מערב 7" קראו לשכונה החדשה והוריי השכירו דירה ב"דקר 12". "שיא הבנייה המחודשת" בארץ ישראל דא"ז.
בניין עם מעלית ומקלט שבו יש שולחנות פינג פונג, מאווררים וגם מכונת קליעה לסל שמישהוא הביא מאמריקה.

בית הספר "מצפה ים" החדש, היה במרחק של אולי 30 מטרים מפתח הבניין.
מאוד התרגשתי לקראת שנת הלימודים הראשונה שלי בבית הספר והייתי חושב "מי הילד שגר הכי קרוב לבית הספר?" גרנו בקומה הראשונה וספרתי את הצעדים מפתח הבית עד לשער בית הספר שהיו 93 צעדים!
"אני הילד שגר הכי קרוב לבית הספר!" והתגאתי.
כי בניו-יורק הייתי צריך לחצות כביש גדול וללכת כמה בלוקים.

ביום הראשון של בית ספר? הראשון לספטמבר, היו איזה 42 מעלות לפחות.
למרות שהתחלתי להתרגל לחום, היה לי הרבה זמן להיות בבית ב"מצנן" ולהרגע מהנחיתה המוטרפת שלי בארץ. הלכנו לים קצת, אך בעיקר ברחנו מהחום בבית עם תריסים למטה. רק כמה בצבוצים של אור הספיקו כדי לשמור על הקור. הייתי קורא ובעיקר נח, מה שלמדתי בהמשך שככה בעיקר, המקומיים מעבירים את הקיץ באילת.

ה"מצנן" היה לבעצם גוף מלא בקש רטוב שמעיף אוויר קר פנימה.
הייתי "קוטף" את זרזוביות המלח שהיו נתלים מהמצנן וחושב על השלג שאותו הכרתי בניו יורק. הכנסתי לפה גם, אבל זה לא היה טעים.

יום ראשון של בית ספר והולבשתי בחולצת טריקו לבנה ומכנס כחול! אין יהודי וציוני ממני!
התרגשתי נורא ולמרות שידעתי עברית, לא באמת הבנתי את הקצב והג'רגון של הנמצאים סביבי.
פנו אליי הילדים בשאלה : "מה אתה?" ולא הבנתי את השאלה. "מה אתה?" חוזרים ונשנים ולא היה לי מושג מה לענות.
"אני יהודי? אני זכר? אני בן אדם?" חשבתי. "מה זאת השאלה הזאת? מזא"ת, מה אתה?!"
"אתה רוסי? אתה צ'רקסי? אתה כורדי?" שאלו אותי הילדים והבנתי למה הם התכוונו.
"אני אמריקאי" עניתי. "אז אתה אנגלי…ענו אחריי…" הגבתי שלא "אני אמריקאי, לא אנגלי…"
"אבל אתה מדבר אנגלית נכון?", "כן" עניתי. "אז אתה אנגלי!" קבעו נחרצות ופשוט נענעתי בראש למשמע הבורות.

"איזה גזענים. וואוו, זאת מדינת היהודים?" תהיתי בראשי.
"טוב, הם לא למדו פה על אברהם לינקולן ומרטין לות'ר קינג…תרחם עלייהם…" תירצתי בראש בבגרות.

"הפסקת 10!" צעקה המורה והפעמון.

בשנייה בודדת, כל הילדים דפקו על השולחן ורצו החוצה כמו משוגעים. עשיתי כמוהם ועקבתי אחריי הבנים.
הם כולם רצו לחלקת אדמה רחוקה של בית הספר שבו היה פשוט מלא חול ואבנים.
"יאללה כדורגל!" צועק אייזנקוט. שכמו מנחם, היה מטר 70 עם שפם כבר בכיתה ד', אך נעצר שם עד היום.
דוד שלו לימים, הפך לרמטכ"ל, גדי אייזנקוט.

עושים אבן נייר ומספריים, ומתחילים לבחור את השחקנים.
למרות שנשחפתי למשחק מעט בקיבוץ ובגבעתיים, הוא היה חדש לי לחלוטין.

"אתה שוער?!?!" הם צועקים עליי.
אייזנקוט והקפטן השני הגבוה שמולו, כמו אריות. "אתה שוער?!?!?" "אתה משחק שוער?!?!" צועקים! או כמו שלמדתי במרוצת הזמן…
"אני לא צועק! ככה אני מדבר!" ואין לי מושג מה קורה. פשוט תוהו ובוהו מבחינתי.

"כן. בטח." עניתי בחוסר ידיעה ופרגון אמריקאי.
"טוב! הוא שוער!" צעקו ובחרו אותי למשחק.

"הנה. 2 אבנים. זה השער. אל תתן לכדור לעבור את הפס של האבנים. הבנת?!" גער בי אייזנקוט.
"כן, אני מבין" עניתי בחותם שקט. "מותר לך להשתמש בידיים אבל לא יותר מהשער!! הבנת?!" צועק עליי אייזנקוט.
"מותר לי להשתמש בידיים? בכדורגל? פששייי…בטח זה קל" חשבתי.

לא הבנתי אז שמי שמשחק "שוער" הוא לבעצם "הפראייר" הכי גדול והם התלהבו מהתמימות שלי.
"הוא שוער!! האאא! הוא….שוער!!!" צווח אייזנקוט לאחרים ולא הבנתי לפשר הגאווה.

חשבתי אולי יתחילו יריות אבל המשחק התחיל ואני מאחורה בשער לכאילו מסתכל על חבורה של משוגעים שבועטים במשהו בחול!
עושים ענני אפר! צועקים! מקללים ורבים מכות…עד שהכדור הגיע לשער.

הייתי פשוט מדהים. לא יודע מאיפה זה הגיע אבל זינקתי. התמתחתי.
השתמשתי גם בידיים, בגוף, בראש (או שאלו בעצם היו הפנים שלי) וגם ברגליים ובפשטות…לא הכניסו גול.

אייזנקוט היה בקבוצה שנגדי. אני זוכר רגע שהוא עקף את כל ההגנה ונעמד מולי אל השער.
לא יודע מאיפה זה בא לי, אך פרשתי את הידיים לרוחב כמה שיכלתי.

הוא בעט, עצרתי עם הרגל והנה השריקה של המורה לספורט רחל…שההפסקה נגמרה.

הקבוצה שלי ניצחה 1-0. האמת? לא הבנתי כלום ממה שקורה. אנדרלמוסיה שלמה.
לא ידעתי אם הולכים לירות בנו, אם הבית ספר הולך להתפוצץ או שתיכף מביאים לנו ארוחת צהריים בקפיטריה של הבית ספר כמו בניו יורק.
ששם היה תפריט אחר בכל יום ויכולת כמו בבופה לבחור מה שאתה רוצה. 3 ארוחות ביום!

"האנשים האלה הם משוגעים! מה קורה פה?!" חשבתי יחד עם גלגול צחוק פנימי.

פתאום, אייזנקוט נעמד לפניי…קצת מריר, ודוחף אותי עם היד על החזה.
"מה אתה חושב שניצחת?! יא אמריקאי מסריח!" ואני ילד מניו-יורק לא בדיוק נחנח… כן. מה, אתה חושב שניצחת? יא ישראלי מסריח!"
עניתי כמוהוא ותוך שנייה, כל הילדים במגרש…כולל אלו בקבוצה שלי, נעמדים מולי כמו גדוד של לוחמים מגבעתי.

"מה אמרת?!" שואל אותי אייזנקוט. מביט אחורה עם זעם מאופק ומבט של שועל צמא דם, כמו מפקד של גדוד ומאחוריו החיילים.
כבר היו כאל מאחוריו שרצו להרביץ לי. "מה?! מה הוא אמר?! מי הוא?! מי הוא בכלל?!?" צועקים.

"ישראלי מסריח!!" עניתי בטון תקיף, קולני ובלי פחד.
ישר אייזנקוט עט עליי, נתן לי סטירה לפרצוף ותוך פחות משנייה היו איזה 20 ילדים שפשוט ניסו (וגם הצליחו) להרביץ לי.

הגנתי על הגוף והפנים עם הידיים אך הם היו רבים וחטפתי מכות, נפלתי ואז כמה בעיטות לצלעות.
זרקו עליי אבנים וקיללו אותי שאני "גוי! אמריקאי מסריח!" "הוא רוסי!!" “תדפקו את הרוסי הזה!!!” ומהר מאוד פשוט קמתי והתחלתי לרוץ.
רצתי איזה 10 מטר (שהרגישו כמו 50) כאשר כל הילדים הישראלים רצו אחריי כאילו שבאו לעשות עליי לינץ'.
צורחים כמו עדר של משוגעים שמצאו מחבל!

לא רחוק הייתה המורה לספורט רחל שישבה ב"מגרש הגדול" שבו היה אספלט, סלים ושערים והשגיחה על ילדיי כיתות ה'-ו' משחקים.
ראיתי אותה ורצתי לכיוונה.

כאשר ההמון הזועם שמאחוריי ראה שאני רץ לקראתה, הם נסוגו בפחות משנייה.
לכאילו נדמו. לכאילו, "לא היה ולא נברא".
לא ציוץ. לא רגש. כמו חבורה של ילדים טובים שסיימו תפילה.
אין קונטקסט. פשוט כלום.

"מה, קרה משהו?" "מה היה?" שואלים הישראלים.
מה שבגיל מאוחר יותר קראתי לזה "מאיה". “רגע, מה היה?” “רגע, מה קרה?” היו שואלים.
"האנשים האלה אמיתיים? הם לא זוכרים שום דבר או שהם לא לוקחים אחריות על כלום?" חשבתי.
“זה קרה לפניי שנייה! מזא”ת “מה היה?” זה משחק ה”מאיה” שקראתי לו בראש שנים אחריי.



"זה אתה! זה לא אני! זה הוא! זה היא!" אף אחד לא לוקח אחריות. ישראלים.
משחק ה"מאיה". "פייר! כמו בכלא…" חשבתי.

התיישבתי ליד המורה רחל. היא שאלה אותי "מה קרה, הכל בסדר?" ולא הלשנתי או בכיתי.
"כן, הכל בסדר…" עניתי. היא נגעה לי בכתף ולכאילו נשקה ללחיי כאשר התיישבתי לצידה מתייפח ומיוזע.
היא לבטח שמעה את המתרחש רק כמה מטרים ממנה אך חיכתה לדם או בכי כדי להתערב.
"עוד יום בחייה של מורה בארץ ישראל" כאמור…

שאר הבנים הולכים מאחוריינו ונותנים לי עין רעה. חלקם מוציאים לי אצבע משולשת ואומרים עם השפתיים בשקט, "אמריקאי זבל. רוסי מסריח". נרטיב שליווה אותי חזק כמה שנים טובות. "בסדר דני, אל תתעצבן, הם לא יודעים מי זה תומאס ג'פרסון…אין להם פה חוקה…" הגבתי בתוכי בנימוס פטרוני.

לא הגבתי להם והרגשתי לכאילו שניצלתי מלא פחות ממוות בסכילה.
נצדמתי למורה באדיקות עד שנכנסנו למבנה בית הספר. היא שמה לב שאני קצת מעורער ושאלה "אתה בטוח שאתה בסדר?" ועניתי שכן בהינהון. חזרתי לכיתה עם ה"מצנן" ולכאילו שהכל נעלם.

זה היה היום הראשון שלי בבית ספר בישראל

Welcome to Israel!!!
צחקתי בראשי…

נשארתי בשער, למשך כל השנה…אבל הייתי טוב! בקיץ הבא, כבר היה "מונדיאל" באטלנטה.
שם, מול המרקע, לבעצם התאהבתי במשחק הכדורגל. השוער המקסיקני חורחה קאמפוס וראוולי השבדי הפכו אצלי לאלילים וחיקיתי אותם במגרש, כמובן שלצד רוברטו באג'יו החתיך, חאג'י הגאון הרומני ולצ'קוב הקירח מבולגריה. שלא לשכוח כמובן את רומאריו, קאפו ובבטו שחגגו בגמר לאחר ההחטאה הנוראית בפנדלים של איטליה. "איזה משחק מדהים! וואוו!" חשבתי והתאהבתי במשחק ועד היום, אני עוקב אדוק שלו, לא פחות מכדורסל.

עד כיתה ח' בערך נשארתי בשער.
הייתי שוער טוב, ממש באנקר והתחילו לבחור אותי ראשון מאשר אחרון.
עם השנים פיתחתי יכולת לזרוק את הכדור לאורך כל המגרש ישר לרחבה של היריב לשחקניי ההתקפה
ואז גיליתי שאני יכול פשוט להבקיע ככה גולים. האמריקאי היה זורק את הכדור ישר לחיבורים מקצה אחד של המגרש לשני!

היה משחק ש"הבקעתי" שמינייה! זה היה מופע של איש אחד ופשוט השתלטתי על המשחק! כמו צ'יט במשחק מחשב. אמרו שזה "לא פייר!" ומאז הייתי משחק "רק בתנאי שדני לא עומד בשער!", שם כבר עשיתי הסבה לבלם. עמדה שהייתי בה לא פחות טוב. קשוח מאוד ואולי גם קצת אגרסיבי וריתקתי את שחקניי הכנף של הקבוצה היריבה. מצחיק שמפראייר שעומד בשער בכיתה ד' הפכתי לאימת המגרש.

היום, בגיל 39 אני מבין שהכל כמעט נשאר אותו הדבר ואני קצת שונה מהאחרים פה.
אם זה "אני" או "הם"…אנחנו לא תמיד מוצאים שפה משותפת. האופקים והערכים שלי נשארו שונים מהרוב.

גם היום, פונים אליי אנשים ברחוב וכמו מפגרים הם שואלים אותי לאט לאט, א-ת-ה מ-ד-ב-ר ע-ב-ר-י-ת?"
והיום אני יכול פשוט לענות "בטח כססססאמק יא גזען! מה אני נראה לך?!" בפוזה גאוותנית ואווילית לכל משמע. וואלאק ישראלי אורסול! נשמה שלי!

גם היום, מחשיבים את הנימוסים שלי והאדמומיות בלחיים לעיתים לחולשה, רכרוכיות ותמימות.
אך במקומות אחרים בעולם, פשוט קוראים לזה יושר וכנות. אוי באבוי מה אמרת?! בישראל?! תז'הר כפרה.

"אתה לא נראה מפה…", "אבל, לא נולדת בארץ נכון?" "מאיפה אתה?" "אתה רוסי?" גם אחריי כמעט 30 שנה בארץ הקודש! מצחיק!
אני כבר יודע לשיר שירים של זוהר ארגוב בסלסולים עם ח' וע' אבל זה עדיין לא מספיק!

אז, אני מבין שכן. יש פה משהו נפלא. משלהב, מרגש וייחודי. משהו שאין בשום מקום אחר בעולם.
מעין מהות שמתבטאית דרך לחץ ואלימות, ואולי זאת גבורה וחשיבות. פאר או נצח (מילים נרדפות) שאין בשום מקום אחר.

עם זאת, לכאילו שאני עדיין באותו היום.
בחור חמוד וחכם מאמריקה, שמנסה לעשות סדר בבלאגן.
להבין מה קורה פה ולמה אנשים פשוט לא רגועים וסופרים את הברכות שלהם.
כי בהרבה מובנים, המקום הוא כמו ב-48'. לא זז מ-ט-ר.




אמנם התשתיות השתפרו. ההיצע של המוצרים, החומריות והאופנה…
הנשים כאן הן הכי יפות ומושכות בעולם, למרות שיש בתוכן משהו ארסי, תככני ומסוכן.
כמו בעולם ראשון, יש הכל. למרות שעדיין הרעל מדבר עמוקות. יש פה חושך עמוק ונפשע שהוא פשוט…נוראי.

מה זה הדבר הזה, שמחבר בינינו? מה זה הדבר הזה, שקורא עליינו תיגר יום יומי?
משהו שמכניס בנו רוח של תעוזה ועשייה חסרת פשרות בפול גז! כמו שאני בגינון! עובד כמו הפלסטינאי האחרון בשמחה!
אני "נותן את כל הלב והנשמה!" כל יום, אך גם מרגיש לעיתים רבות טפשי, מנוצל ומבוטל.

להיות יהודי בארץ ישראל זו זכות בלתי רגילה שגורמת לך להרגיש שאתה חלק ממשהו ענק שחג מעל כנפיי הזמן.
לכאילו שכל מעשייך נכתבים בספר החיים יחד עם כל הנביאים שהיו אז או שמא גם כאן גם היום…

אייזנקוט מהמגרש לבסוף הפך לחברי הטוב ביותר למשך שנים רבות ולמעשה גדלנו יחד.
אולי ככה זה פה בישראל, דווקא מי שאתה רב איתו, צריך וראוי להיות אחיך במרוצת הימים.

אולי בכפר-סבא, רעננה או בקריות המצב יותר טוב, כי אולי זאת אילת שבה החום יוקד 10 חודשים בשנה ומשם השקפתי…

אך תגידו לי אתם, מתי ייגמר פה הבלאגן חברה'?
למה אני עדיין צריך לפנטז על אמריקה, כאשר ביליתי כאן את רוב חיי?

מי יודע, אולי בסוף…זה רק ספורט.

ברכות לכולם לקיץ נפלא, מאילת הרותחת.
אמרו שבשנה הבאה יהיה רכבת…וגם שמחר, יש סיכוי לשלג.

For Peace in the Middle East! Inshahalla!