נקודת משחק, מכתביו של הנביא עדו / הגולש IDO

נקודת משחק, מכתביו של הנביא עדו / הגולש IDO

המשימה הקשה ביותר בספורט היא להפיל את הפטיש על המסמר כשהכסף על השולחן. או מכיוון אחר –

מהו המכנה המשותף בין לאנס ארמסטרונג, קובי בראיינט ונובאק ג'וקוביץ?

זוכרים את הסדרה בין בוסטון לפילדלפיה בחצי גמר המזרח? זוכרים שאת המשחק החמישי פילדלפיה ניצחה בקלי קלות 115:103 ועלתה ל 3:2 בסדרה? זוכרים שמקסי ואמביד הפציצו והיו בשליטה מלאה? זוכרים שהמשחק הבא היה בפילדלפיה במה שנראה היה כמו סיום הסדרה?

אבל אז הגיע הזמן להגיש לנקודת משחק… ופילדלפיה עלתה עם בטון בידיים, ולא הצליחה לעשות פעולה אחת נכונה. הסיקסרז נתנו לצב לברוח להם, ואיבדו את המשחק, וגם את הסדרה.

גם המלכים הגיעו למשחק שבע העונה מול גולדן סטייט, עם יתרון ביתיות, ודארן פוקס הלוהט מוכן להגיש לנקודת משחק… אבל מי שהוריד את הפטיש על המסמר היה דווקא סטף קארי עם חמישים נקודות, והצב ברח למלכים.

מיאמי, מצידם, עלו ל 3:0 מול בוסטון, וקיבלו ארבע הגשות לסגור את הסדרה, אבל נראה היה שאז הורידו את הרגל מהגז, ממש רגע לפני קו הסיום, ונתנו לסדרה להגיע לשיוויון ולנקודת משחק משותפת.

מה גורם לקבוצות לשחק כל כך גרוע ולשחקנים אחרים לפרוח במצבי לחץ?

באליפות המועדון בשנה שעברה, השתתפתי בטורניר זוגות, והגענו לשלב חצי הגמר. פיגרנו 5:2, והזוג השני הגיש למשחק. אבל מאותו רגע המכות שלהם היו קצרות מדי, הרקטות לא המשיכו את כל המסלול, ותנועת הרגליים שלהם לא הייתה קיימת.

ב"אוסטרלית" אנחנו קוראים לזה stiff. בעברית אפשר להקביל זאת למשהו כמו בטון ברגליים או ידיים כבדות. הטקטיקה העיקרית שלנו הייתה להחזיר את הכדור למגרש ולתת לידיים הכבדות שלהם לנצח את עצמם. בסופו של דבר הם הפסידו 7:5 במשחק שאני אזכור כל חיי.

למה בעצם זה קורה? אני חושב שמרגע שאפשר להריח את הניצחון המח עובר לחשוב על דברים כמו להניף את הגביע, איך לבזבז את כספי הזכייה, וכל מיני כאלה, ואז הידיים פתאום הופכות כבדות. בטניס אנחנו לבד על המגרש, אבל בכדורסל אפשר להעביר את האחריות למשהו אחר. לכן, כדאי שבכל קבוצה יהיה איזה גיימר כזה שיידע "להכריח את הניצחון".

פילדלפיה, לדעתי, נופלת שנה אחרי שנה בדיוק כי אין לה אחד כזה. אם הארדן כזה טוב, למה הוא משחק 43 דקות כמו סופרסטאר, וחמש דקות אחרונות כמו פועל זבל? האם הארדן סובל מחרדת ביצוע? פחד מניצחון??

למיאמי, לעומת זאת, אין שום פחד, ויש לה את באטלר, לאורי והירו, שלושתם גיימרים. לכן במקרים שהלחץ לוקח חלק במשחק, והקבוצה ממול, אולי טובה יותר ממיאמי, אבל הגיעה לקלאץ' עם הפרש שאינו מספק, היתרון המנטלי יעבור למיאמי, ואיתו גם הסיכויים לניצחון.

אין לכם מושג כמה קשה לקלוע סל דקה לסיום כשאתם ביתרון של פוזשן אחד. לא משנה כמה זמן ובאיזו רמה אתם משחקים. לבנאדם נורמלי הרגליים והיידים יהיו כבדות וישקלו טונה.

הרמה הבאה, מעל גיימר, היא מנהיג על. מישהו בסגנון של ג'ורדן, בירד, לברון או קובי, שלא רק שמעלה את הרמה בקלאץ', אלא גורם לכל הקבוצה להעלות רמה, ולהאמין בניצחון שהולך להגיע. למה? הרבה בגלל שהשחקן לא רוצה לאכזב את המנהיג שלו, אבל גם כי המנהיג שם לצידו!

הדוגמא הטובה ביותר היא דווקא הסדרה ההירואית של דלבדובה ב-2015, או האליפות של דייויס, הווארד, וקרוזו בבועה. בלי לברון "באוזן שלהם" הם היו ארבע דרגות פחות טובים. ורק בשביל הפרוטוקול – הלייקרס לא הייתה הקבוצה הכי כשרונית בטורניר.

אם נסתכל על העונה החולפת, אז דנבר ומיאמי מהוות דוגמא נהדרת לקבוצה שמשחקת טוב יותר בקלאץ'. הרבה בגלל שיש להן מנהיגי על שלוקחים את הלחץ על עצמם ומאפשרים, בעצם נוכחותם, לשאר השחקנים להעלות את הרמה.

מלך הקלאץ'

השבוע יתחיל טורניר הטניס בווימבלדון, שם נובאק יוקוביץ', לטעמי, הוא הגיימר הגדול מכולם, ונמצא בשורה הראשונה של כל ענפי הספורט יחד עם קובי, ג'ורדן ולאנס ארמסטרונג. 

בטניס הקלאץ' מגיע בשובר השוויון. בזמן שובר השוויון נובאק בדרך כלל יחזיר את כדור אמצע לאמצע. יענה על קרוס עם קרוס. לא ינסה דברים מסובכים כמו דרופס או כדור לאורך הקו. כי הלחץ לבדו כבר ינצח את היריבים שלו. ברגעים של לחץ אמיתי, כמו אחרי שבירה או בתחילת המערכה, נובאק ייעלה את מהירות הרקטה, וישטח את החבטות כדי להוסיף לחץ על היריב.

נובאק משתמש בלחץ כחלק מהאסטרטגיה שלו, ומעיד על עצמו שבעזרת מיינפולנס הוא לימד את עצמו להנות ולחכות לרגעי הקלאץ'. להיות נוכח, כאן ועכשיו, ולתת משחק מושלם. דווקא אז. וזה עובד. יוקוביץ', כבר כיום, הוא הטניסאי המעוטר ביותר בכל הזמנים, וניתן להעריך שנותרו לו עוד שנתיים/שלוש בקנה. 

באופן 2019 נובאק ניצח את נאדאל הגדול, בגמר, תוך פחות משעתיים. איך? משחק קלאץ' ישר על ההתחלה. אפס! נקודות לנאדאל על ההגשות של נובאק, כלום במערכה הראשונה, ואחד במערכה השנייה, עד שנובאק שבר את נאדאל. זה היה כמו לצפות בכלב ים נלחם בלוויתן מסוג קטלן.

דבר הנביא – המועמדים שלי לניצחון בהתבסס על היכולות המנטליות שלהם הם נובאק בגברים, וברברה קריאצובה בנשים.

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. תודה עדו
    אתה מעלה נקודה מאוד חשובה
    החוזק המנטלי הוא מפתח להצלחה לא פחות מכישורים פייזים
    יש המון שחקנים מעולים בלי קילר אינסטינקט
    שחקן כמו AD לדוגמא, סט סקילס של HOF
    קליבר של MVP
    אופי של ברבי
    שחקן שקולע 80 אחוז פלוס מהקו
    יורד ל 65 אחוז ב 5 הדקות האחרנות
    ובאזור ה 50 אחוז ב 2 הדקות האחרונות
    קובי לא היה הטוב ביותר אבל השילוב של האופי והרצון להיות הכי טוב נותן לו המון נקודות בדיוני טופ 10 היסטוריים
    באשר לנובאק, אני לא חושב שאי פעם ראיתי שחקן שהופך גמר גראנד סלאם עם 2 נקודות משחק ליריב שלו
    גם נאדל היה מכונה לא נורמלית, זכור לי משחק בחצי גמר דיוויס
    הוא מוביל משהו כמו 6-1,6-1,5-2
    40-0 לטובותו והוא התאבד שם על נקודה (חימר) כאילו זאת נקודה שהוא לא יכול להפסיד
    99.99 אחוז מהשחקנים היו מפסידים את הנקודה ולוקחים את הבאה
    לא נאדל שנתן ראלי הזוי

    1. אין שום סיבה בעולם שבוסטון לא תעשה אליפות בחמש שנים האחרונות מבחינת הכשרון.רק ש… הם נהיים סטיף שמגיע הזמן להרוג את המשחק. פעם אחר פעם.
      אולי ההוצאה של סמרט לגמלאות והסתמכות על דרק וויט תעזור כפי שמאנו מציע.

    1. מה שראיתי בזמן האמת אני לא יכול להגיד שלא ראיתי.

      אבל אני חושב שמירוצים ומרוצי סיבולת הם קטגוריה נפרדת לחלוטין

      1. חבל רק שלא ישחק בחצי הגמר….
        איזו טעות טירונית שלו לפני סיום הזמן החוקי, אבל זו חכמת הבדיעבד.
        בכל מקרה מול אנגליה לא היה לישראל שום סיכוי, נקווה שלפחות יקחו מקום שלישי ושהניצחון של האנגלים יביא את הצעירה לאולימפיאדה.

  2. נפלא עידו. מבט מצוין על הצד המנטאלי של ספורטאים שבלעדיו גם הכישרון הכי גדול שיש יתקשה להצליח .
    נולה באמת אדיר בחלק הזה ובשילוב עם כישרון עצום זה הופך אותו למפלצת.

  3. פוסט מצוין.
    נובאק אליל ובן אדם כמו שאנחנו מגלים בשנים האחרונות. רק צריך ראש פתוח ולהבין שלפעמים אתה טעית. לא חיבבתי את נולה בעבר, היום אני מעריך מאד ואתי עוד רבים ששינו עליו את דעתם.

  4. התחלת יפה ונפלת עם השקץ.
    השקץ "מנהיג על" מיי אס. השקץ אנטי מנהיג וצ'וקר. נותן דוגמא שלילית במאמץ ותמיד יזרוק את האשמה על האחרים.
    במקרה שלו שחקנים שהם גיימרים נכנסים לואקום המנהיגותי ומצילים לו תתחת אחרי שהוא נחנק.
    ווייד, קיירי, אלן, מייק מילר, ואחרים.
    ופועלים אפורים שנותנים את הנשמה והמלחמה אקסטרה גם במקומו וגם כי הם בסופר טים שהגיעה למעמד ופתאום הכל עליהם.
    דלבדובה, קרוסו ואחרים.
    חוץ מזה אחלה פוסט.

    1. אז כן קרוסו ודלבדובה שיחקו טוב ביותר בגלל שלברון היה איתם בקבוצה? אולי זו לא מקריות?
      כן קיירי שיחק כאילו היה קובי למשך פלייאוף שלם?? מאז הריי הוא לא עשה את זה יותר. גם זה מקריות? מגיע ללברון את הקרדיט

      1. דלבדובה נזרק למים ע"י בלאט כי קיירי נפצע. והוא דוג רציני וזה מה שהוא יודע לתת. בלאט הוציא 150% מהקבוצה ההיא, כולל מוזגוב וכאלה.
        קרוסו אחלה שחקן והיה מראה את זה בלי קשר ללברון. לרוע מזלו הוא בעיקר פצוע מאז.
        קיירי צריך את המעמד. שים אותו שוב בסדרת גמר והוא ייתן את אותן תצוגות אישיות.
        הוא גם עוד היה צעיר ומאז עבר להתעסק לגמרי בשטויות.
        לא מגיע ללברון שום קרדיט על שחקנים שנכנסים לואקום ונאלצים לסחוב אותו.

    2. בניסיון שלך להקטין את לברון, אתה כבר מביך את עצמך ..
      קיירי הציל את לברון ?? הוא לא עשה כלום לפני לברון (אפילו לא פלייאוף) ולא עשה כלום אחרי לברון… שאל בדאלאס.
      אפילו מייק מילר לא חושב שהוא הציל את לברון.

        1. איזה ווינר שוטס בראש שלך… מתוך 12 נקודות נאחרונות במשחק המכריע מול ג"ס קיירי שם 3. אתה יודע את שאר הנקודות מי שם?
          אתה מספר לעצמך סיפורי לילה ולילה…
          ומה זה "שים אותו שוב בסדרת גמר"… חחח…
          שהוא ישים את עצמו… הוא לא מצליח. יודע למה? אין לברון.

  5. תודה עדו. את דג'וקוביץ' אף פעם לא אהבתי במיוחד, ובניגוד לאחרים שהגיבו כאן, חוסר החיבה שלי אליו רק התעצם, אבל הוא באמת הצליח לא אחת להתעלות במצבים מכריעים. אני זוכר היטב גם מקרים הפוכים, אבל הסטטיסטיקה לטובתו, כמו למשל נתון של 65% הצלחה בשוברי שוויון, בו מחזיקים דג'וקוביץ' ופדרר (אני לא יודע עד כמה זה מעודכן אצל דג'וקוביץ', ואולי זה השתנה באחוז לכאן או לשם).
    לגבי ווימבלדון, גם קרלוס אלקרז, המדורג 1 בעולם, הודה שדג'וקוביץ' הוא הפייבוריט הברור. אני מקווה שלפחות יהיה טורניר עם קצת דרמה, בניגוד לכל ווימבלדון מאז גמר 2019 (גם בסלאמים האחרים לא הייתה המון דרמה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל שזו הייתה הפעם האחרונה בערך שראינו את כל הביג 3 בכושר טוב)

  6. תודה עידו. את ג'וקוביץ' אף פעם לא אהבתי (את פדרר כן) אבל אני הולך ומעריך אותו יותר ויותר.
    צריך גם להבין את ההבדלים בעומס המנטלי בין שחקן טניס, שהוא סוליסט, לבין שחקן כדורסל, שלא הכל תלוי בו.
    גם אצל אצנים יש עומס מנטלי כזה (גם שחיינים אם כי לדעתי פחות בגלל בעיית קשר עין).

  7. נהדר!
    אני הייתי מאוהדי פדרר אבל הפכתי להיות אוהד של דיוקוביץ'.
    מה נסגר עם טניס הנשים? שנים שאין פיגורות אלא כל מיני שמות מתחלפים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט