פרק מתוך הספר 'חלומות פז' ספר סיכום עונת 21-22. שגיא רפאל ואור עמית עובדים על ספר נוסף לסיכום העונה הנוכחית. מעוניינים בעותק? כנסו ותימכו בקמפיין https://headstart.co.il/project/72790

מרץ 2020 היה חודש מכונן עבור ה-NBA. אוהדי הכדורסל היו סגורים בבתיהם עם התפרצות מגפת הקורונה וחיפשו איך למלא את הימים. כדי למלא את הריק שנוצר עקב השבתת הליגה נטפליקס החלה לשדר את "הריקוד האחרון". ההצלחה הייתה מיידית ומסחררת. באותו חלון זמן, פחות או יותר, התחיל הסרט Hustle (בעברית "השיחוק") לרקום עור וגידים. בניגוד ל"ריקוד" שהיה מסמך דוקומנטרי, האסל (בואו נסגור על השם הזה, בסדר?) מתוסרט ומבוים, אבל במובנים מסוימים הוא ריאליסטי יותר מכל פיסת היסטוריה ערוכה היטב שעברה את אישורו של מייקל ג'ורדן.

האסל התקבל באהבה גדולה על ידי המבקרים והקהל (92% ברוטן טומייטוז, 7.4 ב-IMDB). המבקרים דיברו לחיוב על תצוגת המשחק המצוינת של סנדלר בתפקיד שוגרמן, על ההופעה המפתיעה של חואן הרננגומז כבו קרוז, הכישרון שסנדלר מאתר במשחק שכונתי ברחובות מאיורקה, ובעיקר על האהבה לכדורסל שנשקפת מכל פריים בסרט. הביקורות האלו פנו באופן כללי למי שאוהב סרטים ובעיקר למי שאוהב כדורסל. אבל בניגוד לסרטי כדורסל מהעבר, הסרט הזה נותן נקודת מבט ריאליסטית יותר לגבי העבודה בתוך פרונט אופיס של קבוצה ב-NBA. מבקרי הסרטים לא בהכרח מכירים את הדינמיקות הפנימיות בליגה, את הקריצות והעקיצות שהסרט הזה מעביר ומה הוא אומר על הפוליטיקה של אלו שמקבלים את ההחלטות. מכאן והלאה אזהרות ספוילר.

אחת הסיבות שהסרט נאמן (יחסית) לעבודת המקור היא הבחירה לעבוד עם דל דמפס בתור היועץ לענייני כדורסל בסרט. דמפס הפך לדמות מוכרת לאוהדי ה-NBA בתור הג'נרל מנג'ר של הפליקנס במשך קרוב לעשור, אך עוד לפני כן הוא שימש במגוון רב של תפקידים בליגה. הוא היה שחקן תקופה קצרה בליגה ושיחק גם באירופה ובפיליפינים, ולאחר הפרישה עבד בין היתר כסקאוט ובתור המנהל המקצועי של קבוצת הג'י ליג אוסטין טורוס. הרקע הזה נתן לדמפס זווית ראייה רחבה שאין לרבים בליגה.

הסיפור שהסרט מספר בדיוני כמובן, אבל מסתמך על לא מעט על אירועים שקרו במציאות. נניח הסצנה שבה שוגרמן מגיע לביתו של קרוז וכדי לשכנע אותו שהוא סוכן אמיתי הוא מרים טלפון לדירק נוביצקי. אני מעריך כי קיימים מספר רב של סיפורים דומים. למשל זה של ליאנדרו ברבוסה, שהגיע לראשונה לארה"ב מלווה בסקאוט אמריקאי שחי בברזיל והכיר לו את הפיקסר/האסלר וויליאם ווסלי. ברבוסה לא דיבר מילה באנגלית ולא הכיר את הנפשות הפועלות, וכדי לשכנע אותו במעמדו, ווסלי ביקש שינקוב בשם של השחקן האהוב עליו. ברבוסה אמר "מייקל ג'ורדן". ווסלי חייג אליו. מייקל לא ענה, אך קולו נשמע מהמשיבון. ווסלי לא הסתפק בכך ושאל את ברבוסה לאיזו מוזיקה הוא מקשיב. ברבוסה אמר "ג'יי זי", ו-ווסלי העלה אותו לשיחה מהסטודיו שבו עבד באותה השעה עם ביונסה, אשתו. השיחה הסתיימה כשברבוסה מזייף לאוזני הזוג את Hard Knock Life.

הסרט האסל עושה מאמץ רב לבסס את עצמו במציאות היומיות של הליגה, וספציפית של פילדלפיה, ועושה זאת במגוון צורות. מפיקי הסרט דאגו להופעות אורח של שחקנים מההרכב של פילדלפיה (טוביאס האריס, מאטיס ת'ייבול, טייריס מאקסי וגם סת' קרי, שהספיק בינתיים לעבור בטרייד לברוקלין), ומצוות האימון (דוק ריברס ודייב ייגר). הסרט גם מציג שלל דמויות וסמלים מהעיר והמועדון: מהפילי צ'יז סטייק הבלתי נמנע, האזכור של טמפל, האוניברסיטה המקומית, מחוות קטנות ל"רוקי", שצולם גם הוא בפילדלפיה, ועד להופעות של דוקטור ג'יי, צ'ארלס בארקלי, אלן אייברסון, פט קרוצ'ה ואחרים. 

לצידם ישנן הופעות אורח של שחקנים מהליגה וסביבתה: סנדלר נותן במה מכובדת למספר אגדות סטריט בול מימי המיקסטייפים של AND1 (הבולט מביניהם הוא "הפרופסור"). חלקם, אגב, אכן "האסלרים": מונח מתרבות כדורסל הרחוב שבה משחקים מול שחקנים חובבנים עבור כסף. זוכרים את בילי הויל מ"גברים לבנים לא יכולים"? הוא האסלר. ה"האסל" גם בא לתאר את המציאות היומיומית של האנשים בתפקידי השוליים של הקבוצה: הסקאוטים שעוברים ממקום למקום. עוזרי המאמן שהמשרד שלהם נמצא בתוך ארון וגם המאמנים האישיים שמקבלים בסרט במה נרחבת (בעיקר מייקה לנקסטר, אך גם דרו הנלן, שלאחרונה הוסיף לרשימת הקליינטים המרשימה שלו גם את דני אבדיה) במונטאז' אימונים מהריאליסטיים שנצפו בסרט ספורט כלשהו. בראד סטיבנס קופץ להופעת אורח קצרה כמתעניין בבחירה בקרוז וגם שאק, מארק ג'קסון ואנשי מדיה נוספים מקבלים זמן מסך, אבל העין כמובן נמשכת לשחקני ה-NBA. לוקה דונצ'יץ' מבליח להופעת אורח וקריס מידלטון מקבל זמן מסך נרחב יחסית. בובאן מריאנוביץ', בתפקיד שמרפרר לתיאוריות קונספירציה שונות סביב גילו של ארסן איליאסובה, נמצא בסרט וכך גם אחיו של חואנצ'ו, ווילי הרננגומז, שמופיע עם חבריו לנבחרת ספרד.

קובי בראיינט, יליד פילדלפיה שאביו אף שיחק בעבר בסיקסרס, זוכה למחווה בולטת כששוגרמן משתמש במונולוג המרכזי בסרט במוטו "אובססיה מנצחת כישרון כל פעם", משפט שעליו קובי בראיינט חזר בנוסחים שונים לאורך חייו, ובסצנה הבאה מעיר את קרוז ב-4:00 לפנות בוקר כשהוא מספר שזו השעה שבה בראיינט היה קם בכל בוקר כדי להספיק להתאמן לפני האימון, ואף נותן לו במתנה זוג של נעלי קובי.

אבל הופעות האורח והמחוות הקטנות הן רק המנה הראשונה. האסל מפתח קווי עלילה שלמים מהיומיום של הליגה בכלל ושל הסיקסרס בפרט. במיוחד הסרט הזה מתפנה לסגור חשבון עם בריאן קולאנג'לו. כמו דמותו של וינס מריק בסרט, גם בריאן הוא בנו של מנהל מוצלח (ג'רי קולאנג'לו). את עיקר ההצלחה שלו קולאנג'לו האב קצר בפיניקס, שם כיהן כמנהל מקצועי מיומו הראשון של המועדון ב-1968 ועד ל-1994, ובאפריל 2016 מונה לנשיא לענייני כדורסל בסיקסרס. בפילדלפיה ג'רי הביא את בנו לתפקיד המנהל המקצועי במקום סאם הינקי. זה לא היה התפקיד הראשון של בריאן בליגה. הוא החליף את אביו בפיניקס ב-1994 ונשאר שם עוד כמה חודשים אחרי שרוברט סארבר רכש את המועדון ב-2006, ואז עבר לטורונטו. הליגה סידרה לו מתנה לרגל המעבר בדמות הבחירה הראשונה בדראפט.

דראפט 2006 לא זכור כמוצלח במיוחד, אין בו שחקן שייכנס לרשימת "הגדולים בכל הזמנים", אך הוא בכל זאת עשה היסטוריה מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שבה שחקן אירופאי נבחר בבחירה הראשונה. במערכה הראשונה של הסרט רואים שווינס, הבן, דוחף לבחירתו בדראפט של כוכב אירופאי (המגולם על ידי מו ואגנר) שמושווה תדירות לדירק נוביצקי. שוגרמן תוהה לגבי מוסר העבודה של אותו גבוה, לגבי העובדה שהוא לא נראה מחויב תמיד בהגנה או לחבריו לקבוצה, ושהוא לא היה חלק מקבוצות מנצחות. אלו בדיוק הביקורות שהועברו על ברניאני לפני בחירתו בדראפט. השיא מגיע כששוגרמן טוען שמריק הבן מסתמך על "קלטת הרגעים הגדולים שאימא שלו ערכה", הערה שמדליקה את מריק, כלומר קולאנג'לו הבן, והוא עוקץ את שוגרמן בטענה שהוא זה שדחף לבחור את ברניאני בבחירה הראשונה ב-2006. 

הרפרנסים אל קולאנג'לו הבן אולי עוברים מעל הראש של הקהל הרחב, אבל נוכחים כלפי מי שחי את הליגה. זה מתחיל במראה החיצוני של מריק, שנוטה ללבוש חולצות עם צווארון שבולט הרבה מעל הג'קט של החליפה, לבוש שאפיין את בריאן קולאנג'לו, וממשיך ברפרורים לאירועים ספציפיים. מריק, כמו קולאנג'לו, הגיע לארגון דרך אביו, ובשיחה כאילו-אגבית מציין סוכן שחקנים שהוא שוקל להעביר בטרייד את אמביד. בסיומו של הסרט מסתבר לנו שמריק סיים את דרכו במועדון "אחרי שהוא עשה בלאגן". דרכו של קולאנג'לו הבן בפילדלפיה הסתיימה לאחר שהתברר כי השתמש במספר חשבונות טוויטר פיקטיביים כדי ללכלך על שחקנים שקודמו על ידי קודמו בתפקיד, סאם הינקי, וניסה לייצר באזז שיתמוך בהעברת השחקנים המרכזיים של הקבוצה, כולל ג'ואל אמביד. קולאנג'לו לא הסתפק בחשבונות הפיקטיביים האלו ואף הדליף מידע פנימי של המועדון דרך חשבונות טוויטר בטלפון של אשתו. אכן, בלאגן.

גם אם הוא המטרה העיקרית, קולאנג'לו הוא לא הדמות היחידה שחוטפת ביקורת בדמותו של מריק. בהאסל, מריק הבן מקבל את התפקיד על חשבונה של אחותו קאט, שמוצגת בקצרה כמוצלחת יותר בתפקידה ובכישוריה האנושיים. אם ראיתם את "קבוצה מנצחת", הדרמה המבוססת-על-סיפור-אמיתי על ימיה הראשונים של הלייקרס של השואו טיים, ראיתם את ג'רי באס שמתעלם מבתו ג'יני, ובמקומה קידם את האחים הפחות מוצלחים שלה. באס הלך לעולמו בשנת 2013 והוריש לששת ילדיו, באופן שווה, 66% מהבעלות בקבוצה. מתוך השישה, היו שני שמות בולטים בין מקבלי ההחלטות של הלייקרס: ג'ים וג'יני. 

ג'ים התחיל את דרכו במועדון ב-1998 ובאחד הראיונות הראשונים שערך נתן את דעתו על תפקידו של הסקאוט בליגה: "להעריך כישרון בכדורסל זה לא מסובך במיוחד. אם תיקח עשרה אוהדים מהבר ותבקש מהם לדרג מועמדים, הדעות שלהם יהיו די זהות לאלו של סקאוטים מקצועיים". באס הבן טופח על ידי אביו לניהול המקצועי של המועדון, בעוד שג'יני קיבלה את האחריות על הצד העסקי. ג'ים הפך למעשה למקבל הההחלטות כמעט בלעדי החל מ-2011, תחילת הירידה של הלייקרס מגדולתה. בקיץ 2013, אחרי שהלייקרס הודחו בסוויפ בסיבוב הראשון, ג'יני אמרה כי היא "הייתה מרגישה יותר בנוח לו הייתה מבינה את תהליך קבלת ההחלטות המקצועיות" ושאינה מעורבת בהן כלל. היא הציבה רף כשאמרה שהיא מצפה שהלייקרס יגיעו לסיבוב השני בתוך שלוש שנים. בפברואר 2017, אחרי מאבק משפטי ומשפחתי ארוך ואפס הופעות בפלייאוף, ג'ים פוטר מהנהלת הקבוצה (אך עדיין מחזיק באחוזי הבעלות) וג'יני, כמו קאט, האחות בסרט, קיבלה את המנדט לתקן את טעויות האח. היא מינתה את רוב פלינקה, עד אז סוכן שחקנים, למנהל המקצועי ואת מג'יק ג'ונסון לתפקיד סגן נשיא לענייני כדורסל. לצמד הזה היה חלק חשוב בהגעתו של לברון לעיר המלאכים.

החיצים לכיוונו של קולאנג'לו הם חלק מהתסריט המתעסק בפוליטיקה הפנים-ארגונית שאמורה לשקף את אלו שמחזיקים בכוח בארגון. החלק המעניין יותר נוגע דווקא לאלו שלא נמצאים בסרט ואולי הם בעצם מחזיקי הכוח האמיתיים בליגה. הם אלו שמחליטים מי ישחק איפה, על מגרש הכדורסל וגם בסרט בהפקת נטפליקס. אדם סנדלר הוא רק מפיק אחד של הסרט האסל. לברון ג'יימס הוא המפיק הראשי השני, וכמו תמיד הוא מכניס למעגל ההחלטות את שני חברי הילדות שלו: מאבריק קרטר (שמקבל קרדיט של מפיק) וריץ' פול.

בלי לפתוח ויקיפדיה תנסו לענות על השאלה: מאיפה אדם סנדלר? צריכים רמז? בסרט "יהלום לא מלוטש" הוא משחק סוחר יהלומים ניו יורקי, ב"תעלומת רצח" הוא משחק שוטר מניו יורק, "סיפורי מאירוביץ'" מתאר איחוד משפחתי בניו יורק… מזהים תבנית מסוימת?

אדם סנדלר הוא המשך ישיר של הוודי אלנים והג'רי סיינפלדים של העולם. קומיקאים (יהודים) שהעיר הזו נמצאת בכל ניואנס שלהם. לא רק שאדם סנדלר הוא ניו יורקי, הוא גם אוהד את הקבוצה המקומית, הניקס. אז אם הוא מפיק ומככב בסרט שעוסק בסקאוט של קבוצת NBA, האם יש יותר טבעי מהעובדה שהסרט יעסוק בקבוצה האהודה על סנדלר? למה בעצם לקחת את הדמות שלו לפילדלפיה? ואם כבר פילדלפיה, איפה ג'ואל אמביד בכל הסיפור?

סנדלר נשאל לגבי הניקס וגמגם משהו על כך שהסיטואציה עם פילדלפיה התאימה יותר ועל כך שבמאי הסרט ג'רמיה זייגר נולד בפילדלפיה והכניס לסרט כמה פנינים מקומיות. אמביד, מבחינתו, מסר שלא השתתף בסרט מכיוון שרצה להתמקד בכדורסל בלבד, במיוחד לפני האוף-סיזן שבו היה אמור לחתום על הארכת חוזה (הסרט צולם בשני חלקים: חלקו הראשון, ללא משחקי כדורסל, צולם במהלך קיץ 2020, שבו הליגה הייתה בבועה, וחלקו השני צולם בפגרה לאחר עונת 20-21, כשהליגה הקלה את ההגבלות שהיא קבעה בנוגע לקורונה). שני ההסברים מתקבלים על הדעת. אמביד אכן הגיע בכושר שיא לעונה הנוכחית והגיוני שמועדון עם היסטוריה ניהולית מזעזעת כמו של הניקס, כזו שתגרום לכל תסריט להחוויר, רצה להימנע מסרט שיציג את ההנהלה שלו באור שלילי. אבל ישנו הסבר מעניין יותר, לטעמי, שכולל את השם השני בכרזת הסרט, לברון ג'יימס. או ליתר דיוק, לברון ג'יימס וסוכנו/חברו, ריץ' פול. או יותר נכון – קלאץ' ספורט.

כשלברון נכנס לליגה אי אז בשנת 2003 הוא יוצג על ידי סוכן השחקנים ארון גודווין (שמייצג היום, בין היתר, את דמיאן לילארד). אחרי שנתיים בליגה, לפני שהחל המו"מ על הארכת החוזה שלו, לברון פיטר את גודווין ושכר במקומו סוכן אחר, שבאופן אירוני גדל בפרברי פילדלפיה. ליאון רוז שמו, מסוכנות CAA, ענקית בתחום הספורט אבל גם בתחום הבידור. כתנאי לחתימה לברון דרש שרוז וחברו הקרוב וויליאם ווסלי (כן, ההוא מהסיפור עם ברבוסה), שמכיר את רוז עוד מימיו בתיכון בפילדלפיה, יחנכו את חברו הקרוב ריץ' פול על עבודת הסוכנים ועל מאחורי הקלעים של הליגה. אם רוז היה אחראי על השגת החוזים הטובים ביותר שניתן עבור שחקניו, תפקידו של ווסלי היה בסידור כל העניינים מחוץ למגרש באמצעות רשת קשרים בלתי-אמצעית שהעניקה לו את הכינוי World Wide Wes. ווסלי ורוז היו כנראה בין האחראים למשדר "ההחלטה" והיו כוח מניע בהקמת הביג-ת'רי במיאמי, המהלכים שהכניסו למילון ה-NBA את המונח Player Empowerment. ב-2012 לברון פיטר את רוז ויחד עם פול הקים את קלאץ' ספורט. אם ווסלי רכש את אמון השחקנים הטובים ביותר והפך להיות חברם הקרוב, הרי שפול היה קודם כול חברו הקרוב של לברון ואז הפך לסוכן. זה העניק לקלאץ' חיבור לשטח שלא היה לסוכנים הוותיקים. 

כשהסרט התחיל לקבל צורה, בתחילת ימי המגפה במרץ 2020, רוז (ו-ווסלי) עזבו את CAA וקיבלו על עצמם אתגר חדש, לנהל מקצועית את הניקס. עד לעזיבתו, רוז היה הסוכן של אחד, ג'ואל אמביד. אמביד אמנם עזב בקיץ 2021 את CAA, אבל לפי הדיווחים נשאר בקשרים טובים עם רוז. ייתכן שההעדרות של הניקס ואמביד מהסרט היא שלב נוסף במלחמה בין הסוכנות הוותיקה, זו שטיפחה את פול, לבין הסוכנות החדשה, הכוח העולה בליגה. אגב, שם דמותו של קני סמית' בסרט, כסוכן השחקנים ליאון ריץ', הוא הלחם של ליאון רוז וריץ' פול. זוהי ספק מחווה וספק עקיצה בכיוונו של הבוס לשעבר של ריץ' פול, זה שהיום נמצא בעירו של סנדלר.

קלאץ' מנצלת עד תום את הבמה שהסרט מספק לה. קייל לאורי מקבל בסרט לא מעט זמן מסך, לרוב בצמוד למאטיס ת'ייבול, למרות שהוא בכלל לא חלק מהסיקסרס, אנת'וני אדוארדס, שגונב את ההצגה בתפקיד קרמיט ווילטס (האם ווילטס הוא מחווה לשמו של ווילט צ'מברליין, אקס פילדלפיה?) וגם השחקנים שמגיעים למשחק האחרון, שהוא סוג של שיא בסרט: ג'ורדן קלארקסון מיוטה, ארון גורדון מדנבר וטריי יאנג מההוקס. לשחקנים האלו יש מכנה משותף אחד – כולם קליינטים של ריץ' פול מקלאץ' ספורט. 

בעידן שבו הספורטאים המקצוענים מחפשים את האקסטרות שמחוץ למגרש, האסל הוא מפגן כוח יוצא דופן בעוצמתו. אחרי שלברון וקרטר פיתחו ערוץ מדיה עצמאי (UnInterrupted), האסל נותן להם במה מרכזית יותר בעצם השת"פ עם נטפליקס. אם חסרונו של אמביד בולט בגלל שהוא מוזכר בסרט, הרי שכל סאגת בן סימונס (גם הוא לקוח של קלאץ'), שהעיבה על השחקן והמועדון בשנה האחרונה, כלל לא מוזכרת. ואולי דווקא זו הדוגמה הטובה ביותר לכוחה של קלאץ', הם לא רק יביאו אותך לקדמת הבמה, הם ישנו את הסיפור כך שיתאים לך. עם כל הכבוד להרננגומז ואפילו סנדלר, השיחוק האמיתי בהאסל הוא של קלאץ'.