אם תשאלו מאן דהוא שמתעניין בWorld Baseball Classic (להלן, הWBC), תשמעו מכולם, כל השלושה, אותו דבר, וזה שהבית שהכי מעניין בטורניר הוא בית ד׳. גם כי כל השלושה האלה שמתעניינים בWBC הם ישראלים ושם תשחק הנבחרת הישראלית (שתצטרף אלינו לסיקור מחר), אבל גם כי מבחינת מסה וכשרון, יש כל הרבה משני אלה פה שהבית עלול לקרוס לתוך עצמו ולהפוך לחור שחור במיאמי (No pun intended). ואחרי שצחקנו, אז שוב אנחנו חוזרים לנושא שמלווה אות כל הסיקור הזה, והוא שקשה מאוד להבין את החלוקה של הטורניר. כלומר, מעבר לרציונל שאפשר להבחין בו (בית האסיות, בית הצפון אמריקות, בית הדרום אמריקות + קריביים, בית כל השאר), הרי שבהשוואה לכלום של בית א׳, ל2 נבחרות טובות פלוס 3 לא משהו של בית ב׳ וג׳, הרי שבית ד׳ הוא בית של אימפריות. שלוש מבין חמש הנבחרות בו מביאות סגל ששימו אותו עכשיו בליגה, ויש לכם קבוצה שמועמדת לפלייאוף, שלא להגיד קונטנדרית לאליפות. אז נכון שזה מאפשר לשאר הבתים, במיוחד אלה בצד השני של האוקיינוס השקט להגיע הרבה יותר רחוק משהיו יכולות, אבל מנגד זה ממש לא פייר לזו שתעוף בשלב הבתים, ואם אחת מהן תעוף בשלב רבע הגמר, גם לא פייר לגביה. נכון שרוצים ליצור הרגשה של אמריקה, אבל לא צריך בכוח לחלק לבתים כמו בMLB, כשבית ד׳ בתפקיד האיסט ובית א׳ בתפקיד הסנטרל, כי זה מרגיש שהטורניר הוא קצת בדיחה.

אם כבר בדיחה, המשחקים ייערכו באצטדיון loadDepot Park, שמלבד ההתקף לב שזה עושה לאוטו קורקט כל פעם בגלל האות הראשונה, הוא גם אצטדיונה הביתי של קבוצת המיאמי מארלינס, ככה שאם הוא יהיה מלא לכבוד הטורניר (תפוסה: 36,742) זה יהיה אירוע היסטורי כי מיאמי מארלינס. מדובר בקופסה חסרת אופי עם גג נפתח (טמפ׳ שיא ממוצעת במיאמי לחודש מרץ: 27 מעלות צלזיוס, יש מזגן), שמתהדרת במרבד דשא סינתטי מאז 2020 והאטרקציה היחידה שלה, הפסל הקינטי המכוער והצבעוני שהיה זז כשהמארלינס חבטו הומראן, הועף החוצה כי דרק ג׳יטר היה הבוס של הקבוצה וביאנקיז יש תפיסה קצת שונה של מה אמור להיות במגרש בייסבול. המשחקים בבית יחלו ב11 למרץ וישוחקו שניים ביום עד ל15 למרץ, המשחק הראשון בכל יום ישוחק ב12 שעון מיאמי (שבע בערב שעון ישראל) והשני ב19 שעון מיאמי (שתיים בבוקר שעון ישראל). הנבחרת שתסיים במקום הראשון תשחק נגד הנבחרת שתסיים במקום השני בבית ג׳, והמקום השני ישחק נגד מובילת בית ג׳ בשלב רבע הגמר שיערך בloanDepot Park ב17-18 למרץ. בבית משחקות נבחרות פוארטו ריקו, הרפובליקה הדומיניקנית, וונצואלה, ישראל וניקראגווה. הסיקור של נבחרת ישראל כאמור מחר, ומאחר ואין מארחת, נלך לפי דירוג הWBSC ונתחיל עם וונצואלה.

אין דומה לה, אולה!

אז כן, דווקא וונצואלה, מאזן 12 נצחונות, 12 הפסדים, מקום שלישי בWBC של 2009 היא-היא המדורגת הכי גבוה מכל הבית הזה. למה? כי לדומיניקנים רוב הסגל הוא שחקני מייג׳ור ליג או מיינור ליג שחתומים במייג׳ור ליג ולכן ברוב הזמן היא נבחרת פחות טובה מוונצואלה שיש לה גם המון שחקני מייג׳ור ליג, רק פחות. עדיין זה מספיק לוונצואלה להיות מדינת המוצא השלישית לשחקני הMLB נכון להשנה (280 שחקנים בליגה באים מוונצואלה). הסיבות הן כמובן המיקום, וונצואלה אמנם בדרום אמריקה, אבל בצפון היבשת, מספיק קרוב שאפשר להגיע בטיסה של כמה שעות, ועד ממש לשנתיים שלוש האחרונות, המשטר היה סולידי מבחינת היחס לארה״ב והאפשרות של מועדונים להקים ״אקדמיה״ במדינה. מצד שני, העובדה שמדובר במדינת עולם שלישי גרמה להמון ילדים ונערים לשחק בייסבול בתקווה להגיע יום אחד לארץ המובטחת. בשנים האחרונות החלום ממשיך, רק שהנערים האלה נוסעים ללמוד ולשחק ברפובליקה הדומיניקנית. בסגל הוונצואליאני (נראה אותכם אומרים את זה שלוש פעמים ומהר) שלושה שחקנים שמשחקים בליגה המקומית, אחד ביפן, ושבעה שחתומים במיינור ליג, כל השאר מייג׳ור ליגס, ולא רק זה, שניים מהשלושה שמשחקים בוונצואלה רשמו קריירה רבת שנים בMLB, ג׳הוליס צ׳אצ׳ין הזורק, ורובינסון צ׳ירינוס הקצ׳ר.

מאחר ויש לוונצואלה כל כך הרבה כשרון נאלץ להצטמצם לשמות הגדולים. בפיצינג יש לנו את לואיס גרסיה מהיוסטון אסטרוז, ERA 3.57 ו333 סטרייקאאוטס בשנתיים פלוס, הרבה נסיון בפלייאוף, וwindup מאוד מוזר שהוא נאלץ לשנות העונה. חוץ ממנו יש את פאבלו לופז מהמיאמי מארלינס, ריינג׳ר סוארז שהעונה תפס מקום ברוטציה של הפילדלפיה פיליס, הרמן (גרמן? חרמן?) מארקז שמביא ERA של 4.40 כי הוא זורק בקולורדו רוקיז וחוזה אלוורדו הסטאפ/קלוזר של הפילדלפיה פיליז שהוא מה שמכונה effectively wild משמע אתה אף פעם לא יודע מה תקבל ממנו, סטרייקאאוט או כדור בראש. התופסים יהיו עומר נארבאז, החתמה טרייה של הניו יורק מטס וסלבדור פרז הותיק מהקנזס סיטי רויאלס. באאוטפילד יהיו אלה דיוויד פרלטה (ממוצע 281, 110 הומראנס) מהלוס אנג׳לס דודג׳רס ורונאלד אקוניה ג׳וניור (ממוצע 277, 120 הומראנס) מהאטלנטה ברייבז, אחד השמות הגדולים של הליגה שטיפ טיפה הועם זוהרו לאחרונה, ועדיין מאלה שמסוגלים לנצח משחקים לבד. באינפילד לואיס אראיז (ממוצע 314) מהמינסוטה טווינס, גלייבר טורס מהניו יורק יאנקיז, וכמובן שני כוכבים גדולים, חוזה אלטובה מהיוסטון אסטרוז (ממוצע 307, 1,935 היטס, 192 הומראנס, שתי אליפויות, MVP ב2017) שמביא גם יכולת מוכחת במאני טיים וגם מנהיגות והגנה, וכמובן מיגל ״מיגי״ קבררה, ממוצע 308, 3,088 היטס, 507 הומראנס, 1,847 RBI, אליפות ב2003 ופעמיים MVP. מיגי אמנם בשלהי הקריירה, אבל עדיין, זורק שלא יזרוק לו ביראת כבוד, ישלם מחיר כבד. ונצואלה מדורגת במקום ה6 בעולם ותתמודד על המקום השני בבית.

עד חצי האיספניולה

אם וונצואלה במקום השלישי, וארה״ב במקום הראשון בטבלת מדינות המוצא של שחקני MLB, הרי שהרפובליקה הדומיניקנית במקום השני עם 494 שחקנים שבאים מהרפובליקה, ובפער ענק מוונצואלה, מארה״ב כמובן, (2,738, פי 2 שחקנים מארה״ב מכל שאר המדינות ביחד). הדומיניקנים, מאזן 18 נצחונות, ששה הפסדים, מקום ראשון בWBC 2011, הם נבחרת שבמה שמכונה עדיין ״על הנייר״ מעמידים סגל שלא נופל מאף נבחרת, כולל ארה״ב. אפס שחקני מיינור ליג (שניים לא חתומים, רובינסון קאנו וגארי סאנצ׳ס, וגם הם שמות גדולים בכל מידה) וכוכבים עם מספרים של פלייסטיישן כמעט בכל חטיבה, פיצ׳ינג, אאוטפילד, אינפילד, התקפה (רק הקצ׳ינג פחות זוהר). זו נבחרת שאם אמור לא היה שם של ריבה טיבטית מעלי תה, ו/או הם היו משובצים בבית אחר, הרי שהם-הם היו אמורים לקחת את הבית בהליכה, את רבע הגמר בג׳וגינג קל, ואז לתת לאמריקנים פייט על הכרטיס לגמר בקרב שבו הכל פתוח. אלא שהם נמצאים בבית עם עוד שתי קבוצות מעולות, שפה ושם יש להם אפילו יתרון בנקודות על הדומיניקנים באיזה מיס מצ׳. באופן מעניין, ואולי אפשר ללמוד משהו, הקבוצה ששלחה הכי הרבה שחקנים לסגל הדומיניקנה הם היוסטון אסטרוז (ששה). עוד דבר מרשים הוא חתך הגילאים, יש לנו פה רוקיז, ווטרנס, ושחקנים בשיא הקריירה. זו קבוצה שעכשיו אתה שם בMLB כמועדון, והם מיידית נתפסים שכל דבר פחות מוורלד סירייס הוא אכזבה קשה ועילה לפיטורין של כל סגל המאמנים.

ושוב, להתחיל לעבור על כל השמות יגמור לנו את הפוסט, כי יש כל כך הרבה כוכבים (וזו גם הסיבה למה התמונה למעלה היא של הנבחרת ולא של מישהו). אז נתחיל בפיצ׳ינג, ופה יש לנו את סאנדי אלקנטרה, הסיי יאנג הטרי עם ERA 3.10 ו630 סטרייקאאוטס, אייס מהסוג שהורג ליינאפים ושהמשחק שלו הוא בחזקת נצחון אוטומטי, למרות שהוא תקוע במארלינס שאצלם כלום לא אוטומטי. עוד בפיצ׳ינג, כריסטיאן חאבייר, הכוכב הטרי של האלופה יוסטון אסטרוז שפתח בשני הנו-היטרס שלהם בעונה הקודמת. וישנם גם שמות יותר ״ישנים״ כמו ג׳וני קואטו, יימי גארסיה והקטור נריס. באינפילד יש לנו את ווילי אדאמס המעולה מהמילווקי ברוורס, רפאל דברס שזה עתה האריך חוזה בבוסטון רד סוקס, וג׳רמי פניה, הרוקי של היוסטון אסטרוס שבזכותו שוכחים שהיה להם אחד קרלוס קוריאה. ואז לפי הסדר, וונדר פרנקו, כוכב עולה שאמור להיות שחקן ענק, כרגע בעיקר צובר קילומטרז׳ בטאמפה ביי רדס, וולדימיר גררו ג׳וניור, המפציץ שחונה בבסיס הראשון בטורונטו בלו ג׳ייס עם ממוצע 284 ו104 הומראנס וכמעט MVP בשנתיים האחרונות, ולקינוח, מאני מצ׳אדו, שגם האריך בסאן דייגו פאדרס, שחקן בסיס שלישי מהטובים בליגה, עם ממוצע 282 ו283 הומראנס ששה שחקנים שהם באנקר בסגל שלהם על ארבע עמדות. באאוטפילד? טאוסקר הרננדז, אלוי חימנז, חוליו רודריגו, עוד אחד שבדרך להיות כוכב עתידי, וחואן סוטו, ממוצע 287 עם 125 הומראנס, שהוא כוכב עכשווי, שעבר בטרייד הדי לא נתפס של העונה הקודמת לסאן דייגו פאדרס, שם הוא אמור להביא להם את האליפות הנחשבת. זה לא סגל, זה הצהרת הון. כל המערך המפלצתי הזה מתייצב רק כשיש WBC (ולא לטורנירים אחרים) ועל כן הרפובליקה הדומיניקנית מדורגת רק במקום ה9 בעולם והם יתמודדו על המקום הראשון.

הוריקן מריה

פוארטו ריקו, מאזן 20 נצחונות, 9 הפסדים, מקום שני ב2013 ו2017 היא אימפריה של כשרון טהור. פחות שחקנים במייג׳ורס מהדומיניקנים או וונצואלה (58 ב2023, רביעית בדירוג), ועל כן 13 מהשחקנים הם שחקני מיינור ליג, שחקן אחד חתום ביפן ואחד, הקטור סנטיאגו, משחק בפוארטו ריקו (אם כי אחרי קריירה יפה בביג ליגס). אבל השחקנים שחתומים בMLB, הצילו. רק לדוגמה, המנג׳ר של הנבחרת יהיה אחד, ידייר מולינה, הקצ׳ר הטוב ביותר בליגה בעשור וחצי האחרונים שלצערם הרב של הפורטוריקנים פרש לגמרי לגמרי ממשחק פעיל, אז הוא יאמן. במקומו יצטרכו להסתפק במרטין מלדונאדו, הקצ׳ר הראשון של היוסטון אסטרוז, אלופת 2022, התפשרות, אבל מה לעשות. פוארטו ריקו היתה המארחת של בתים בשלושת הטורנירים הקודמים, הפעם תתארח בבית נטול המארחת הזה, אולי כדי לחסוך לשחקנים את הטיסה לקריביים וחזרה (תגידו את זה לכל אלה שטסים לטאיוון), אולי מחשש להוריקן (שעלול גם לפגוע בפלורידה), אולי מסיבות אחרות, ולדעתי חבל. אני מניח שלשחקני הנבחרת זה קצת פוגם בהנאה כי הם היו שמחים לייצג את הנבחרת בבית, אבל אני בטוח שהם ישמחו לנצח גם במיאמי ואת החגיגות באי לעשות עם הגביע.

ולטובת זה יש להם כמה וכמה (וכמה) שמות גדולים שיכולים לסייע בנושא. בפיצ׳ינג אנחנו מדברים על חוזה בריוס מהטורונטו בלו ג׳ייס (ERA 4.24, 1006 סטרייקאאוטס), מרקוס סטרומן מהשיקגו קאבס, שאכן טורניר קודם היה בנבחרת ארה״ב והנה עבר לפוארטו ריקו, ובלי הסגר נוער. ואם כבר פיקנטריה, סטרומן היה זה שמשחק הגמר נעל את הבאסטה ב6 אינינגס לטובת ארה״ב ונגד פוארטו ריקו ולקח גם MVP של הטורניר אז עכשיו הוא אמור להחזיר. וכמובן הקלוזר הטוב בליגה אדווין דיאז (חצוצרות!) מהניו יורק מטס עם 657 סטרייקאאוטס ו205 סייבס. באאוטפילד יש לנו את קיקה הרננדז מהבוסטון רד סוקס, ואדי רוסאריו מהאטלנטה ברייבס. באינפילד, אז בשורה מעודדת ליריבות, קרלוס קוריאה מהסן פרנסיסקו גאיינטס ניו יורק מטס מינסוטה טווינס הפעם לא ישלים סריה, אבל גם בלעדיו, חוויאר באייז מהדטרויט טייגרס ילך לבסיס השני, ופרנסיסקו לינדור, ממוצע 277, 184 הומראנס, 1,170 היטס ושתי גולד גלאבס יתפוס את השורטסטופ למה שמכונה הדאבל פליי קומביניישן הטוב ביותר במפעל. לינדור גם הבטיח שלכבוד הטורניר הוא ידאג שכל השחקנים יעשו בלונד בשיער, כי חשוב להתמקד במה שמביא לך את הנצחון. אז אפשר לראות שמבחינת הכמות, וגם הסטאר פאוור, זה לא הדומיניקניים, וגם לוונצואלה יש מסת כישרון טובה יותר, אלא שהפוארטו ריקנים מביאים לחלק מהעמדות שחקנים אולי הטובים בליגה, וזה בהחלט יתן להם דחיפה למעלה. כמו עם שתי האחרות, המטרה היא רבע הגמר, משם הכל פתוח. פוארטו ריקו מדורגת 13 בעולם ותתמודד על המקום השני.

ובחזרה לעולם האמיתי

כמו שנאמר, מאיגרא רמה, לבירה ניקאראגווא. ניקרגווה, פעם ראשונה במפעל, עלתה מהמוקדמות. כל כך אין לי מה לכתוב עליה שחשבתי אולי לדחוף לפה את כל אלה מהדומיניקנים שלא קיבלו במה. בדירוג העולמי מדובר בנבחרת שנמצאת כמה שלבים מעל ישראל, וכפי שנציין מחר, יש חשיבות גדולה לכך שישראל תנצח במשחק בינהן (בהנחה ויפסידו את כל השאר), אז צריך להקדיש להם שתי מלים: נפרק אותם! סתאאאם. אבל באמת אין ממש מה לכתוב עליהם. מה שקצת עצוב למדינה שבה הבייסבול הוא הספורט הלאומי. נתחיל מזה שלא רק שלא נמצא מישהו מוכר וגדול לשים תמונה שלו מהסגל הנוכחי, גם שחקני עבר שלהם אין ממש שחקן שהשם שלו מוכר ליותר משני אנשים. ובהתאם, יש לניקראגוויאנים (ככה כותבים?) חצי נבחרת (16 מ40) מהליגה המקומית, רובם מקבוצת Gigantes de Rivas, שזה הRivas Giants באנגלית, כי יש איזה חוק בינלאומי שבכל ליגת בייסבול חייבת להיות קבוצה שנקראת הג׳איינטס. בנוסף לכך יש לנו שני שחקנים מהליגה הוונצואליינית of all places.

וזה גם אומר שחזרנו לכל מני קבוצות מיינור ליג עצמאיות שאני חייב להכניס ולו רק על השמות המגניבים. הפעם יש לנו את הLake Erie Crushers, מאייבון, אוהיו והTri-City Valley Cats מטרוי, ניו יורק, שתיהן מהפרונטיר ליג, ואת הYork Revolution, מיורק, פנסילבניה שבאטלנטיק ליג. וגם כמה אנשים במייג׳ור ליג יש לנו, לא לדאוג. ג׳יי סי רמירז, היה פעם זורק בלוס אנג׳לס איינג׳לס, וב2017 אפילו פתח ב24 משחקים. אלכס בלנדינו היה יוטיליטי ספסל בסינסינטי רדס. ארסמו רמירז הוא רליבר בוושינגטון נאשיונלס, עם קריירה של 7 קבוצות ב11 שנים וERA של 4.21 (587 סטרייקאאוטס), ככה שמהר מאוד אנחנו מגיעים לג׳ונתן לואייזיגה, שסוגר את הרשימה. הוא גם רליבר, בניו יורק יאנקיז, עם ERA 3.55 ו198 סטרייקאאוטס בחמש שנים. עוד ארבעה שחקני מיינור ליג בארה״ב וזהו. לא מסעיר, וגם לא ממש רמה, אבל עדיין, קודם ישראל צריכה לנצח אותם, אחרי זה נדבר. ניקראגווה מדורגת 17 בעולם, שלושה מקומות מעל ישראל, וככל הנראה תסיים במקום האחרון בבית.

מה נאמר ומה נדבר. בית לפנתיאון. אולי היה שווה לזרוק את כל הטורניר הזה לפח, ולארגן שני בתים, ארה״ב, מקסיקו, יפן, קוריאה, דומיניקנים, פוארטו ריקו, וונצואלה (וישראל)? הרמה היתה בשמים, אבל זה לא היה באמת world baseball. הבעיה העיקרית בבית הזה היא שרק שתי נבחרות עולות, שזה אומר שכל משחק בשיתוף אחת משלוש הגדולות, פוארטו ריקו, דומיניקאנה ו-וונצואלה יהיה קרב, וכל המשחקים שיהיו בין השלוש לבין עצמן יהיה קרב חפירות שיש לקוות שיוביל לבייסבול גדול. כפי שנראה מחר, מאחר וישראל תשחק נגד כל השלוש, הרי שנזכה לראות אותן גם על מסך הטלוויזיה שלנו. גם בלי הקשר הישראלי, זה הבית להתרכז בו, אלא אם למישהו מקוראי הפוסט יש חיבה מיוחדת לנבחרות ממזרח אסיה. מחר נסקר את הנבחרת שתשחק עם השם Israel על המדים, נתן קצת המלצות צפייה, עוד הימורים, ונפנה את הבמה לדבר האמיתי, טורניר הבייסבול עצמו.