בחזרה לעתיד – עונת הקאמבקים הגדולה/ שחר צ'קוטאי

"3 שניות לסיום המשחק, לוקה על הקו, הוא קלע את הראשונה, כעת הפער עומד על שתי נקודות הפרש לקבוצה הביתית. הניקס הובילו לאורך כל המשחק ואף הגיעה להפרש 12. דונציץ' מחטיא בכוונה, של מי הכדור, לוקה לוקח את הכדור ובפולו-סל, זה בפנים!! שיוויון!!! מי היה מאמין, לפני פחות מדקה הפער עמד על 9?!?! איך זה הגיוני?!"

כולם אוהבים סוף טוב, קבוצה שנקלעה לפיגור גדול מצליחה לחזור למשחק כנגד כל הסיכויים, ואפילו לנצח. יש בזה מימד כל כך הוליוודי – פתיחה קשה, קונפליקט, התמודדות עם משבר ובסוף גם התרה בדמות הניצחון.

טוב נו, גדלנו על זה. כבר בסרט ספייס ג'אם קיבלנו קאמבק מהאגדות. הטונס נקלעים לפיגור גדול מול המפלצות, וזה בלתי אפשרי לנצח אותם שנדרש משהו יוצא דופן כדי לעשות שינוי. ואז מגיע באגס באני עם "המשקה הסודי של מייקל" והם חוזרים לניצחון בתוצאה 77-78 (מספר שאומר לאוהדי מכבי תל אביב קצת יותר). גם בסרט "LIKE MIKE" קלווין קיימברג' מחזיר את הקבוצה שלו למשחק אחרי פיגור 21 במחצית, ומוסר אס' ניצחון שמעלה את האבירים לפלייאוף. סיפור הקאמבק ההוליוודי במיטבו. כל כך הרבה סרטים מתבססים על מוטיב זה, מהסיבה הפשוטה – לחזור מפיגור גדול זה על גבול "נס", משהו בלתי שגרתי שצריך כוחות על כדי להצליח לבצע.

via GIPHY

בחזרה להווה – בעונת 2023, חזרה מפיגור 15+ הוא דבר שבשגרה, מדי ערב אנחנו מקבלים קאמבקים מפיגור גדול (טורונטו חזרה מפיגור 21 ב-3 הדקות האחרונות, סקרמנטו הייתה בפיגור 15+ במספר דו ספרתי של משחקים וניצחה, לייקרס חזרו מפיגור 21 בשבוע שעבר, אפילו וושינגטון ועוד), ויש הרגשה שהיחודיות של הקאמבק כבר נשחקה, זה כבר לא נס אלא קפה בוץ.

"זה לא נגמר עד שזה לא נגמר" אומר המשפט עתיק היומין. שום דבר לא בטוח יותר במשחק. כל רגע יכול לשנות את המצב ולהוציא קבוצה לגל של סלים ולסחוף את הקבוצה השנייה לעבר ההפסד.

איך זה קורה ולמה דווקא העונה נראה שיש עלייה בחזרות מפיגורים גדולים?

1. קצב משחק גבוה+שלשות= קאמבק מהיר

אם נשווה את עונת 1996, בה יוצא הסרט ספייס-ג'אם, לעונתנו הנוכחית אנחנו נראה כמה הבדלים משמעותיים –

* כמות הפוזישנים הממוצע בליגה שעמד בעונת 96' על 92 במשחק, עומד כעת על 99.2 מהלכים במשחק. הוא עלה ב-7 פוזשינים במשחק, וזה אומר עוד זריקות ועוד מהלכים שנותנים דחיפה קדימה וזה מביא אותנו לנקודה השנייה בסעיף זה – כמות השלשות.

* בעונת 96 זרקו 80 זריקות במשחק, רק 16 מהם משלוש, וקולעות 6. העונה קבוצות זורקות 88 זריקות מתוכם 34 שלשות וקולעים 12.3 זה אומר שהקבוצות קולעות עוד כ-17 נק' משלשות.

* כתוצאה ישירה מכך – ב-96' ממוצע הנק' של קבוצה בליגה עמד על 99.5 נק', היום קבוצות קולעות כ-114 נק'.  

היום הרבה יותר קל ליצר נקודות (בגלל המהירות ושלשות, ההגנות בליגה נפלאות. רובן, אהמ אהמ שארלוט ויוסטון) ועל כן גם קל יוצר לבצע קאמבקים. פיגור 15 בעבר היה 8 סלים ואילו כיום זה רק 5 שלשות, כמות שקבוצות זורקות ב3-4 דק' משחק.

אגב, זה גם הגורם המרכזי לפתיחת הפערים הללו שצריך לסגור בהמשך המשחק. רבע שכל זריקה בו נכנסת. אגב, זה גם יכול לתת הסבר לפלייאוף הלא צמוד שהיה לנו בעונה שעברה, פתיחת הפער היא הרבה יותר מהירה וריצה של שתי דק' יוצרת פער דו-ספרתי.

2. רומנטיקה/נרטיב –

בסיפור סינדרלה אף אחד לא רוצה להיות האחות החורגת, לכן נוצר איזשהו סיפור צדדי כדי להצדיק את הקאמבק. המנטליות הזאת משפיעה על הקבוצה בפיגור וגם על הקבוצה המובילה. וכן, גם על השופטים.

מפתיחת הפער הקבוצה המובילה משחקת על השעון כדי לשמור על ההובלה, ולעיתים זה מגיע על חשבון הריכוז בקליעה. לעומת זאת הקבוצה שבפיגור מתרכזת בחזרה ולכן עושה כל שביכולתה כדי לחזור, כמו לחץ על כל המגרש, אזוריות ועוד. ברגעים מתוחים כאלו השופטים לעיתים מרגישים שהם יכולים להרוס את הסיפור המושלם ולכן הם שורקים לעבירה עבור המתקאמבקת/לא שורקים לקבוצה המובילה. (קישור לדו"ח העדפות במהלך העונה כאן)

3. "הכל פתוח, עוד לא מאוחר":

כבר בשנת 93' שרו לאה לופטין ועופר לוי את השיר הזה, ולא ידעו כמה הם נביאים לתקופתינו.
לא מעט יתרונות בליגה נפתחים בתחילת המשחק, כך יש יותר זמן לחזור מפיגור להובלה. לא מעט פעמים קורה שקבוצה מתחילה משחק עם רבע ראשון של 35-40 נק' כאשר השנייה קולעת 20, ונוצר פער גדול. ברבעים הבאים הקבוצה שבפיגור מצליחה ליצור עצירות ולקלוע יותר כדי לחזור למשחק. כך גם יוצא שמאמנים מוותרים על ניצחון הרבה יותר קרוב לסיום ומעלים את הכוכבים שלהם כדי לחזור, ואז יש הרבה פחות גארבג' טיים. גם כאן נדרשת מנטליות חזקה, וזה אחד הדברים שעליהם מייק בראון צריך להיות מועמד למאמן העונה, הוא הכניס מנטליות שונה בקינגס האדישים של השנים האחרונות.

סיכום:

המנטליות השתנתה, הרבה יותר קל לבצע קאמבק בעידן השלשות וגם השופטים לפעמים נוטים לצד מסויים. הליגה היא הליגה הטובה בעולם וכל ערב מחדש אנחנו זוכים לראות משהו חדש. אז הקאמבק כבר פחות ילהיב אותנו כמו בעבר אבל עדיין מדי פעם יהיה לנו איזה משחק או שחקן שיוציאו אותנו מהכלים. כמו הבחור בתמונה הראשית.

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. ירון, החלום

    23 פבר 2023 09:36:55

    בס"ד
    תודה רבה.
    מסכים עם הניתוח.
    טורונטו קלעו 28 נקודות ב 3:44 דקות. מטורף, זוהי כמות ממוצעת לרבע בערך.

  2. יהלי אולמר

    23 פבר 2023 09:58:56

    נהדר שחר.
    אפילו בעונה עם המון ביקורות על הליגה, הקאמבקים נותנים לה משהו ששווה להישאר ערים בשבילו. בתקופה של גולדן סטייט הגדולה עם דוראנט, היריבות לא יכלו להרגיש בנוח עם פער של 15 הפרש. עכשיו זה ככה בכל הליגה…

  3. Berch

    23 פבר 2023 10:04:27

    ללא ספק אחת התופעות היפות במשחק. כל משחק.
    משחק עם קאמבק הירואי זה מה שמרטיט את הלב והנשמה. ועם הקאמבק הוא של הקבוצה שלך ומוביל לנצחון אז בכלל…..
    משחק האליפות הראשונה של חולוניה היה כזה כשטאקר האלוהי מוביל קאמבק, גם אם לא מהפרש גדול אם אני זוכר נכון ומאליק דיקסון יבדל"א נועץ את המסמר בשניה האחרונה.
    אושר מזוקק ומזכך.
    🙂

  4. edani

    23 פבר 2023 12:10:59

    תודה על אחלה פוסט

    הייתי במשחק החזרה של טורונטו. זה היה מטורף. שליש מהקהל כבר היה במדרגות בדרך החוצה מהקהל.

    בנושא אחר, ריבוי הנקודות הזה קצת מעוות ו"מאפיר" שחקני עבר אדירים שנראה שקלעו הרבה פחות מכל שחקן מהטופ של היום. מעניין איך התופעה הזו תמדד בראי ההיסטוריה

  6. הציפור הנדירה

    23 פבר 2023 13:12:47

    כשהסלטיקס חזרו מפיגור 24 (45-21) במשחק הרביעי בגמר 2008 וניצחו 91-97, זה הייתה החזרה מפיגור הגדולה ביותר בתולדות הגמר. מאז לא יודע אם הייתה חזרה מפיגור גדול יותר בגמר.
    מפיגור השיא 6 דקות לסיום הרבע השני הסלטיקס רצו 30-54 עד לשיוויון 75 בתחילת הרבע הרביעי, 38-67 עד ליתרון 83-88 2:10 דק' לסיום, 46-76 עד הסיום.
    מפיגור 50-70 בין 5 ל-6 דק' לסיום הרבע השלישי (64-48 9 דק' לסיום הרבע, 70-55 4:55 לסיום) הסלטיקס רצו 5-25 לשיוויון, 13-38 עד ליתרון הנ"ל, 21-47 עד לסיום)
    https://m.one.co.il/mobile/article/117828.html

  8. האווי לאסוף

    23 פבר 2023 14:28:44

    מעניין מאוד שחר, תודה רבה.
    קצב המשחק והשלשות הביאו לריבוי נקודות, השאלה הקריטית לטעמי היא השאלה העתיקה של הטיימינג והמומנטום (טוב, שתי שאלות. וגם מונחים ממכונאות, נראה לי). במשך העונה פער גדול זה תוצאה של מומנטום שיכול להיסגר כל עוד יש זמן. בפלייאוף, כשקבוצות באות במוד של דריסה, הבדל באיכות יכול להתבטא בפער שכזה, אבל גם ריצה של 3 דקות בטיימינג הנכון תביא לך פער דו ספרתי

  10. עידו גילרי

    23 פבר 2023 15:18:36

    לא יודע אם יש יותר קאמבקים העונה או לא מה שברור הוא שנגעת בשתי נקודות שכבר כמה שנים משפיעות מאד על התנודות בזמן המשחק. הקצב מצד אחד (די קבוע כבר חמש פלוס שנים) וכמות השלשות שגם התייצבה בשנתיים שלוש האחרונות. השונות היחסית הדי גבוהה בקליעה לשלוש מביאה לתנודות קיצוניות בסקור במשחקים כבר שנים. בשנה שעברה זה היה מאד בולט דווקא לכיוון השני כשהיייתה כמות קיצונית של תבוסות.
    מה שכן לא ברור לי הטיעון לגבי השיפוט שהוא לגמרי לא מבוסס וגם לא ברור הקשר לטבלה שקישרת.

  11. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    23 פבר 2023 18:15:41

    מעניין מאד, תודה רבה שחר, מסכים שהשלשות מגדילות את ההפרשים – הן ביצירת פער, והן בחזרה ממנו, ככה זה כשכל סל שווה שלוש נקודות ולא שתיים. לא יודע אם יש נתונים בסוגיה הזו – כלומר כמה תבוסות היו, נניח, בעונה האחרונה יחסית לעונות עברו, וכנ"ל בנוגע לקאמבקים – כמה כאלה היו ובאיזה הפרשים.
    .
    מזווית אחרת, לפחות בנוגע לתבוסות – מעניין אם היום יותר נפוץ לוותר על משחקים "מראש", למשל בבק-טו-בק, והאם יותר נפוץ לוותר על משחקים כשאתה בהפרש שנתפס כקשה לסגירה. גם סוגית הטנקינג יכולה להשפיע כאן – הייתי משער שקבוצות מטנקקות פחות מתרגשות מתבוסות ופחות נוטות לקאמבקים.

    1. עידו גילרי

      23 פבר 2023 19:04:59

      לא יודע מה אתה מגדיר קאמבקים – כאלה שחזרו וניצחו? כאלה שהשוו? כאלה שצמצמו? בכל מקרה זה בהחלט מדובר ונמדד שיש הרבה יותר תנודתיות בסקור בליגה בשנים האחרונות. נגיד מבחינת תבוסות העונה האחרונה וזאת שלפני שתי עונות הקורונה היו חריגות מבחינת משחקים שנגמרו בתבוסה. השנה זה בינתיים די חזר לנורמה של העשור הקודם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט