כמה מחשבות ותובנות לסיכום עונת הפוטבול / פריים-טיים זק

כמה מחשבות ותובנות לסיכום עונת הפוטבול / פריים-טיים זק

בשבוע שעבר עצרו כל אוהדי הפוטבול את נשימתם כאשר האריסון באטקר, הקיקר של קנזס סיטי, בעט את שער השדה המכריע אל השער של פילדלפיה בשניות האחרונות של הסופרבול. כשהכדור האליפטי עבר בין הקורות הוכרזו הצ'יפס כמנצחים, זכו באליפות ועונת הפוטבול 2022-23 הגיעה לסיומה. המשחק המצוין, הצמוד (לפני הבעיטה הזו היו שתי הקבוצות בשוויון) ורב הנקודות (73 מצטברות) היה שיא הולם לעונה מרתקת, מפתיעה ורבת תהפוכות. עם סיומה של העונה ולקראת פגרה ארוכה ומשמימה עד הסתיו הבא, ניסיתי לרכז כאן מספר אבחנות ואירועים משמעותיים (לפחות בעיני) שהפכו את העונה שהסתיימה זה עתה למעניינת במיוחד. אני מקווה שהערות השוליים הללו לרצף האירועים של החודשים האחרונים יעניינו גם אתכם – אשמח לקרוא את ההתייחסות שלכם לנקודות אלה, וגם הערות ומחשבות נוספות.

  • הזמנים משתנים – חילופי הדורות בעמדת הקוורטרבק (כמעט) הושלמו

התהליך  – שנמשך כבר שנתיים-שלוש – בו נדחקים הק"ב הוותיקים (ילידי שנות ה-70 וה-80) מהבמה המרכזית של ה-NFL לטובת הדור החדש, שנכנס לליגה ב-5 השנים האחרונות, הגיע לשיאו השנה. האירוע שסימל את מעבר הלפיד היה כמובן הודעת הפרישה (הסופית?) של טום בריידי בן ה-45, אך השנה – הרבה יותר מבשנים קודמות – ראינו את התוצאה של התהליך הזה על המגרש, ובעיקר בקבוצות המובילות של הליגה. העונה לא ראינו  – לראשונה מזה שנים רבות – אף ניצחון פלייאוף של קבוצה שבה שיחק ק"ב מעל גיל 30. ב-AFC (שהובילה את חילופי הדורות הללו), היה פטריק מהומס (בן 27) הק"ב המבוגר ביותר שהעפיל לפלייאוף וב-NFC אף ק"ב מעל גיל 29 לא הגיע לסיבוב השני, שבו ממוצע הגילאים של 8 הק"ב שפתחו היה 25.5 בלבד. סכום הגילאים של מהומס והרטס שהגיעו לסופרבול (51) הוא הנמוך ביותר אי פעם (השיא הקודם, בסופרבול 12 בין ג'ו מונטנה לדן מרינו, נקבע לפני 45 שנה). עם הפרישה הצפויה בשנים הקרובות של שאריות דור הדינוזאורים הדועך בדמות רוג'רס וראסל ווילסון וירידת קרנם של נציגי דור הביניים המדשדש (קאזינס, סטאפורד, קאר ודומיהם) תתחזק בשנים הקרובות השליטה של ילידי המחצית השנייה של שנות התשעים בליגה, כאשר בנוסף למהומס, הרטס ובורו שכבר הגיעו לסופרבול, נראה את ג'וש אלן, ג'סטין הרברט, טרוור לורנס ורבים אחרים צוברים ניסיון ותארים שיהפכו אותם לחברי דור זהב חדש של קוורטרבקים ב-NFL.

כמובן שמתוך בני הדור החדש, מהומס מסתמן כמלך החדש של הליגה, ובוודאי כבכיר שחקניה לאחר פרישתו של בריידי. עם הישגים חסרי תקדים לק"ב בגילו (שתי אליפויות ב-3 סופרבולים, שני תארי MVP, 5 גמרי חטיבה, 2 עונות עם מעל 5000 יארד) הוא כבר היום שחקן היכל התהילה ואחד מ-10 הק"ב הטובים בכל הזמנים (יש רק 12 ק"ב בנוסף אליו עם שתי אליפויות או יותר). כשלפניו עוד כעשור של משחק (בתקווה שלא ייפצע), ולרשותו קבוצה תחרותית שמחויבת אליו בחוזה ארוך טווח ואחד המאמנים הטובים בהיסטוריה (אנדי ריד), אין סיבה להניח שלא ישיג עוד כמה טבעות לפני שיפרוש. אם יצליח לעשות זאת, הוא יבנה בקנזס סיטי שושלת שתעמוד בסטנדרטים של פיטסבורג של שנות ה-70 או סן פרנסיסקו של שנות ה-80 – ואולי אפילו יתקרב למה שהשיגו בריידי וביליצ'ק בניו-אינגלנד בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21.

ישחקו הנערים – 4 הק"ב שהופיעו בגמרי החטיבות הם בגיל ממוצע 25 (צילום CNN)
  • "צריך כפר" – חשיבות הסביבה התומכת לפיתוח ק"ב צעיר

סיפור הנסיקה המעניין ומעורר ההשראה ביותר העונה היה זה של ג'יילן הרטס – הק"ב של פילדלפיה, שהוביל אותה לפלייאוף וכמעט גם לאליפות. הרטס נבחר רק בסיבוב השני בדראפט המהולל של 2020 (בו נבחרו בסיבוב הראשון בורו, הרברט וטואה) ולא הסתמן כפרנצ'ייז ק"ב בפוטנציה, אלא כמחליף ברמה גבוהה לקרסון וונץ, בעיקר בשל יכולת הריצה שלו. בעונה הראשונה שלו הוא שיחק מעט מאד וכשקיבל בעונתו השניה את תפקיד הק"ב הפותח ראו בכך רבים מצב ביניים עד לגיוס או רכש של ק"ב בכיר. גם לאחר כשהפתיע והוביל את הקבוצה לפלייאוף בעונת 2021 היו שמועות על גישושים של הקבוצה בשוק הק"ב הוותיקים, שכן הרטס לא נתפס כמוסר ברמה גבוהה אלא כאחד שעיקר כוחו ברגליו, בסגנון קיילר מאריי או לאמאר ג'קסון. עם זאת, ה-GM יואי רוזמן והמאמן ניק סיריאני החליטו להמר עליו ופעלו כדי לטפח אותו ולאפשר לו למצות את יכולותיו. לתופס המצוין דבונטה סמית (חברו של הרטס לקולג') שגוייס ב-2021 כדי לתת להרטס פנים מוכרות, נוסף הרכש הנוצץ איי-ג'יי בראון שהגיע מטנסי. קו ההתקפה חוזק כדי לתת לו יותר זמן בפוקט וגם לפתוח לו נתיבי ריצה ובעיקר – כל הסכימה ההתקפית הותאמה למידותיו ויכולותיו כדי להפיק ממנו את המקסימום. הרטס הגיב לאמון שניתן בו ולכלים שהועמדו לרשותו בעונת שיא בה הציג קפיצת מדרגה ביכולותיו כמוסר תוך שמירת היכולת הקרקעית המצוינת שלו (הוא השיג 18 ט"ד בריצה העונה – כולל פלייאוף – הנתון הגבוה בכל הזמנים).

תהליך דומה ניתן לראות בשיפור הדרמטי שהציג העונה טרוור לורנס – אחרי עונת רוקי מסויטת ומאכזבת תחת אורבן מאייר, הובא מאמן חדש המתמחה בטיפוח ק"ב (דאג פיטרסון), תופס בכיר (כריסטיאן קירק), טייט-אנד מצוין (איוון אינגרם) וכמובן בוצע חיזוק של קו ההתקפה (בין היתר ע"י הגעת הגארד הוותיק ברנדון שרף). התוצאה – הקבוצה, בהנהגתו של לורנס השתפרה מאד במהלך העונה ולאחר שסיימה את 2021 במאזן הגרוע בליגה, הגיעה השנה עד לסיבוב השני בפלייאוף.

דוגמאות הפוכות כמובן אינן חסרות – המקרה המובהק ביותר השנה היה מהלך ההפקרה והוויתור המהיר של הג'טס על זאק ווילסון שנבחר במקום השני בדראפט (מיד אחרי לורנס) רק לפני שנתיים. הוא שיחק בקבוצה רק 22 משחקים בשנתיים האלה (חלק מהזמן היה פצוע) ואמנם לא הבריק, אך חוסר האמון והיעדר השחקנים המתאימים סביבו חיבלו בהתקדמות שלו שוב ושוב. הוא איבד את הביטחון וכנראה סיים את דרכו בקבוצה. הג'טס איבדו עוד ק"ב שהיה לו פוטנציאל גבוה ושהושקעה בו בחירת דראפט יוקרתית (היו רבים לפניו שגויסו ע"י הג'טס ונכשלו במדי הקבוצה, בהם ג'ינו סמית שמוזכר בפסקה הבאה) לאחר שלא השכילו לפתח אותו ולהתאים את עצמם אליו, כפי שהצליחו לעשות פילדלפיה וג'קסונוויל. זה ככל הנראה מה שעושה את ההבדל בין קבוצה שמגיעה לסופרבול עם ק"ב שנבחר בסיבוב השני לקבוצה שנכשלת עם ק"ב שנבחר בבחירה השנייה סה"כ.

לורנס ו-ווילסון – ההבדל ה"קטן" בין הצלחה לכישלון (צילום NY Jets)
  • רצים למרחקים ארוכים – הקאמבקים המרגשים של כריסטיאן מקאפרי, סקון ברקלי וג'ינו סמית

כריסטיאן מקאפרי גויס בבחירה השמינית ב-2017 ע"י קרולינה פנתרס ובשלוש העונות הראשונות שלו נתן לקבוצה את כל מה שציפתה ממנו ומעבר לכך. לשיאו הגיע בעונת 2019, בה השיג כמעט 2400 (!) יארדים כוללים (1400 בריצה, 1000 בתפיסה) ו-19 ט"ד. למרות שהמספרים האלה לא תורגמו להצלחה קבוצתית, הוא ללא ספק נחשב אחד משחקני ה"איום הכפול" הטובים בליגה – אך אז הגיעו הפציעות, שבגללן שיחק רק 10 משחקים בשתי העונות הבאות, ולמרות שפתח באופן סביר את העונה הנוכחית בקרולינה, לא היה נראה שהקבוצה להוטה לשמור עליו אצלה, מה שהוביל לטרייד שהביא אותו לסן פרנסיסקו לאחר המחזור השישי. באותו שלב הקבוצה מהמפרץ היתה במאזן 3-3 עם משחק התקפה בינוני למדי, אך השילוב בין היכולות והמגוונות של מקאפרי עם המוח ההתקפי של המאמן קייל שנהאן ייצר שילוב קסום שהוביל את מקאפרי ל-1200 יארד ו-11 ט"ד (6 בריצה, 4 כתופס, 1 כמוסר) ואת הקבוצה ל-11 נצחונות רצופים וריצת פלייאוף שהסתיימה בגמר החטיבה. מקאפרי ביסס מחדש את מעמדו כאחד משחקני ההתקפה המגוונים והמעניינים בליגה, ובתקווה שיישאר בריא, הסיכוי הוא גבוה שהשילוב עם שנהאן והניינרס יוביל את הקריירה שלו לפסגות גבוהות עוד יותר.

סקון ברקלי נבחר בבחירה השניה ע"י הג'יאנטס שנה מאוחר יותר (2018) וגם הוא פרץ מהר ובכוח כאשר כבר בעונת הרוקי שלו השיג מעל 2000 יארד כוללים (1300 בריצה, 700 בתפיסה) ו-15 ט"ד (מה שהוביל לבחירתו לרוקי ההתקפי של העונה). גם העונה השנייה שלו הייתה מצוינת, אך אחריה באו שוב הפציעות שגרמו לו להחמיץ את מרבית עונת 2020. כשחזר ב-2021 הוא לא נראה כמו אותו שחקן מוביל, והיה נראה שהוא נדחק לשולי הרוטציה של הג'יאנטס. השינוי עבורו קרה עם הגעתו של מאמן חדש בעונה הנוכחית (בריאן דאבול, שהדרים לניו יורק מבפאלו) שביסס את ההתקפה של הג'יאנטס על משחק הריצה ובפרט על ברקלי, וזה ענה לו בעונה מצוינת – 1650 יארד כוללים ו-10 ט"ד שמאד עזרו לניו יורק להגיע לפלייאוף אחרי בצורת ארוכה. גם כאן, השילוב של דאבול עם ברקלי (בוודאי אם המאמן המצטיין יצליח לשפר גם את משחק המסירה) יכול לסייע לכחולים לחזור לצמרת ה-NFC בשנים הקרובות.

ואם כבר אנו עוסקים בקאמבקים אי אפשר להתעלם מהשחקן שנבחר לקאמבק של השנה – הק"ב ג'ינו סמית שלאחר שנבחר ע"י הג'טס ב-2013 ולא הצליח להשאיר שם חותם (נשמע מוכר?) נדד בין קבוצות הליגה כק"ב מחליף עד שמצא את עצמו פותח – כמעט כברירת מחדל – בסיאטל לאחר הטרייד על ראסל ווילסון. סמית תפס את ההזדמנות, התעלה על כל הציפיות והוביל את הסיהוקס להופעת פלייאוף מפתיעה, תוך שהוא מוביל את הליגה באחוזי השלמה של מסירותיו. נצטרך עוד לראות אם סיאטל ממשיכה להמר עליו לשנים הקרובות (הוא כבר בן 32) ואם יצליח לשחזר את היכולת שהפגין השנה גם בהמשך, אך בוודאי יש כאן סיפור גאולה יפה ועוד הוכחה עד כמה תלוי מיצוי הפוטנציאל של שחקן (ובוודאי ק"ב) בהזדמנויות שהוא מקבל ובהמון נסיבות ששליטתו עליהן מוגבלת ביותר.

המתקמבקים – ברקלי, סמית ומקאפרי (צילום NBC)
  • שלב הבתים – ההתרסקות של בית ה-AFC מערב והנסיקה של ה-NFC מזרח

לקראת פתיחת העונה, הפגינו פרשנים רבים (כולל כותב שורות אלה) התלהבות רבה מההתחזקות הדרמטית של בית ה-AFC מערב. הגעתו של הק"ב המוערך ראסל ווילסון לדנבר, התופס המצטיין דבונטה אדאמס ללאס ווגאס, המשך ההתחזקות של הצ'רג'רס הצעירים (כולל הגעתם של חליל מאק וג'יי-סי ג'קסון) יצרו תחושה של בית פתוח לגמרי עם ארבע קבוצות ברמת פלייאוף ומאבק צמוד על ראשות הבית שהפך בשנים האחרונות לרכושם הבלעדי של הצ'יפס (שהתחושה היתה שנחלשו דווקא, אחרי עזיבתו של טייריק היל). בדיעבד, האכזבה הייתה מרה והתוצאה שונה מאד מהתחזיות. דנבר ולאס ווגאס התרסקו לחלוטין, הצ'רג'רס דישדשו (והתרסקו בפלייאוף) והצ'יפס שוב לקחו את הבית בפער גדול (וחזרו לסופרבול אחרי הפסקה בת שנה). למרות שגם העונה שתי קבוצות מהבית העפילו לפלייאוף, נראה שהמרחק בין הפוטנציאל והכישרון של השחקנים בקבוצות הבית לבין מימושו היה גדול באופן חריג. לקראת העונה הבאה, דנבר הביאו את המאמן שון פייטון לנסות להציל את הפרויקט השאפתני (ואיתו את הקריירה של ווילסון) ואילו הצ'רג'רס יקוו ליתר יציבות וחוסן (ופחות פציעות) – כך שלמרות שהריידרס (שוויתרו על הק"ב דרק קאר) נראים בדרך לעונת מעבר, יש עדיין סיכוי לעונה מעניינת ותחרותית יותר בבית בעונה הבאה, אם כי הצ'יפס הם כמובן עדיין הפייבוריטים הברורים.

לעומת בית ה-AFC מערב, בית ה-NFC מזרח היה הבדיחה של הליגה הרבה שנים, וגם השנה לא ציפו ממנו ליותר מקבוצת פלייאוף גבולית אחת או שתיים, כמו בעונה שעברה (פילדלפיה ודאלאס הגיעו לפלייאוף והפסידו בסיבוב הראשון). כאן נרשמה הפתעה גדולה לטובה. דאלאס נשארה קבוצה חזקה (שמגיעה לפלייאוף ומתרסקת שם – אם כי הגיעה הפעם לסיבוב השני). פילדלפיה נסקה, חזרה לפלייאוף כמובילת החטיבה והגיעה עד לסופרבול, הג'יאנטס התקדמו תחת בריאן דאבול ורשמו הופעת פלייאוף מפתיעה ואפילו וושינגטון (שסיימה אחרונה בבית) הגיעה למאזן חצוי והייתה בתמונת הפלייאוף עד לסיום. עם האיגלס, שהפכו לקבוצת צמרת גבוהה קבועה, דאלאס שתמיד תהיה באזור, והמשך ההתקדמות של ניו יורק ו-וושינגטון (ששכרה השבוע את אריק ביניימי המוערך מהצ'יפס כמתאם ההתקפה שלה), ימשיך כנראה הבית הזה להיות אחד החזקים בליגה (ובוודאי ב-NFC) ולשלוח כמה קבוצות לפלייאוף. זאת בהתחשב גם בהיחלשות חלק ניכר מהקבוצות שייצגו את החטיבה בשנים האחרונות  – טאמפה ביי ללא בריידי, גרין ביי עם או בלי רוג'רס הדועך, מינסוטה השברירית, אריזונה המבולבלת והראמס הפצועים והמזדקנים.

בית ה-NFC מזרח – חזר בגדול לצמרת (צילום SI.com)
  • גיוס נעים – על הדראפט המצוין של הניו יורק ג'טס והקנזס סיטי צ'יפס

לאחר כל דראפט מתפרסמים אינסוף ניתוחים לגבי מידת ההצלחה של כל קבוצה בבחירות שביצעה במסגרת תהליך הגיוס. עם זאת, הרבה יותר משמעותי להסתכל בפרספקטיבה של שנה (ולפעמים יותר) כדי להבין איזו קבוצה הצליחה באמת להתקדם ולהשתפר כתוצאה מהצטרפות השחקנים שבחרה. הדראפט האחרון היה מעניין במיוחד שכן בניגוד למרבית השנים האחרונות לא היו בו ק"ב בולטים (רק ק"ב אחד נבחר בשלהי הסיבוב הראשון – קני פיקט ע"י פיטסבורג – והוא גם היחיד שנראה כמי שיש לו פוטנציאל להיות ק"ב פותח בליגה), ולכן הכותרות וניתוח המשמעות מתמקד בעמדות פחות זוהרות ומרכזיות.

הקבוצה שגרפה את השלל הזוהר ביותר מהדראפט האחרון היתה ללא ספק הניו יורק ג'טס – שהשחקנים שבחרה גרפו הן את פרס הרוקי ההתקפי (התופס גארט ווילסון – בחירה 10) והן את פרס הרוקי ההגנתי (הקורנר "סוס" גרדנר – בחירה 4) של העונה. זוהי הפעם השלישית בלבד שאותה קבוצה זוכה בשני הפרסים הללו באותה עונה אחרי ניו אורלינס ב-2017 (אלווין קמארה ומרשון לטימור) ודטרויט ב-1967. בנוסף גייסה הקבוצה גם את הרץ בריס הול (נבחר בסיבוב השני) שהצטיין בתחילת העונה ואלמלא נפצע היה גם הוא מועמד רציני לפרס. שלושת השחקנים הללו (וגם האדג' מייקל קלמונס) מצטרפים לסגל עמוק ומוצלח שנאסף בצד הירוק של ניו יורק ורק מחכה לק"ב בכיר ומנוסה (שלא ייאלץ להסתמך על יכולת קידום הק"ב המפוקפקת של הקבוצה…) שיחבר את כולם לסגל מנצח.

אך כיתת הדראפט עם ההשפעה המהותית ביותר על העונה הנוכחית היא ללא ספק זו של קנזס סיטי. למרות היעדר בחירות דראפט גבוהות מאד אספה הקבוצה בדראפט סגל שחקנים מצוין, שחיזק באופן מידי נקודות תורפה בקבוצה ותרם משמעותית לזכיה באליפות. מרבית הקו האחורי של הקבוצה בחלק השני של העונה הורכב משחקני שנה ראשונה – הקורנרים טרנט מקדאפי (בחירה 21), ג'יילן ווטסון (סיבוב 7) וג'ושואה ווילסון (סיבוב 4). ג'ורג' קרלפטיס (בחירה 30) התמקם בעמדת האנד ההגנתי ושימש משקל נגד לכריס ג'ונס, תוך שהוא מייצר 6 סאקים משל עצמו. בהתקפה, התופס סקיי מור (סיבוב שני) תפס מקום משמעותי ברוטצית המטרות של מהומס ואילו הרץ אייזיה פצ'קו (סיבוב 7) השתלט על עמדת הרץ הפותח והיה משמעותי מאד בהנעת משחק ההתקפה של הקבוצה בחצי השני של העונה ובפלייאוף. גם הסייפטי בריאן קוק והליינבקר לאו שנל הפגינו יכולת טובה לפרקים. כל השחקנים המצוינים הללו (שרובם לא היו על הכוונת של מרבית הקבוצות לפני הדראפט) הוסיפו לקבוצה האדומה המון עומק וכישרון שבלעדיהם היה המסע לגביע קשה ומורכב הרבה יותר.

הרוקיס של הג'טס – תקווה לעתיד טוב יותר (צילום Jet nation)
  • הצד האפל – על פציעות וזעזועי מוח בליגה – מדמאר המלין עד טואה טאגווילואה

לצערם של כל אוהדי הפוטבול, אי אפשר לסכם את העונה בלי להתייחס לפיל שבחדר – החשש לבריאות השחקנים, ובעיקר ההשפעה של הפציעות והחבטות שהם סופגים על איכות חייהם בטווח הרחוק. את הכותרות תפסה ההתמוטטות המתוקשרת של דאמאר המלין מהבילס (שחווה אירוע לב בשל מכה שספג במהלך תיקול) – בין היתר כי זה אירע במהלך משחק יום שני דרמטי בין שתי קבוצות צמרת ובשעת צפיית שיא. למזלו של המלין, בשל הטיפול המיידי שקיבל על המגרש, הוא נשאר בחיים ללא נזק משמעותי ויש אף דיבורים על חזרתו למגרשים. עם זאת, סוג כזה של אירוע, מפחיד ככל שיהיה, הוא נדיר מאד וחשוב הרבה פחות מהמציאות היומיומית והאפורה על המגרשים – ובזה אני מתייחס בעיקר לזעזועי המוח התכופים שחווים השחקנים מדי שבוע.

לפי דיווחי הליגה (שהם כנראה חלקיים ולא משקפים את כל התמונה), נרשמו השנה 149 שחקנים שחוו זעזוע מוח במהלך העונה הסדירה (271 משחקים) – 18% יותר מבעונה שעברה. המשמעות של המספר הזה היא שבכל משחק שני יהיה שחקן שיסיים את הערב עם נזק מוחי שקשה להעריך את השפעתו לאורך זמן. כמובן, שהנזקים הללו מצטברים (מרבית השחקנים חווים מספר לא קטן של אירועים כאלה לאורך הקריירה) ומתרבות העדויות על מחלות מוח ניווניות ונזקים כרוניים לרקמות המוח (CTE) המשפיעים על תוחלת ואיכות החיים של השחקנים לאחר הפרישה.

"נער הפוסטר" של התופעה הזו השנה היה טואה טאגווילואה, הק"ב של מיאמי, שבשבוע 3 במשחק נגד הבילס נראה מתנודד לאחר תיקול חזק ולמרות שכל צופה שעיניו בראשו הבין שהוא נפגע, חזר לשחק כמעט מייד והופיע גם במשחק הבא, רק כדי לספוג מכה נוספת שהפעם שלחה אותו לבדיקה בבית החולים ולאבחון של זעזוע מוח חמור. הוא חזר לשחק לאחר מנוחה של 3 שבועות, וחודשיים מאוחר יותר ספג זעזוע מוח נוסף בשבוע 16 בעקבותיו סיים את העונה. ההשפעה של כל האירועים הללו על הקריירה שלו ובריאותו עדיין לא ברורה, וכמובן שלטיפול הפגום של הקבוצה ושל הליגה בהשתלשלות האירועים הזו היה חלק לא מבוטל בנזקים שנגרמו לו במהלך העונה.

אין ספק שלמרות כל שיפורי הציוד (בעיקר קסדות) ושינויי החקיקה (איסור על תיקולים "בהובלת הקסדה" או היתקלויות "ראש בראש") יש עדיין בעיה קשה בנושא זה ואם הליגה רוצה לשמור על הקיום שלה ואהדת הצופים לאורך זמן, היא תצטרך לעשות שינויים דרמטיים במשחק האהוב. שינויים אלה אולי יעשו את המשחק פחות מרתק ו"גברי" אך ישמרו על בריאות השחקנים וימנעו מהצופים את התחושה הקשה שהבידור שהם נהנים ממנו מסתמך על פגיעה בגופם ומוחם של בחורים צעירים אשר מוכנים להקריב את עצמם תמורת סכומי כסף גדולים. העובדה שמשחק הפרו-בול המסורתי נערך הפעם במתכונת של "פוטבול דגלים" (FLAG FOOTBALL) ולא במתכונת המקובלת הוא עדות לכך שגם הנהלת הליגה אולי קוראת סוף סוף את הכתובת שעל הקיר.

טואה ודאמאר – רק בריאות (צילום Marca)

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  4. jefffoster10

    21 פבר 2023 10:31:11

    תודה רבה, הן על הטור המצוין והן על סיקור כל העונה. הגמילה כבר החלה ואוי כמה שהיא קשה, חלק ממנה הוא להיגמל מהניתוחים ומהסיקורים המצוינים. תודה!

  5. nadav

    21 פבר 2023 12:24:38

    תודה לפריים ולכל הצוות על הליווי המצויין לאורך כל העונה.
    ממתין ומקווה לסדרת מאמרים לקראת הדראפט.
    הייתי שמח לדעתך על השיפוט ב-אנ.אפ.אל, שלדעתי סובל מחוסר עקביות בין ואף במשך משחקים.

  6. Havlicek stole the Ball

    21 פבר 2023 12:54:11

    תודה ענקית על כל השנה! אין דברים כאלו בעברית.
    .
    הסיפור של הראמס מעניין מאוד. קצת הרגישו כמו הבולס ב-99, רק שלא הרבה פרשו/עזבו (ווינטרות ווון מילר), אבל כמעט כל החשובים נפצעו (סטאפורד, קאפ, דונאלד). מה יהיה איתם בשנים הקרובות? מחד, לא היו להם בחירות גבוהות, וגם לא יהיו עד 2025. הסגל מזדקן, כל השמות הגדולים בני 30+, וכנראה השיא מאחוריהם. מצד שני, מקווי הוביל להישגים מרשימים בכל עונה שאימן מלבש האחרונה, לקאפ וסטאפורד יש חיבור מעולה, לדונאלד וראמזי אולי עוד עונת אול-פרו בקנה, וה-nfc די חלש.. מה דעתכם?
    .
    גם הסיפור של דאשון ווטסון. ראשית, השקט היחסי לגבי הפרשות שלו החל מהשבוע השני לחזרתו. מוכיח כיצד הפוטבול מעפיל ומאפיל על כמעט כל השאר באמריקה, ויהיה זה מעורבות חשודה ברצח, אונס, הלקאה בחגורה ילדים, וכו'. לגבי היכולת שלו על המגרש — הבן אדם הוביל ב-24 נקודות על מהומס בפלייאוף. מאז סיים עונה 4-12, לא שיחק שנה ו-3/4 ונראה נורא עם חזרתו. האם זו חלודה? האם הוא איבד את זה? מה תהיה התגובה אם הוא יצליח לחזור להיות טופ-10+- בליגה?
    .
    פייטון מחכה לראסל. לדעתי – לא ינצחו משחק פלייאוף ביחד.
    .
    האם הצארגרס סוף סוף יממשו את הפוטנציאל??
    .
    האם לסאן פראן ישתפר המזל?
    .
    האם גקסונוויל ימשיכו לרכב על הגל?
    .
    כמה עונות עוד נשארו לבליצק בפטס, ובכלל?
    .
    דטרויט ינצחו משחק פלייאוף! (כנראה שאני אהבל)
    .
    מדוע כשרון הקיובי ב-nfc (לעומת ה-afc) כל כך דל?
    .
    לאחר שפילי נהנתה מן השלל, למי השנה הלוז הכי קל?
    .
    האם באפאלו יקצרו את פירות העמל?
    .
    כבר ראינו את די.קיי מטביע לסל, אך האם הסיכוי של סיאטל לעשות רעש, ולא רק בקהל?
    .
    מתי בדיוק הסופרבול חל?
    .
    סינסי זוכים, או שאני בן-בליעל!

  7. The Pro

    21 פבר 2023 12:59:49

    יפה.
    הספורט הזה כל כך משוגע שמקרים כמו המלין וטואה עדיין לא מורידים אותו.
    –
    מה שכן לטוב או בעיקר לרע הוא עובר תהליך דומה של הנבא והופך לסינתטי, פוטבול יותר התקפי עם הגבלות על ההגנה והחלטות שיפוט מכריעות.
    המגרשים החדשים שנבנים הם עם כיפת דום מה שימנע בעתיד משחק פלייאוף מדהים כמו שהיה בין הבנגאלס לבאפלו.

  8. The Pro

    21 פבר 2023 13:19:37

    הפרו בול זוהי תחרות האולסטאר הכי גרועה מבין כל הענפים,כן גם יותר גרוע מהנבא.
    ביום שיהפכו את הענף לפלאג זה גם יהיה היום האחרון שהענף הזה יהיה מעל כולם בצפייה ורייטינג.

  9. מנחם לס

    21 פבר 2023 15:01:52

    סיכום מעולה. קראתי ונהניתי מכל מילה. כבעל האתר אני רוצה שוב להודות לצוות הפוטבול שמצאו בית בהופס. הפוטבול הוא תוספת ענקית לאתר שאם הייתי מתחיל הכל מחדש הייתי משנה את שמו שיכלול גם 'פוטבול'. באותה הזדמנות ברצוני להודות גם ליוני וארז שמצאו כאן בית לבייסבול, ושניהם עושים זאת ברמה הגבוהה ביותר.

  11. trusttheprocess

    21 פבר 2023 19:14:38

    אף אחד לא מתווכח אם האי יכולת של הג'טס לפתח ק"ב , המקרה של ווילסון הוא קצת שונה , מי שהיה אמור להיות המאמן הבכיר שלו בקבוצה גרג נאפ, מאמן וותיק ומוערך נהרג בתאונת דרכים שבוע לפני פתיחת מחנה האימון הראשון של ווילסון, זאת הייתה מכה רצינית לווילסון ולקבוצה.
    מעבר לזה ווילסון הוא פשוט לא טוב , הוא היה צריך להיות פרוג'קט שנבחר בסיבוב השלישי ויושב שנתיים על הספסל.
    הטעות הגדולה היייתה לבחור אותו שני בדראפט

  12. יניב ש.

    21 פבר 2023 19:26:37

    יופי של כתבה, ניתוח מדויק של הנושאים הבולטים העונה.
    אי אפשר לדעת בוודאות שאירוע הלב של המלין התרחש בעקבות חבטה שהוא קיבל במשחק, ובכל מקרה פוטבול מבוסס על פיסיות ותיקולים, וצריך מאוד להזהר בהתייחסות לפגיעות הראש, כי שינוי בסגנון ה- NBA פשוט יחסל את הספורט הנפלא הזה.

  20. שמול

    22 פבר 2023 06:23:25

    כיף לקרוא פה באתר על פוטבול כל פעם מחדש.
    מה הסיכויים לכתבה שבועית/פעם בשבועיים על פוטבול?
    מחזיק אצבעות.

  23. שחר דלאל

    24 פבר 2023 05:54:14

    נהדר זאק!
    החזרה של בארקלי מבחינתי היא הגדולה ביותר שראינו בשנים האחרונות. במיוחד בזמנים שעמדת הרץ מתפתחת והופכת לכזאת בה כל אחד יכול למצוא מקום בהתאם לשיטה, בארקלי מראה מהי החשיבות של רץ ברמה הגבוה ביותר – במיוחד אחרי שחזר מפציעה כ"כ קשה.

כתיבת תגובה

תגיות: ,
סגירת תפריט