כדורגל, אומרת האמרה המפורסמת, הוא משחק של טעויות. קטאר נסתה להשיג תוצאה טובה במשחקה עם סנגל, אך גילתה שתספיק טעות אחת במחצית של שחקן הגנה כדי שסנגל תכבוש במשחק פחות טוב שלה (אם כי טוב יותר מזה של קטאר).

גם המשחק של אירן מול ווילס היתה טעות אחת מהותית ששינתה לחלוטין את המשחק. בדקה ה- 87 יצא השוער הוולשי הנסי הרחק משערו, קפץ על טארמי האירני ונתן לו בעיטה בראש. השופט (הגרוע) הוציא לו תחילה כרטיס צהוב ולאחר בדיקת VAR הרחיק אותו ווויילס נותרה עם עשרה שחקנים. 13 דקות משחק הספיקו לאירנים (שגם ככה היו טובים יותר) לנצל את הטעות הזו, לכבוש שני שערים (מה שלא הצליחו כלל לעשות משך 87 דקות) ולנצח שתיים אפס.

ואם כבר שני שערים, היזכרו נא בשער של סנגל, האם שמתם לב שלפני בעיטת הקרן שבעקבותיה ננגח השער השני של סנגל, הסתדרו ארבעה מתוך חמשת שחקני סנגל שהיו ברחבה הקטארית בטור עורפי זה אחרי זה בהמה שמכונה תרגיל הרכבת? עם הבעיטה הם נפוצו כל אחד לכיוון אחר ודיידיו כבש. שחקני אקוודור, אגב, עשו תרגיל הרכבת בכל בעיטת קרן לטובתם – ללא הצלחה – בתיקו שהשיגו עם הולנד.

ההולנדים סבלו מ"תסמונת השער המוקדם". הם כבשו מהר ולכן חשבו שילך להם בקלות, אבל שחקני אקוודור אינם נמושות וברגע שהולנד הפסיקה ללחוץ, הם התחילו. אין ספק ששחקני אקוודר היו טובים יותר במהלך כל המשחק ושהגיע להם לפחות תיקו.

גם האנגלים התחילו חזק ונראה היה שהם מטילים צל ענק על שחקני ארה"ב. ואולם, כל שחלפו הדקות התברר שגם לשחקני ארה"ב יש מה למכור והם היו אפילו טובים יותר בחלקה השני של המחצית הראשונה.

ועדיין, כדורגל משחקים תשעים דקות כמאמר הקלישאה הידועה (או מאה ועשרים דקות עם כל תוספות הזמן במונדיאל הזה), אבל המסקנה הסופית שלי היום היא שגם הולנד וגם אנגליה מאוד מוגבלות ביכולתן וסביר שלא תגענה לגמר (והלוואי ואתבדה).