162 משחקים, וויילד קארד, סדרת דיוויז'ן. כל זה מאחורינו, ועכשיו, כשנותרו ארבע קבוצות שעדיין עומדות, הטובות ביותר (לפחות נכון להיום), הגיע הזמן להתכונן לסדרות הגמר. סן דייגו פאדרס נגד פילדלפיה פיליס, יוסטון אסטרוז נגד ניו יורק יאנקיז אבל רגע לפני, בואו נסכם את סדרות הדיוויז'ן.

לוס אנג'לס דודג'רס – סן דייגו פאדרס 3:1

וואו. אין דרך אחרת להגדיר את זה. קודם כל, וזה נכון גם למשחקים בסיאטל ופילדלפיה: הקהל הביתי של קבוצות שלא רגילות לאירוע הזה, הוא פקטור כל כך משמעותי, ולהבדיל ממשחקי בית שגרתיים באוקטובר, בהם הביתיות חשובה, אך לא קריטית, פה זה היה סיפור אחר. שאפו ענק לאוהדים של הפאדרס, הפיליס והמארינרס, מי יותר הצליח ומי פחות.

בהתחלה הכל הלך לפי התכנית של LA. חוליו אוריאס היה טוב, טרה טרנר העיף הום ראן על הראש של מייק קלבינג'ר כבר בפתיחה, והדודג'רס עלו ל-0:5 באינינג השלישי של גיים 1, בדרך ל-3:5. חואן סוטו, מאני מצ'אדו וג'וש בל, שבכלל פתח על הספסל, סגרו ערב של 1 מ-9, והדודג'רס עלו ל-0:1.

הסיפור המרכזי היה גיים 2, כשלבולפן של סן דייגו שוב היה מה להגיד. אחרי ששני הסטארטרים, קלייטון קרשואו ו-יו דרוויש חטפו באינינגים הראשונים, והתוצאה היתה 3:3 אחרי חמישה, הבולפן של הפאדרס, ובעיקר רוברט סוארז, עצרו את הכחולים. מצד שני סן דייגו השיגה שתי ריצות יקרות, ג'וש הדר המקרטע נעל את המשחק והפאדרס חזרו היתה עם 3:5 במשחק ו-1:1 בסדרה.

במשחק השלישי, הראשון של הפאדרס בבית מול קהל באוקטובר מאז 2006, בלייק סנל עשה את העבודה, כשבכל פעם שהסתבך מצא את הדרך לצאת מזה, הרבה בזכות הדחיפה מהיציעים. הפדארס עלו ל-0:1 מהיר כבר בראשון, ומי אם לא טרנט גרישם, עם פלייאוף מהסרטים, היה זה שירה הום ראן שקבע 0:2. זה נגמר ב-1:2 עם עוד סייב של הדר, שהתעורר בדיוק בזמן.

המשחק הרביעי התחלק לשניים. עד לאינינג השביעי, הפאדרס בעיקר ניסו להישאר בתמונה. ג'ו מאסגרוב עשה הכל, אך הכחולים עלו ל-0:3 ונראו בשליטה. ואז…. בשביעי התחתון, הקהל דחף את החבורה מסן דייגו, שטסה לחמש ריצות, הפכה 3:0 ל-3:5, כמובן, מי אם לא הדר עם הסייב, והפאדרס עלו לסדרת גמר ראשונה מאז 1998, אז הם גם עלו לוורלד סירייס.

אטלנטה ברייבס – פילדלפיה פיליס 3:1

הפיליס, אחרי סדרה מפתיעה מול הקארדינלס הגיעו במצב רוח טוב, כשאפילו מקס פריד, אחד הסטארטרים היותר אמינים בשלבים האלה של העונה, לא הצליח לעצור אותם. שתי ריצות בראשון, שתיים בשלישי, שתיים ברביעי ואחת בחמישי, הביאו ל-1:7 ענק. הברייבס לא ויתרו, הורידו ל-7:3 בחמישי ו-3 ראן הום ראן של מאט אולסן בתשיעי קירב עד למצב של 7:6, אך לא מעבר. חלוקת הכוחות בפילדלפיה נפלה על כולם, עם היטס של רייס הוסקינס, ג'יי.טי ריאלמוטו, ברייס הארפר, ניק קסטייאנוס, אלכ בום, ג'ין סיגורה ואדמונדו סוסה.

במשחק השני הברייבס היו חייבים את הניצחון, ולמי עדיף לפנות במצב כזה אם לא לקייל רייט. האייס של אטלנטה רשם שישה אינינגים נקיים, הבולפן המשיך את העבודה שלו וההתקפה המפחידה של הפיליס נעצרה על האפס. מצד שני, גם זאק ווילר עשה את העבודה שלו, חוץ מהאינינג השישי, שם הוא אפשר שלוש ריצות, וזה כל מה שהיה צריך כדי להשוות את הסדרה ל-1:1. אה, כן, וכמובן שני מהלכי הגנה אדירים מאוסטין ריילי ודנסבי סוואנסון.

המשחק השלישי היה במעמד צד אחד. סליחה, צד אחד ועוד 45,538 משוגעים, שרואים משחק פלייאוף ראשון מאז 2011. עד אז, אגב, הם היו במעמד הזה כמעט דרך קבע. בצד אחד – ארון נולה אדיר, עם שישה אינינגים של ריצה אחת, כשגם הבולפן הכל כך מושמץ של הפיליס עשה את שלו. מצד שני – תשע ריצות, שש מהן באינינג השלישי, והאדומים רחוקים ניצחון בודד מ-NLCS.

גיים 4 היה אף הוא בשליטה מקומית לאורך רוב הדרך, כשצ'ארלי מורטון וכל מי שבא אחריו לא הצליח לעצור את ההתקפה הכל כך מפחידה הזו. 0:3 בשני, 1:4 בשלישי, ואחרי שישה? 2:7 שנראה גמור. זה הסתיים ב-3:8 ענק, כשהארפר, ריאלמוטו וברנדון מארש אחראים על הכדורים הארוכים, והפיליס עלו לסדרת גמר לראשונה מאז 2010.

יוסטון אסטרוז – סיאטל מארינרס 0:3

זה היה הסוויפ הכי לא חד צדדי שנראה פה מזה זמן רב. המשחק הראשון היה אחד הגדולים בזמן האחרון 0:4 ענק למארינרס על הראש של לא אחר מאשר ג'אסטין ורלאנדר כבר אחרי שני אינינגים. זה נמשך עם 2:6 ברביעי, ויתרון של 3:7 בתחילת השמיני. יוסטון הורידה ל-7:5, ואז, בתשיעי, שני אאוטס, שניים און, יורדן אלווארס, אחד החובטים המפחידים בליגה, עולה. סקוט סרוויס החליט על צעד מוזר – להעלות את הסטארטר רובי ריי, שראה את הסלאגר מטיס 3 ראן ווק אוף הום ראן. וואו. 7:8 יוסטון.

המשחק השני היה ה-"משעמם" מבין השלושה. 2:4 של יוסטון, עם הום ראן של, מי אם לא, אלווארז, הפעם על הראש של האייס השני של סיאטל, לואיס קאסטיו. המארינרס, שהובילו 1:2 עד לאינינג השישי, הביאו את הרץ המשווה לצלחת בתשיעי, אך הוא נפסל בסטרייק אאוט, והקבוצות טסו לסיאטל ב-0:2 ליוסטון.

גיים 3? עוד אחד לספרים. לעיני 47,690 אוהדים, שרואים פלייאוף בסיאטל לראשונה מאז 2001, קיבלנו 17 אינינגים של בייסבול אדיר, פיצ'ינג מושלם של שתי הקבוצות וכמה מהלכי הגנה ללקק את האצבעות. ואז הגיע אחד, ג'רמי פנייה, האיש שהחליף את קרלוס קוריאה, ושלח טיל קרקע ביטול אוקטובר – 0:1 פסיכי ליוסטון, ששוב עלתה ל-ALCS.

ניו יורק יאנקיז – קליבלנד גארדיאנס 2:3

הסדרה היחידה שהלכה לחמישה משחקים, ואחת היחידות שלא צפו שתגיע עד לשם. זה החל עם ניצחון ניו יורקי 1:4, אותו אמנם הגארדיאנס החלו ביתרון 0:1, אך הום ראן, דווקא של אריק ביידר, איזן את התוצאה. אנתוני ריזו הוסיף 2 ראן שוט – גאריט קול מצידו עשה את שלו, וניו יורק עלתה ל-0:1.

במשחק השני הגארדיאנס שלפו את האייס שלהם – שיין ביבר, אך ניו יורק מייד הראתה את שלה – ג'אנקרלו סטנטון, עם 2 ראן דינגר כבר באינינג הראשון. משחק של התקפה? לא ממש. מכאן הברונקס בומברס דממו, ובינתיים קליבלנד צימקה, השוותה, והמשחק הלך לאקסטרה אינינגס. בעשירי הגארדיאנס התעוררו, עלו ל-2:4, הסבירו ליאנקיז כמה זה קשה בלי קלוזר אמיתי ובלי בולפן אמין – והקבוצות יצאו לאוהיו במצב של 1:1.

אין קלוזר? משחק מספר שלוש היה עדות גדולה יותר, ואולי מהדהדת לכך שאולי בכלל אין מנג'ר? אחרי שקליבלנד פתחה עם 0:2 בשני האינינגים הראשונים על הראש של לואיס סוורינו, ארון ג'אג' סוף סוף הגיע לפלייאוף הזה – עם 2 ראן הומר ואנחנו ב-2:2. בינתיים "סווי" השתפר וסידר שקט, כששני אינינגס מאוחר יותר גם הילד – אוסוולדו קבררה שיגר 2 ראן שוט, וזה 2:4 לניו יורק. קליבלנד צימקה, אך שוב ביידר, עם הום ראן משלו החזיר ל-3:5. אינינג תשיעי.

גמור? בון החליט לא להעלות את קליי הולמס הקלוזר, והגארדיאנס סידרו לנו סופר דרמה עם קאמבק מהסרטים: 4:5 ליאנקיז, הבסיסים מלאים, שני אאוטס, קלארק שמידט זורק לאוסקר גונזאלס (לא גלוך, גונזאלס). שני סטרייקס – גראונד בול, שעובר את האינפילד – שני רצים מגיעים הביתה וקליבלנד מנצחת 5:6. וואו.

גיים פור היה מבחינת ניו יורק דו אור דיי. ומי אם לא קול מתאים למשימה הזו. האייס של היאנקיז עלה, ועשה את שלו עם שבעה אינינגים של שתי ריצות, כשהוא נותן להתקפה הניו יורקית לעשות את שלה. 0:1 בראשון, עוד שניים בשני (עוד הום ראן של ביידר????), וריצה נוספת בשישי. הפעם הקלוזר הולמס עלה בשמיני, וונדי פראלטה סגר בתשיעי, והיאנקיז חזרו לניו יורק עם 2:4 גדול ו-2:2 בסדרה.

גם המשחק החמישי, כמו השני, נדחה ביום בשל גשמים בניו יורק, מה שסידר ליאנקיז את נסטור קורטז. הגארדיאנס העדיפו לא להשתמש בשיין ביבר, למרות הדחייה, והמחיר – במזומן. 0:3 באינינג הראשון, 0:4 בשני, ומפה הסיכוי של קליבלנד לרדוף אחרי ניו יורק, עם הקהל והבית – די קלוש. זה נגמר ב-1:5, ועלייה מרגשת לסדרה שכולם מחכים לה – מול האסטרוז.

סן דייגו פאדרס – פילדלפיה פיליס

מאזן במהלך העונה: 3:4 לפיליס

מאזן היסטורי: 223:279 לפיליס

מאזן בפוסט סיזן: מעולם לא נפגשו

מדוע ללכת על הפאדרס? הקסם הזה, בקבוצה הנפלאה הזו, ששלחה את המפלצת מניו יורק הביתה, ולאחר מכן את זו מלוס אנג'לס לחופשה מוקדמת, יש כאלה שקוראים לזה דסטיני טים. ג'ו מאסגרוב, יו דרוויש ובלייק סנל מייצרים שלישייה נפלאה של סטארטרים, מאני מצ'אדו וחואן סוטו מובילים ליינאפ מאוזן מאוד, וטרנט גרישים הוא החייל הפשוט שנקרא השנה לדגל.

מדוע ללכת על הפיליס? זה קצת נראה כמו הנשיונלס של 2019. פתיחה גרועה של העונה, טיפוס איטי במעלה הטבלה, הגעה בדרך לא דרך לאוקטובר, ושם? השמיים הם הגבול. ההתקפה של פילדלפיה היא מהמפחידות בליגה, תשאלו את הפיצ'ינג של אטלנטה. ברייס הארפר, קייל שווארבר, ניק קסטייאנוס, וכל מי שמקיף אותם יכול להעיף כדור מחוץ למגרש בכל רגע נתון.

ההימור של הבת שלי שיר: 3:4 לסן דייגו.

בינתיים, אגב, כבר קיבלנו משחק ראשון אדיר. זאק ווילר הוביל את הפיליס ל-0:1 קלאסי, כשהוא והבולפן של פילדלפיה עצר את סן דייגו בבית על היט בודד, ווק בודד ו-0:2 ענק, בזכות הום ראנס של קייל שווארבר וברייס הארפר. הפיליס רחוקים שלושה ניצחונות מוורלד סירייס ראשון מאז 2009.

יוסטון אסטרוז – ניו יורק יאנקיז

מאזן במהלך העונה: 2:5 ליוסטון

מאזן היסטורי: 39:43 לניו יורק

מאזן בפוסט סיזן: 5:9 ליוסטון

מדוע ללכת על האסטרוז? קודם כל, ג'אסטין ורלאנדר. אמנם במשחק הראשון מול סיאטל הוא היה חלש, אך עדיין מדובר בפיצ'ר הטוב בליגה, עם ערימה של ניסיון. הליינאפ הבלתי נגמר של האסטרוז, בהנהגת "מיסטר קלאץ'" החדש, יורדן אלווארז, יעשה את המוות לפיצ'רים של היאנקיז, בעיקר כשהבולפן ייכנס לתמונה. וכמובן, העובדה שיוסטון נחה לה בכיף כשהיאנקיז ירקו דם כדי לעלות – נותנת כמה נקודות יתרון.

מדוע ללכת על היאנקיז? אם ניו יורק תעבור בשלום את גיים 1, עם ג'יימיסון טאיון על המאונד, בשאר המשחקים הפיצ'רים שלה – לואיס סוורינו, גאריט קול ונסטור קורטז, נותנים לפחות פייט טוב לאלה שממול, אולי יותר מזה. ג'אנקרלו סטנטון מגיע בכושר טוב, ונראה שגם ארון ג'אג' מתעורר. ובעיני, כל אלופה צריכה שחקן אחד קטן שנותן פלייאוף גדול, והאריסון ביידר כבר נכנס לנעליים האלה.

הימור של הבת שלי שיר: 3:4 ליאנקיז (לא בגללי, כן?)