היריבויות הגדולות (14): בוסטון סלטיקס – לוס אנג'לס לייקרס, 2008-2010 / יהלי אולמר

פרולוג:

סיפורנו מתחיל לפני 18 שנים, אי שם בקיץ 2004. הלייקרס מוכים, המומים ומושפלים מהתבוסה לפיסטונס בגמר, כשהאימפריה שלהם נמצאת בשלב פרפורי הגסיסה. בינתיים בחוף המזרחי, אחרי כמה שנים לא רעות, הסלטיקס הודחו ע"י הפייסרס בסוויפ בסיבוב הראשון. שתי הקבוצות, שרק 20 שנה קודם הגדירו את הליגה מחדש (ואולי גם שמרו עליה מהתדרדרות לתהומות הנשייה), עמדו בפני קיץ של החלטות קשות.

הקורבנות מאותן החלטות לא איחרו לבוא: בצד הסגול זהוב- פיל ג'קסון התפטר/פוטר, דרק פישר קיבל חוזה יפה בגולדן סטייט, קארל מאלון פרש לאחר שההזדמנות הטובה ביותר שלו לטבעת נעלמה ושאקיל הוטרד למיאמי בעסקה שהביאה ללייקרס את לאמאר אודום, קארון באטלר והביגמן בריאן גרנט. גארי פייטון, דווקא הוא, ערק לירוק של הסלטיקס, שהחליטו לפטר את המאמן ג'ים אובראיין ולמנות במקומו רכז עבר מוצלח, הלוא הוא דוק ריברס.

הסטאר מכל קבוצה, קובי בראיינט באל.איי ופול פירס בבוסטון, שרדו כמה עונות קשות שהוקדשו לאגירת נכסים/פיתוח צעירים (הראשון גם ביקש טרייד במהלך העונות הללו). מעונת 2005 עד 2007, כל קבוצה שקדה על הגלגול הבא של האימפריה שלה, כקונטנדריות שהפוכות בסגנון המשחק שלהן, במידה מסוימת.

הסלטיקס דווקא העפילו לפלייאוף של 2005 כשעיקר התרומה מלבד פירס באה מאנטואן ווקר ומאבא של גארי פייטון השני. הם שוב הפסידו לאינדיאנה באותו השלב, אך הפעם הפייסרס נדרשו ל-7 משחקים כדי לסיים את העבודה. העניינים התהפכו בשנית, הפעם לכיוון הצפוי ובשתי העונות הבאות ההפסדים החלו להיערם והרבה צעירים מצאו עצמם על הפרקט: בגזרת הגארדים אלו היו סבסטיאן טלפייר, דלונטה ווסט (כשעוד היה צעיר ותמים), הסטופר ההגנתי טוני אלן והרכז רייג'ון רונדו, כמו גם פורוורדים כמו ג'רלד גרין הקפיצי וריאן גומז. בקו הקדמי היו שניים: ביגמן שיצא היישר מהתיכון- קנדריק פרקינס, כמו גם אל ג'פרסון. כל אלו יתרמו לאלופה של הסלטיקס בין אם יועברו בטרייד תמורת כוכב או שיהוו שחקני רוטציה משמעותיים בהמשך.

אצל הלייקרס, המצב היה הפוך. קובי המשיך לקלוע בצרורות אך הוא לא הצליח להוביל את הקבוצה לפלייאוף בעונתו הראשונה כסופרסטאר הבלתי מעורער של עיר המלאכים. פיל ג'קסון חזר אחרי שנה, בזמן ששחקנים כמו סשה וויצ'יץ', לוק וולטון, אודום, אנדרו ביינום, ג'ורדן פארמר, סמאש פארקר ואחרים מתרגלים ליסודות של התקפת המשולש. ההתקדמות היפה של הקבוצה בסוף עונת 2006 הספיקה כדי לתפוס את המקום השמיני במערב ולהגיע לדייט פלייאוף לוהט מול הסאנס בהובלת סטיב נאש האמ.וי.פי. הלייקרס הדהימו את אמריקה ועלו ליתרון 3-1 מגיים ווינר אדיר של קובי בסוף ההארכה של המשחק הרביעי בלוס אנג'לס, אך כשלו בניסיונותיהם לנצח משחק נוסף והקבוצה מאריזונה יצאה בשן ועין אחרי 7 משחקים והעפילה לסיבוב הבא. בעונת 2007 הם שוב פגשו את הסאנס בסיבוב הראשון, אך הפעם הפסידו בשני משחקים פחות.

מערכה ראשונה:

אחרי 3 שנים של דשדושים, קיץ 2007 סימל נקודת מפנה בכיוון שאליו שתי הקבוצות שלנו הלכו. בתחילת הקיץ, בוסטון שלחה את ג'ף גרין, הבחירה ה-5 בדראפט הטרי, לסיאטל עבור קלעי על- ריי אלן. הסלטיקס חיכו לסוף יולי כדי להרעיד את הליגה ולהביא ממינסוטה המדכאת את השחקן הטוב בהיסטוריה שלה, קווין גארנט. בתמורה הם שלחו את גרין, גומז, ג'פרסון, ת'יאו ראטליף וטלפייר, בתוספת שתי בחירות סיבוב ראשון (שהפכו לווין אלינגטון וג'וני פלין). יתר על כן, הם העמיקו את הרוטציה עם אדי האוס, ששורף רשתות מרחוק למחייתו ועם ווינג 3&D (יחסית לתקופה), ג'יימס פוזי (שעצר את מהלך הכדורסל היצירתי בהיסטוריה בעבירה).

באותו קיץ, בראיינט דרש טרייד מהלייקרס, אך לבסוף נשאר (למה זה מזכיר לי משהו?) והקבוצה החזירה לשורותיה את דרק פישר, הביאה בטריידים את הפורוורדים ולאדימיר ראדמנוביץ' וטרבור אריזה, אך המכה הסופית הונחתה בטרייד דדליין של 2008. קוואמי בראון, ג'באריס קרינטון, ארון מקי ובחירת דראפט שהפכה למארק גאסול נשלחו לממפיס עבור האח הגדול של מארק, פאו.

בסיום העונה הסדירה של 2008, הלייקרס (55-27) והסלטיקס (66-16) ניצבו במקומות הראשונים בקונפרנסים שלהן. בניגוד למאזנם בעונה הסדירה, הלפרקונים עברו דרך חתחתים בפלייאוף: אטלנטה, מהמקום השמיני, הצליחה למשוך אותם לסדרה של 7 משחקים, כמו גם הקאבלירס של צעיר אחד, לברון ג'יימס שמו. בגמר המזרח מול דטרויט המצב השתפר מעט, כשהסלטיקס עוברים את הבאד בויס 2 (אחרי שיאם) ב-6 משחקים וחוגגים העפלה לגמר הכללי לראשונה משנת 1987. בינתיים במערב, הלייקרס טיאטאו את דנבר של בילאפס וכרמלו, ניצחו ב-6 את יוטה וב-5 את סאן אנטוניו (שנה זוגית וזה) וגם הם חזרו למעמד הנכסף, בו היו רק 4 שנים קודם.

הסלטיקס אירחו את המשחק הראשון והדחיפה מהקהל הביתי הובילה אותם לניצחון בדו ספרתי (98-88) כשגארנט ובראיינט קולעים 24 לכל צד. המשחק השני נגמר עם אותה מנצחת אך לאחר מספר דקות קלאץ' שבהן פירס, שקלע 28 ומסר 8 אסיסטים, וג'יימס פוזי נתנו את הטון והסדרה עוברת ללוס אנג'לס כשהלייקרס ללא ניצחון אחד לרפואה.

הקבוצה מעיר המלאכים הייתה צריכה להתאפס על עצמה מהר כדי להישאר בחיים, וכך עשתה. במשחק 3 ההגנות שלטו אך קובי היה מעל כולם עם 36 נקודות וגם עזר להכריע את המשחק בדקות הסיום וזה 2-1 בסדרה.

במשחק 4, דברים מוזרים החלו לקרות: אודום מסיים את הרבע הראשון עם 13 נקודות ללא החטאה, הלייקרס מסיימים אותו ביתרון 21 ומגדילים אותו ל-24 במהלך הרבע הבא, קובי מסיים את המחצית עם 3 נקודות, כולן מהקו, הסלטיקס טסים קדימה במחצית השנייה כשאלן ופוזי עוזרים להטות את הכף לטובת הלפרקונים שבורחים מאל.איי עם הניצחון השלישי שלהם בסדרה, מרחק W בודד מאליפות.

לחבורה בצהוב סגול היה צ'אנס אחד במשחק הביתי האחרון שלהם לעונה זו, ויתרון 17 ברבע הראשון רמז שהם לא מוכנים לוותר. חלוקת נקודות מאוזנת עזרה גם היא: קובי, אודום, גאסול ופישר עם 19,20,25 ו-15 בהתאמה, והעונה שלהם נשארה בחיים למרות מאמץ עילאי של פול פירס שקלע 38.

הסדרה חזרה לבוסטון וכצפוי, המשחק השישי היה כבר אופרה אחרת. אחרי 12 דקות הירוקים החלו להתחמם כשהם צולפים מכל טווח, מוסרים 33 אסיסטים (יותר מפי 2 מהלייקרס) ומסיימים את העונה בסטייל עם ניצחון 131-92, כמעט 40 הפרש במשחק האליפות. פשוט מדהים.

מערכה שנייה/זרעי המהפך:

לאחר ההשפלה, בראיינט היה מדוכא ונכנס למקלחת שאחרי המשחק רק לאחר המתנה ממושכת. מאמנו, פיל ג'קסון, בא לדבר איתו לאחר המשחק. בזמן שהשניים דיברו, שחקן כדורסל אחר נכנס לחדר- ווינג אגרסיבי, שמשחק בסקרמנטו קינגס, שהיה באולם כדי לחזות בסדרת הגמר. רון-מטא-וורלד-שלום-עולמי-שקר-כלשהו-ארטסט הציג את עצמו ואמר שישמח להצטרף לקבוצה יום אחד.

מצב הרוח של הממבה השחורה השתנה במהרה. לאחר שזכה בזהב האולימפי בבייג'ינג עם ה-"רידים טים", הוא חזר למחנה האימונים של הלייקרס עם גישה שונה לגמרי. המנהיג הנוסף של הקבוצה וחברו הקרוב, דרק פישר, היה באותו ראש. הגישה הזו הסתכמה בדגש על יכולות מנטליות כמו עקשנות, התמודדות אל מול אתגרים, כוח רצון בלתי נלאה, הקרבה למען הקבוצה, קשיחות ונחישות.

פיל ג'קסון סיכם את זה יפה בספרו: "כזו הייתה הלייקרס בעונת 2008-2009. במהלך אותה עונה הרוח הקבוצתית רק הלכה והתעצמה. זו לא הייתה הקבוצה המוכשרת ביותר שאימנתי, וגם לא הדומיננטית ביותר מהבחינה הפיזית, אבל בין השחקנים היה חיבור רוחני עמוק ביותר אשר מדי פעם אפשר להם לחולל ניסים על המגרש. מה שאהבתי במיוחד בגרסה החדשה של הלייקרס היה העובדה שגדלו ביחד, וביחד למדו לשחק את המשחק בדרך הנכונה. כמו כן, ההיכרות העמוקה ביניהם אפשרה להם לשלב את הכישורים האינדיווידואליים הייחודיים שלהם בדרכים מקוריות ויצירתיות. היריבות שלנו התקשו מאוד להתמודד עם זה".

הלייקרס הייתה קבוצה אורגנית, שהשתמשה בנכסי הדראפט+תוצרי מחלקת פיתוח השחקנים שלה (ובכמה ג'נרל מנג'רס פראיירים במיוחד) כדי לבנות את השלד של הגלגול הזה של הקבוצה: קובי, פישר (שהלך וחזר), וולטון, וויצ'יץ', ביינום ופארמר נבחרו בדראפט, בעוד שראדמנוביץ', אריזה, גאסול ואודום הגיעו בטריידים. 10 השחקנים הללו היוו את הרוטציה הבכירה של הקבוצה בעונת 2009.

הנרטיב המרכזי של אותה השנה היה הנסיקה של לברון ג'יימס, שעלה ממעמד של אולסטאר קבוע אל האולימפוס של הליגה- דיוני השחקן הטוב ביותר בענף. הקינג זכה באמ.וי.פי בעונה הזו כשהוביל את קליבלנד למקום הראשון במזרח ובליגה עם 66 נצחונות בעונה הסדירה, בעוד שהסלטיקס סיימו עם 4 נצחונות פחות מהעונה שעברה (הם אספו 62 כאלו) אך עדיין נחשבו הטים-טו-ביט. כמה אזורי זמן מערבה משם, קובי, גאסול וחבורתם סיימו את העונה עם 65 נצחונות שהיוו את אחוזי ההצלחה השניים בטיבם של האימפריה מלוס אנג'לס. הדומיננטיות של ג'יימס וקובי, שנחשבו לשני השחקנים המצטיינים של הליגה, הביאה לכך שהמאצ'אפ הרצוי בגמר, לפחות על פי דעת הקהל, היה מפגש בין הקבוצות שלהם- בין הקאבס ללייקרס. גם אם, מסיבה מסוימת, המפגש הזה לא היה מתקיים, לאוהדי הכדורסל הייתה אופציה לפרס ניחומים נפלא בדמות דו קרב חוזר בין הלייקרס לסלטיקס. אך לפלייאוף היו תכניות משלו…

הלייקרס עברו דרך לא קלה במשחקי הפלייאוף. יוטה לקחה מהם משחק אחד בלבד בסיבוב הראשון אך אל מול הרוקטס (שם שיחק ארטסט באותה עונה) הם נדרשו ל-7 משחקים מפרכים לפני שניצחו את הנאגטס של כרמלו ובילאפס אחרי שישה משחקים. אך זה היה משחק ילדים לעומת הקרבות העקובים מדם שהיו במזרח: מהמקום ה-8 בקונפרנס, שיקגו הצעירה, בהנהגת רוקי מבטיח- דרק רוז, לקחה את האימפריה מבוסטון כל הדרך למשחק 7 בסדרת הסיבוב הראשון הטובה אי פעם. פציעה של קווין גארנט וגם העייפות מהסיבוב הקודם גרמה לסלטיקס להפסיד את המשחק השביעי בחצי הגמר המזרחי, נגד אורלנדו של דוויט הווארד וקואוץ' ואן גאנדי (קבוצה אנדרייטד שקצת נשכחה). בצד השני של הבראקט, לברון וחבורתו אמנם חילקו סוויפים לכל דורש- במקרה הזה הפיסטונס וההוקס, אך בגמר המזרח אורלנדו הטביעה גם אותם ושלחה אותם הביתה אחרי 6 משחקים (למרות גיים ווינר אדיר של לברון בסוף משחק 2).

הלייקרס עשו קציצות מהווארד וקבוצתו כשהם לוקחים את האליפות ב-5 משחקים. בראיינט נבחר לאמ.וי.פי של הפיינלס והחיוכים חזרו לממלכה מאל.איי. אתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו: "למה לתאר בפירוט עונה שבה שתי היריבות המיתולוגיות הללו לא נפגשו בפיינלס?". התשובה היא שללא מה שקרה ב-2009, מה שקרה ב-2010 לא היה יכול לקרות, אבל לא נקדים את המאוחר…

מערכה שלישית:

האלופה מלוס אנג'לס כמעט שמרה על כל שחקני הרוטציה שלה בקיץ של 2009. יוצא הדופן היה טרבור אריזה שחתם ביוסטון כשחקן חופשי. הלייקרס הגיבו עם החתמתו של רון ארטסט, שנה לאחר שהביע רצונו להצטרף לקבוצה. קובי נפצע באצבע המורה בחודש דצמבר והחליט לא לעבור ניתוח, אלא לשחק עם הכאבים לשארית העונה. קבוצתו נסגה אחורה מהמאזן המדהים של השנה שעברה, אך עדיין שמרה על הקצב של 2008 עם מאזן 57-25.

הסלטיקס דווקא התחזקו מעט לקראת המפגש הפוטנציאלי הבא מול היריבה המרה: ראשיד וואלאס הצטרף לקבוצה והוסיף קצת קליעה והרבה קשיחות, בדיוק כמו הווינג מרקיז דניאלס ובאמצע העונה גם נייט רובינסון, הסופר אתלט המיניאטורי, הגיע בטרייד מהניקס. התוספות הללו לא עזרו להם, כשלמרות עונה בריאה של כל אחד מהביג 3, הקבוצה התדרדרה אחורה וסיימה במאזן 50-32 בלבד.

אך בפלייאוף הכל נשכח והחבורה הירוקה רצה כל הדרך אל הגמר: בסיבוב הראשון הם הדיחו בחמישה משחקים את מיאמי של וויד חסר העזרה. שלב אחד אחר כך, גם לברון ג'יימס, חמוש בתואר האמ.וי.פי השני, לא יכל לעצור את הקטר הדוהר מעיר השעועית וקליבלנד נפלה ב-6 משחקים (במה שיתברר בדיעבד כמשחק האחרון של לברון , כשעוד היה קונצנזוס ציבורי, בקליבלנד). במאבק על הכרטיס לפיינלס, אלופת המזרח של לפני שנתיים נקמה באלופת המזרח של השנה שעברה, והביסה אותה ב-6 משחקים גם כן. הלייקרס ניצחו ב-6 משחקים את אוקייסי ופיניקס בסיבוב הראשון ובגמר המערב בהתאמה, כשבתווך הם גוברים על יוטה בסוויפ מהדהד וכך הם חזרו לגמר שלישי ברציפות. עבור שתי הקבוצות, האליפות השנייה בשלוש השנים הללו הייתה על כף המאזניים.

בניגוד למפגש הקודם ביניהן, הפעם הלייקרס היו אלו שהחזיקו ביתרון הביתיות. גיים 1 הלך אליהם אחרי שליטה טוטאלית ב-3 הרבעים הראשונים. בראיינט הגיע לסדרה כבר מההתחלה והוליך את הקלעים עם 30 נקודות וגם 6 סוכריות, כשגאסול קלע 23 ומצא זמן לקחת 14 ריבאונדים, מהם 8 תחת הסל של בוסטון.

המשחק השני היה שונה לגמרי, כשרייג'ון רונדו קולע 19, אוסף 12 קרשים ומחלק 10 אסיסטים, רובם לשלשות של ריי אלן. האחרון התפוצץ וקבע שיא למשחק גמר של 8 שלשות (סטף קרי ישבור אותו, 8 שנים לאחר מכן), כשהוא מגיע לכמות הזו לאחר 11 ניסיונות בלבד מהטווח ומסיים עם 32 חיצים לליבם של הלייקרס, שקובעים שוויון בסדרה.

הסדרה עברה לבוסטון ודרק פישר החליט להתעורר, בשני צידי המגרש. בצד האפור הוא היה השומר העיקרי על אלן החם, וגרם לו לאבד את הראש- 0/13 מהשדה הייתה מנת חלקו של ג'יזס שאטלסוורת' במשחק, כששתי קליעות עונשין מדויקות מהוות את עלה התאנה שלו ואת הנקודות היחידות שלו בהתמודדות. בצד האחר, פישר קלע 16 נקודות, חלקן עמוק בקלאץ' ובעזרתו האדיבה של חברו הותיק, הבלאק ממבה (29, 2 חטיפות, 3 חסימות), הלייקרס נטלו פעם נוספת את היתרון בסדרה.

המשחק הרביעי התאפיין ברבעים אי זוגיים הגנתיים וברבעים זוגיים התקפים כשבוסטון בפיגור 2 עם עוד 12 דקות לשחק, אך 36 נקודות בדקות הללו הביאו לה את הניצחון במשחק. לשם השוואה, הסלטיקס קלעו 60 נקודות בשלושת הרבעים הקודמים. זה היה המשחק של הספסל של הסלטיקס, ובעיקר הצמד השמן והרזה- גלן "ביג בייבי" דייויס ונייט "קריפטונייט" רובינסון שקלעו 30 נקודות משותפות שעזרו לפירס (במשחק סולידי) ולשאר החמישייה של בוסטון (ששיחקו רע) להשוות את הסדרה בשנית.

במשחק הביתי האחרון במסצ'וסטס לעונה זו, פול פירס התחמם וסיים עם 27 בזמן שהוא קולע 2 מתוך 3 השלשות של הסלטיקס במשחק (וואלאס קלע את השלשה הנוספת), אך הסלטיקס עדיין ניצחו, למרות שקובי סיים עם 38 חיצים. גארנט ורונדו היו שם כדי לחפות על משחק שקט משהו של ריי אלן ולהגביל את כל שאר הלייקרס- הקלע המוביל שלהם חוץ מהממבה היה גאסול עם 12 בלבד.

הלייקרס חזרו מותשים הביתה כשהם עם הגב אל הקיר. אלמלא משחק דומיננטי שלהם, הם היו מאבדים עוד אליפות, היישר לזרועות של הנמסיס המיתולוגית שלה. אז הם שברו את הסלטיקס מהפתיחה, ניצחו ב-22 הפרש והחזיקו אותם על 67 נקודות בלבד, הכמות הנמוכה ביותר ביי פאר בסדרה. דאבל דאבלים של פאו וקובי בצד השני הפכו את זה לקל מדי עבור הביתיים, ששלחו את היריבות הזו (ואת הסדרה) למשחק השיא שלה.

משחק 7 התנהל כראוי למעמד- לחץ, מתח, עצבים, אחוזי קליעה נמוכים. בוסטון פתחה פער קטן בתחילת המשחק ושמרה עליו לחלקים נרחבים, אך בתחילת הרבע האחרון הלייקרס שמו את המשחק בשוויון עם שלשה גדולה של דרק פישר (שלא קלע אף שלשה בסדרה עד למשחק הזה). הקבוצה הביתית על היתרון הזעום שלה ברבע האחרון, והדפה את ניסיון הקאמבק של הלפרקונים בעזרת שלשה אדירה של ארטסט דקה לסיום וקליעות עונשין של וויצ'יץ' ובראיינט. האחרון לא היה במיטבו באותו המשחק, הכריח המון זריקות קשות וסיים עם 6/24 מהשדה אך הוא וגאסול שלטו בריבאונד (הם עמדו מאחורי יתרון 13 בריבאונד ללייקרס, כמו גם 23 ריבאונדים תחת הסל היריב). בסופו של דבר, הלייקרס ניצחו 83-79, קובי זכה באמ.וי.פי של סדרת הגמר, ותלו את הבאנר ה-16 בתקרת הסטייפלס סנטר.

הזכייה הזו סימלה את ההתפתחות של הלייקרס תוך כדי תקופת היריבות, דווקא כקבוצה שדומה לבוסטון, עם הגנה עילאית וקשיחות בלתי מתפשרת. גם הסלבריטאים מעיר המלאכים יכולה ללכלך את הידיים, כשלאף אחד לא אכפת שהידיים מלוכלכות אם הוא רואה שיש טבעות על האצבעות.

אפילוג:

שתי הקבוצות אמנם עלו לפלייאוף בקביעות בשנים שלאחר המפגש האחרון ביניהן בפיינלס, אך לא באמת היו קרובות לשחזר את הדרמות המרתקות שנתנו לנו בגמרים של 2008 ו-2010. המועדון מאל.איי הגיע לגמר האחרון שלו ב-2020 והסלטיקס הגיעו אליו רק בתחילת יוני הנוכחי. בהנחה שהכיוון של הקבוצה הנוכחית של הלייקרס הוא למטה, אין סיבה לחשוב שעוד אפיזודה של היריבות המפורסמת מכולן תחזור שוב בקרוב. לכן, המפגשים של הירוקים והסגולים צהובים בגמרים בסוף העשור הראשון של המילניום הם הפרק האחרון בדברי הימים של היריבויות בין שני המועדונים נכון לעכשיו. ניתן רק לקוות שביום מן הימים, שתי מעצמות העל הללו יפגשו בגמר בשנית, ולדור העתיד יהיו זכרונות מהיריבות שהביאה לנו מפגשים בין ביל ראסל לג'רי ווסט ואלג'ין ביילור, בין מג'יק וקארים לבירד ומקהייל, ובין קובי לפול פירס.

השוויון בסדרות הגמר בין השנים הללו סימל כמה שהיריבות הללו דחפו אחת את השנייה בדרך לפסגה. בוסטון לימדה את אל.איי שיעור חשוב ב-2008, כשהלייקרס לא מבזבזים זמן ומפיקים את הלקחים ב-2009. המנצחים לא נחו על השמרים כשגם בשנה שלאחר מכן, מול אותה בוסטון, הם ידעו לתת את הערך המוסף ולחזור מפיגור עם הגב אל הקיר, כשהם מתעלים בסוף המשחק המכריע. זאת, חברים, גדולתה של יריבות אמיתית- להשתפר ולצמוח בנוכחות הקשיים.

יהלי אולמר

אנשי כדורסל שהשפיעו עליי: פיל ג'קסון, מאנו ג'ינובילי, טים דאנקן, מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט, סטפן קרי, ג'ייסון וויליאמס, ויקטור אולדיפו, אלן יוסטון, ניקולה יוקיץ', קיירי אירווינג, ברנדין פודז'מסקי.

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. תודה יהלי. הסשן האחרון של היריבות הגדולה בין השתיים. היחיד שממש זכיתי לראות כאדם בוגר ואוהד לייקרס וחרוט אצלי. השלשה של ארטסט זה הרגע הכי חרוט אצלי מהסדרה יחד עם הראיון שלו במסיבת עיתונאים בסוף משחק 7.

  2. איזו נוסטלגיה.
    הניצחון של הסלטיקס על הלייקרס ב-2008 הייתה איכשהו האליפות הראשונה שממש שמחתי ממנה מאז שהתחלתי להתעניין בNBA. וזה היה כבר יותר מ-15 שנה לתוך הזמן שעקבתי.
    האליפויות של הלייקרס עם שאקובי היו גם נחמדות אבל איכשהו מעולם לא השתגעתי על השניים, ועד 2010 חיבבתי את קובי רק בשביל היילייטס אבל בשום פנים ואופן לא כאישיות על המגרש.
    וכן, אני מאוד אוהב את הסלטיקס וממש בסדר עם הלייקרס, כי שתי קבוצות עם יריבות קלאסית ביניהן זה אחלה.

  3. אחלה יהלי. אכן סידרה מעולה אבל לא הייתה חזרה לשנות ה-80 כי חבר כאן "לארי נגד מג'יק" גם 'מזרח' נגד 'מערב' הפסיק להיות מה שהיה בשנות ה-80. אבל תארת מצויין את הסידרה הזאת שהייתה, אכן, יריבות גדולה.

  4. תודה יהלי. היריבות הראשונה שחוויתי בזמן אמת כמי שעוקב אחרי הליגה. אני הייתי בצד של הלייקרס ובעיקר קובי בזמנו, והיום אני שמח בשביל שני הצדדים שהשיגו אליפות.

  5. קובי ניצל בגיים 7 עם משחק קטסטרופלי שלו.
    הפסד היה משנה משמעותית את המורשת שלו.
    מה שחודו של פוזשן או שתיים יכול לשנות קריירה שלמה של שחקן.

      1. נכון גאסול הציל אותו.
        הוא לא מספיק מוערך, יותר מדי קרדיט הלך לקובי ולא בצדק
        לוקח את גאסול כל יום על דיוויס הרכיכה.

    1. הוא ניצל בזכות הפציעה של פרקינס שפגעה בהגנת הקו הקדמי של הסלטיקס ולשליטה של הלייקרס מתחת לסלים בשני המשחקים האחרונים יותר מאשר בחמשת המשחקים הראשונים.

  6. תודה יהלי
    המקור של היריבות נעוץ בשנות ה 80
    הלייקרס חיפשו טרייד בנרות על כוכב נוסף לצד קובי
    קווין מק׳הייל שהיה ה GM של מינסוטה לא הסכים בשום פנים ואופן שגארנט יעבור ללייקרס וסגר את הפינה לחבר שלו דני איינג׳
    בוסטון הייתה בעליונות מוחלטת על הלייקרס עד שהגיע מג’יק
    שהפסיד את הסדרה של 84 וניצח את זאת של 85 ו 87.
    השנאה בין 2 ערים עם קוטביות מטורפת, הוליווד מול הצווארונים הכחולים של בוסטון.
    בוסטון לא מיצתה את הפוטנציאל שלה באופן מלא, אני חושב שעם מאמן אחר הביג 3+רונדו היו לפחות עם 2 טבעות.

    1. הבעיה העיקרית לא המאמן שהיה נהדר אלא הפציעות. ללא פציעת גארנט לסלטיקס הייתה בהחלט שושלת. וגם אחרי כן ללא פציעת פרקינס הייתה אליפות שנייה. וגם אחרי כן ללא עסקת החליפין האומללה על פרקינס היה סיכוי טוב לאליפות. וגם אחרי כן ללא השביקה במשחק השישי בבית בגמר המזרח היה סיכוי טוב לאליפות.

    2. כארים ניצח לא פחות והיה המצטיין ב-85'. זה היה הייתרון הגדול של הלייקרס עם שני כוכבי על שלפחות בין חמשת הטובים ביותר בכל הזמנים בעמדתם כשאחד בעיני הרוב המריע הוא ראשון ובחמישיית כל הזמנים כשאצל הסלטיקס רק אחד כזה.

    1. כן ברור
      התכוונתי השנאה והיריבות של שנות ה 80 מנעה ממקהייל להעביר את גארנט ללייקרס
      גם במחיר של לדפוק את מינסוטה
      הוא העביר אותו לבוסטון ועשה ג׳סטה לחבר דני איינג׳ ויצר יריבות נוספת בין הלייקרס לבוסטון (במקרה)
      אני חושב שאם גארנט היה מגיע ללייקרס במקום גאסול יכול להיות שזה היה מספיק ל 3-4 טבעות

      1. לא בטוח.
        בשנה הראשונה גארנט נתן לגאסול נוקאאוט.
        במפגש השני גאסול היה טוב יותר והוא זה שהציל את קובי מהפסד בסידרה.
        גארנט שעבר לבוסטון היה מעט אחרי השיא, גאסול היה ממש בשיאו.
        כמובן שאין ספק שבפריים גארנט עולה עליו בלי שאלה, רק שזה היה במינסוטה הנידחת.

  7. לא הוזכרו שתי פציעות משמעותיות:
    של פרקינס מהסלטיקס שהחלישה את הקו הקדמי של הסלטיקס בשני המשחקים האחרונים בגמר 2010.
    ושל ביינום שפגעה באופן רציני בקריירה שלו וגרמה לשנות את משחקם לעומת מצב שבו ביינום משני הכוכבים המובילים.

  8. גארנט ב-2010 היה אלרי פציה רצינית ופחות טוב מאשר שנתיין קודם חכן בעיקר בגלל הפציעה יותר מאשר הגיל.
    ללא הפציעה גארנט עדיין טוב בכללי ברמה מגאסול ובהגנה בשתי רמות לפחות

  9. בתור ילד צעיר בשנות ה-80 אהדת ספורט הרגישה לפעמים כמו "חיים ומוות". אושר בלתי מתואר בימי שני אחרי ניצחונות של "גבת העמק", או שבוע שלם של אבל אחרי הפסד מרגיז של מכבי חיפה בשבת – היו בהחלט מחזה שכיח. הספורט, והקבוצות האהודות עליי, תפסו מקום נכבד בקביעת מצב הרוח שלי והאינטראקציה עם אנשים סביבי. אני בטוח שהרבה מאיתנו מזדהה עם זה (קראתי בראיון עם עמי אילון פעם שאצלם, בקיבוץ מעגן, מצב הרוח של ההורים נקבע לפי מפלס הכנרת).
    אבל, כמו אצל כולנו, עם הגיל השכלתנות והראש תופסת יותר מקום וקצת דוחקת את הרגש. אתה לא יכול להגיע לישיבה ביום ראשון בעבודה ולהגיד שלא הכנת את המצגת כי מכבי חיפה הפסידה בגמר הגביע… אתה לומד לנטרל קצת את התחושות ולתת להן מקום מוגבל.
    כל זה היה נכון – עד אותה סדרת גמר ב-2010 ומשחק 7 שלה. לתקופה קצרה, הייתי שוב בן 8 ושום דבר לא עניין אותי חוץ מלנקום בבוסטון. כל משחק בגמר ההוא קבע את מצב הרוח שלי ליומיים הבאים, כאשר במשחק 7 ממש הרגשתי כמו ילד שוב, כאילו כל גורל העולם תלוי בריבאונד של גאסול, בשלשה של ארטסט, או בחדירה של קובי. זה אף פעם לא קרה לי בחיי הבוגרים לפני או אחרי, ולמזלי, המטבע נפל בסוף הסידרה על הצד הנכון מבחינתי – הצד של הלייקרס.
    אז נכון שבדרך כלל כבוגרים אנחנו אוהדים עם רגש מוגבל ונשלט. אבל לרגע, בקיץ 2010, חזרתי להיות ילד קטן – וזה היה פשוט נפלא.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט