בקרב השני של שמינית הגמר, יש לנו את הלייקרס והסלטיקס של 1985 בצד אחד, ואת מיאמי והספרס של 2013 בצד השני, כשהפעם על שני הצדדים כתב עמיחי קטן.

לייקרס – בוסטון 1985 / עמיחי קטן

סדרת הגמר של 1985 עברה את השלב המוקדם במקום הראשון בבית צמוד ביותר, שבו למעשה היה שוויון בין 2 המקומות הראשונים עם תום ספירת הקולות, ועל מנת להכריע נעשתה בדיקה חוזרת אחרי כשבועיים, שבה התברר שהם קיבלו קול נוסף אחרי הזמן שאושר רק לצורך ההכרעה על המקום הראשון.

הסיפור מאחורי המפגש – הסלטיקס נגד הלייקרס. פרק נוסף ביריבות המיתולוגית, אך החד-צדדית, כשבשלב הזה הסלטיקס שולטים בצורה יוצאת דופן עם 8 ניצחונות במפגשים האלה ללא אף הפסד. אם ב-1984 הלייקרס הגיעו כסוג של פייבוריטים כקבוצה שלקחה 2 אליפויות לעומת אחת של בוסטון בשנים הראשונות של העשור, הפעם בוסטון הגיעו אחרי ניצחון במשחק 7 בגמר של 84, עוד עונה עם המאזן הטוב בליגה, ניצחון על פילדלפיה של ד"ר ג'יי ומאלון (ובארקלי הרוקי) בגמר המזרח, ובכללי יש ללייקרס את כל הסיבות בעולם לפחד.

בהשוואה לסדרה היריבה, ההיט והספרס יצרו יריבות קטנה על הפרקט כשהם נפגשו, אבל אי אפשר להשוות את זה ללארי בירד ומג'יק ג'ונסון כשני השחקנים הטובים בעולם באותה תקופה, ובטח שלא ליריבות בין המועדונים, בעיקר מהצד של הלייקרס הקצת מיואשים. יש כאן נוקאאוט לטובת הלייקרס והסלטיקס.

איכות הכדורסל:

כמה צמודים היו המשחקים – האמת היא שלא מאוד. משחק 4 הוכרע בסל ניצחון עם הבאזר של דניס ג'ונסון, וגם משחקים 2, 5 ו-6 היו יחסית צמודים, אבל גם בצד השני היה משחק או שניים צמודים ורוב המשחקים נגמרו בהפרש דו-ספרתי בשתי הסדרות.

כמה צמודה הייתה הסדרה – לסדרה שיש בה משחק 7 יש יתרון בהגדרה, אבל ממש עד לדקות האחרונות של משחק 6 הכל היה פתוח, וכדאי לזכור שאת ניצחון החוץ שהכריע את הסדרה הלייקרס השיגו במשחק 6 האחרון, כשאם בוסטון היו שומרים על הביתיות הם היו יכולים לנצח.

כמה טוב היה הכדורסל ששוחק – בלי לזלזל בצמד הקבוצות של 2013, שלכל אחת מהן היה טריו לא רע בכלל של כוכבים עם שחקני משנה חשובים, ב-1985 הגמר היה מפגש בין שתי קבוצות עמוסות כוכבים באופן היסטורי. הלייקרס נהנו מטריו קטלני של מג'יק, קארים וג'יימס וורת'י, 3 שחקנים שזכו בפיינלס MVP במדי הלייקרס באותן שנים, יחד עם ביירון סקוט הסקורר, מייקל קופר ה-3&D הראשון בתולדות הליגה, עוד MVP לשעבר בדמות בוב מקאדו כמחליף של קארים ועוד שחקנים סולידיים על הספסל כמו מיץ' קופצ'אק וקורט ראמביס.

בצד של בוסטון, בירד, מקהייל ופאריש היו בשיאם, דניס ג'ונסון, שהיה פיינלס MVP עוד לפני כן עם סיאטל, ניהל היטב את המשחק וקלע בעצמו מדי פעם, דני איינג' וסקוט וודמן המחליף הוסיפו את הקליעה מבחוץ וגם סדריק מקסוול המנוסה, גם הוא פיינלס MVP בעבר, היה שם מהספסל ותרם בעיקר בהגנה. בקיצור – לכל קבוצה הייתה כמות מכובדת של שחקנים שהיו בין הטובים שיש, בעוד אצל ההיט והספרס אנחנו מדברים על 3-4, ורמת הכדורסל הייתה בהתאם.

רגעים אייקוניים – הגיע הזמן להזכיר את משחק 1. משחק כל כך יוצא דופן שזכה לכינוי "טבח יום הזיכרון". אז מעבר לשם שנשמע לקוח מאיזו מלחמת דת במאה ה-16, מדובר במשחק שכנראה הרגיש דומה עבור הלייקרס שספגו שיא גמר של 148 נקודות והובסו 148- 114. סקוט וודמן הוזכר כשחקן ספסל עם קליעה, אז במשחק הזה עברו כאולסטאר שהביא את הקינגס לגמר המערב (לא לבד כמובן) בא לידי ביטוי כשהוא סיים עם 11/11 מהשדה.

קארים היה רע במשחק 1 בו הוא קלע 12 עם 3 ריבאונדים בלבד והוא אפילו התנצל בפני חבריו לקבוצה על היכולת הרעה שלו. מאותו רגע הוא לקח את המנהיגות וביתר המשחקים הוא סיים 28.4 נקודות, 10.2 ריבאונדים, 6 אסיסטים, 1.2 חטיפות ו-1.6 חסימות ב-61% מהשדה ו-76.9% מהקו. סדרה אייקונית לאחד מהגדולים ביותר, שגם זכה בפיינלס MVP בגיל 38.

סל הניצחון של דניס ג'ונסון במשחק 4. הלייקרס שלטו בעניינים אחרי התבוסה ההיסטורית במשחק 1 והשיגו ניצחון חוץ במשחק 2, כך שבוסטון היו חייבים לנצח באחד לפחות מבין משחקים 3-5 שהתקיימו כולם בפורום בלוס אנג'לס. במשחק 3 הלייקרס ניצחו ב-25 הפרש, ונדמה היה שגם הפעם בוסטון מחזירים לעצמם את השליטה בעניינים עם ניצחון חוץ במשחק 4.

השפעות עתידיות – המאזן של בוסטון בגמר עד אז היה 15- 1 פסיכי, כשההפסד היחיד היה ב-1958 כשביל ראסל החמיץ חצי מהסדרה בגלל פציעה. מאז, הסלטיקס לקחו 8 אליפויות רצופות וניצחו בכל אחת מ-14 ההופעות הבאות שלהן בגמר, כך שהייתה תחושה שהם כמעט בלתי מנוצחים. מאז, אם כוללים את הסדרה הזאת, בוסטון במאזן של 2 ניצחונות מול 4 הפסדים בגמרים, כך שלסדרה הזאת יש השפעה דרמטית בשבירת המחסומים.

ייחודיות – הפסד של בוסטון בגמר אז היה דבר מאוד ייחודי, כאמור. לזה אפשר להוסיף את היכולת האישית של קארים, הזוכה המבוגר ביותר בפיינלס MVP, כאשר דווקא אחרי כמה שנים שבהן מג'יק ג'ונסון הפך לדמות המרכזית בלייקרס ובסגנון המשחק, הצליח פט ריילי למצוא את הדרך לנצח את הסלטיקס עם חזרה למקורות של העשור הקודם. חוץ מזה, לכל מפגש בין הלייקרס לסלטיקס יש את הייחודיות שלו ואת הזכרונות גם שנים הלאה.

סיכום – לארי בירד, מג'יק ג'ונסון וקארים עבדול-ג'באר, לייקרס ובוסטון, הפסד ראשון של בוסטון בגמר אחרי כמעט 30 שנה ופריצת המחסום הזה. אל תתנו למהלך אחד, גדול ככל שיהיה, להכריע את הקרב הזה, כי בשקלול של כל היתר הסדרה הזאת עדיפה.

מיאמי – סאן-אנטוניו 2013 / עמיחי קטן

סדרת הגמר של 2013 זכתה באחוז הגבוה ביותר של הקולות מבין אלו שלא סיימו במקום הראשון, מה שמחזק טיעון אפשרי בדמות הגרלה קשה, ואולי גם אומר שהסדרה הזאת יכולה לשפר את מעמדה בשלבי ההכרעה, כמו שקרה לה במציאות.

הסיפור מאחורי המפגש – לברון הסיר מעליו את השדים מהעבר ולקח אליפות ראשונה ב-2012, ואחרי זה הכל השתחרר. את עונת 2013 ההיט סיימו עם 66 ניצחונות והמאזן הטוב בליגה, כולל רצף של 27 ניצחונות, אז השני באורכו בהיסטוריה. גם הפלייאוף עבר יחסית בנחת, כשעל אף סדרת גמר מזרח שהגיעה ל-7 משחקים נגד הפייסרס, מיאמי לא היו בפיגור בשום שלב שלה ולברון היה הקלעי המוביל בכל 7 המשחקים.

מנגד, הספרס הצליחו לשמור על מעמדם בצמרת, אך לא לחזור לגמר מאז הניצחון על קליבלנד ולברון ב-2007. שנתיים רצוף הם סיימו עם המאזן הטוב במערב, אך הם הפסידו פעם אחר פעם בפלייאוף ונדמה היה שלגמר הם לא יחזרו. דאנקן ראה את המצב ורשם ב-2013 את אחת העונות הטובות בקריירה שלו, עם כמות הנקודות הגבוהה ביותר פר 36 דקות מאז 2005.

בעונה הסדירה הספרס שמרו על מקומם בצמרת וסיימו שניים במערב, אך הפעם בפלייאוף הם היו אלה שהרוויחו מהדחה מוקדמת של קונטנדית. סוויפ על הלייקרס ללא קובי ברייאנט הפצוע וניצחון ב-6 משחקים על גולדן סטייט הצעירים היו אמורים להיות הקדימון לסדרת גמר מערב נגד אוקלהומה, אבל הת'אנדר הפסידו לממפיס והשאירו לדובים את הבמה. טוני פארקר היה זה שהוביל את הספרס לסוויפ ולחזרה לגמר אחרי 6 שנים, אולי לסיבוב אחרון, בהתחשב בזה שדאנקן כבר חגג 37 בתחילת הפלייאוף.

במילים אחרות, הגמר הזה היה קרב סגנונות במיטבו. אימפריה בשיאה נגד ההזדמנות האחרונה של הקבוצה הגדולה של העשור הקודם. קבוצת הכוכבים האולטימטיבית נגד הקבוצה הכי "קבוצתית" בענף. מאמן שיודע לתת לכוכבים שלו את החופש לעשות את מה שהם יודעים נגד מאמן שיודע לנהל כל דבר במשחק עד לפרטים הכי קטנים. השחקן שבדיוק זכה ב-2 MVP רצופים נגד זה שעשה את זה עשור בדיוק קודם לכן. ועוד ועוד…

בהשוואה לסדרה היריבה, בוסטון נגד הלייקרס זה תמיד מעניין, אבל שתי הקבוצות היו בעלות מאפיינים די דומים, ואילו כאן היה קרב בין שתי קבוצות שונות מאוד שמונהגות על ידי שחקנים מאוד שונים.

איכות הכדורסל:

כמה צמודים היו המשחקים – יותר מאשר בסדרה האחרת. משחק 1 הוכרע בשניות הסיום, וכמובן גם שני המשחקים האחרונים הזכורים, עליהם נרחיב בהמשך. היו גם כמה משחקים לא ממש צמודים בסדרה הזאת, כולל תבוסה היסטורית במשחק 3, לא פחות מזו של משחק 1 בסדרה האחרת, אבל שני המשחקים האחרונים הצמודים מטים את הכף.

כמה צמודה הייתה הסדרה – מאוד. בשום שלב לא היה יתרון של יותר ממשחק אחד, ושני המשחקים האחרונים המכריעים היו צמודים מאוד. יש כאן יתרון משמעותי על פני סדרה שאפילו לא הגיעה למשחק 7 מכריע.

כמה טוב היה הכדורסל ששוחק – כדורסל מודרני הוא מטבעו טוב יותר, כי הענף משתפר, והמקרה הזה לא שונה. את קארים בן ה-38 מחליף דאנקן בן ה-37, לברון היה דומיננטי כאן יותר מאשר בירד או מג'יק או כל אחד אחר ב-85 ושתי הקבוצות הצליחו לשחק כדורסל מודרני, איכותי ויעיל, בין אם זה ניצול מיטבי של מיס-מאצ' אצל מיאמי או הנעת הכדור של הספרס.

מבחינת שמות גדולים קשה לגבור על שתי הקבוצות שהצליחו להעמיס כמעט כל כוכב בשנות ה-80, אבל הרבה מהם לא היו במיטבם באותו גמר, וה-MVP הלך לקארים בן ה-38. הוא בהחלט היה ראוי לזה, אבל לברון בן ה-28 נתן תצוגה מרשימה יותר ככל הנראה, וזה עוד בלי להזכיר את 37 הנקודות שלו במשחק 7, מספר אליו לא הגיע אף שחקן בסדרה של 1985.

רגעים אייקוניים – טוני פארקר הכריע את משחק 1 עם סל שהעלה את הספרס ליתרון 4 בשניות הסיום, ובמשחק 3 שוב אלה היו הספרס שיצרו רגע אייקוני בדמות תבוסת ענק שהם הנחילו להיט. דני גרין אפילו קלע 27 נקודות במשחק הזה. אפשר גם להזכיר את ה-25 נקודות של דאנקן במחצית הראשונה של משחק 6, כשנדמה היה שהוא מוביל את הספרס בדרך לאליפות.

עדיין לא התייחסנו לרגע השיא של הסדרה שהגיע בשניות הסיום של משחק 6, אבל עליו לא צריך להרחיב בטקסט, והסרטון בהחלט יספיק בפני עצמו. גם ככה רוב הקוראים כנראה יודעים בדיוק על מה מדובר. על כל פנים, הרגע הזה, בין הגדולים ביותר של כל הזמנים, לבדו מספיק כדי לגבור על הסדרה היריבה בשאלת האייקוניות.

כל זה הספיק רק כדי לכפות הארכה, אז בסרטון בפסקה הבאה מופיעות 2 הדקות האחרונות של ההארכה הצמודה, ואחרי זה כדאי לא לשכוח שהיה גם משחק 7 די צמוד, שנגמר בהפרש של 7 נקודות בלבד, ובו, כאמור, נרשמה תצוגת הקליעה הטובה ביותר של הסדרה כשלברון קלע 37 נקודות והוביל את ההיט לניצחון 95- 88.

השפעות עתידיות – הסדרה היריבה הייתה המשך של יריבות מיתולוגית, ולא החלק המוצלח ביותר שלה, ואילו כאן יש לנו סדרה שיצרה יריבות רק מכוח האירועים הדרמטיים שהתרחשו בה, והולידה גם את סדרת הגמר של 2014. אפשר לדבר גם על לברון ג'יימס ככוכב ש"הוכיח שאין לו יותר מה להוכיח" ועל הספרס כמועדון שחווה רגע טראומתי במיוחד בגמר הזה, ועל התוצאות של זה מבחינתם בעונת 2014, ואולי גם על סגנון המשחק שלהם שעל בסיסו נבנתה הקבוצה הגדולה של התקופה – הווריורס בשנים הבאות.

ייחודיות – הספרס היו הכי קרובים לאליפות מבין אלו שלא זכו בסוף, כשקצת יותר מזל בקליעה או בריבאונד היו סוגרים את הסדרה הזאת לטובתה. על זה מתנקז כמובן לאחד מסלי הקלאץ' הגדולים של כל הזמנים של אחד מקלעי הקלאץ' הגדולים ביותר של כל הזמנים, שעד לאותו רגע לא הרשים במיוחד בסדרה הזאת.

סיכום – השלשה של ריי אלן אולי לא מספיקה לבדה כדי להכריע את זה, אבל אפשר להוסיף את היכולת של לברון בצד אחד והספרס כקבוצה בצד השני, את משחקים 6 ו-7 הדרמטיים ואת קרב הסגנונות לכל אורך הסדרה, קרב שהסתיים בניצחון בנקודות. בסדרה היריבה אפילו לא מדובר בגמר הטוב ביותר של אף אחד מהמעורבים כמעט. בקיצור, עם כל הכבוד לבירד ומג'יק וכל היתר, כאן צריך ללכת עם הבחירה המודרנית יותר.

יש מקומות פנויים לקחת חלק בפרוייקט, וכל המעוניין מוזמן. הקישור להרשמה כאן:

זה הקישור להרשמה:

https://docs.google.com/spreadsheets/d/1wjTRcaoVKNnDsRc71tg7o_PXusZaYdNQq76GR4b_y2U/edit?usp=sharing