סדרות הגמר הגדולות של כל הזמנים – קליבלנד/גולדן סטייט 2016 VS דטרויט/לייקרס 2004 / עומר בקאל ועמיחי קטן

שלב ה"ראש בראש" של פרויקט סדרות הגמר הגדולות של כל הזמנים יוצא לדרך עם קרב בין קליבלנד וגולדן סטייט של 2016, עליהן כתב עומר בקאל, ובין דטרויט והלייקרס של 2004, עליהן כתב עמיחי קטן.

קליבלנד – גולדן סטייט 2016 / עומר בקאל

סדרת הגמר שלקחה חלק ב-2016 לא סתם נבחרה למקום הראשון בשלב המוקדם על ידי גולשי הופס, בעיני זאת סדרת הגמר הטובה ביותר שראינו בתולדות הליגה. אז בשביל לוודא שלא יהיה פה סיפור סינדרלה כמו UMBC בזמן טורניר המכללות או ה-We Belive Warriors נעשה פה סדר בדברים ונשווה בין שתי הסדרות בכמה  מהקטגוריות החשובות ביותר שמגדירות סדרת גמר.

נתחיל מהסיפור שמאחורי המפגש – 

כל סדרת פלייאוף טובה מכילה בתוכה דמויות וקווי עלילה שאנחנו, בתור אוהדים, רוצים לראות מתנגשים. הגמר של 2016 היה פסגת כל הנרטיבים, משהו שאדם סילבר לא יכל לתכנן גם אם הוא היה רוצה. אחרי שעברה את העונה הרגילה הטובה ביותר בכל הזמנים ושברה את השיא האלמותי של הבולס מ96' גולדן סטייט, ביחד עם סטף קרי שזכה בunanimous MVP הראשון בהיסטוריה של הליגה, הלוחמים הגיעו לגמר במטרה להכריע את מעמדם כקבוצה הטובה ביותר בהיסטוריה. לברון ג'יימס, בצד השני, חזר לאוהיו אחרי שהצליח לזכות באליפויות הראשונות שלו במיאמי. הוא ידע שהעובדה שלא הצליח להביא לקליבלנד גביע תרדוף אותו עד לסוף הקריירה אז הוא שב בחזרה לקבוצה איתה התחיל את הקריירה בשביל לסיים את המשימה. אחרי שאת סדרת הגמר של 2015 נגד אותם ווריורס הוא שיחק בלי קיירי ובלי קווין לאב. זה נכון שהשוני בין הזוהר של קבוצת הכוכבים של הלייקרס לקשיחות של דטרויט היוו סיפור מעניין אבל הוא לא התקרב לפיצוץ הכוכבים שקיבלנו ב2016.

איכות הכדורסל – (קטגוריה שמתחלקת לכמה נושאים) 

כמה צמודים היו המשחקים – אני אודה בדבר אחד, מלבד המשחק השביעי בסדרה, עליו נדבר בהרחבה בקטגוריה הבאה, לא היו הרבה משחקים צמודים בסדרה בין הווריורס לקאבס. למזלי, גם בסדרה השנייה לא היה הרבה. מלבד משחק מספר 2 (הניצחון היחיד של הלייקרס בסדרה) לסדרת הגמר של 2004 לא היה אף משחק שהגיע להגדרה של קלאץ' (מרחק של חמש דקות בחמשת הדקות האחרונות). 

כמה צמודה הייתה הסדרה – איך אפשר להשוות בין סדרה שנגמרה אחרי חמישה משחקים לקאמבק הגדול ביותר בתולדות הפלייאוף של הליגה? אמנם הלייקרס הצליחו לסחוט משחק אחד אבל העליונות של דטרויט הורגשה לאורך כל הסדרה ולא השאירה הרבה מקום למתח בעוד קליבלנד הצליחה לחזור מפיגור של 3-1 (ולהיות הקבוצה הראשונה שעושה את זה בסדרת הגמר) נגד הקבוצה ששברה את שיא הניצחונות בזמן העונה הסדירה.

כמה טוב היה הכדורסל ששוחק – אלא אם כן אתם מעריצי ההגנה הגדולים ביותר בעולם, היתרון חייב ללכת ל2016. סדרת הגמר בין דטרויט ללייקרס הייתה אחת משלושת סדרות הגמר האיטיות ביותר ב23 השנים האחרונות (והיחידה מבין השלוש שלא כוללת את הספרס) והייתה כל כך מרוכזת סביב היכולת ההגנתית של דטרויט שקובי סיים אותה עם 123 נקודות על 123 זריקות. 

רגעים אייקוניים – הסדרה בין הלייקרס לדטרויט נתנה לנו רגע אחד נהדר, השלשה של קובי ששלחה את משחק מספר 2 להארכה, אבל לרגע הזה חסר משמעות היסטורית כיוון שזה היה המשחק היחיד אותו הלייקרס הצליחו לנצח בסדרה. הרגע הראשון בין הווריורס לקאבס הגיע כבר במשחק מספר חמש כשלברון וקיירי נתנו את אחת ההופעות הגדולות ביותר של זוג שחקנים במעמד הגמר עם 41 נקודות, כל אחד, כשהם נמצאים על סף הדחה. אבל כל המתח שנבנה לאורך הסדרה התפוצץ במשחק מספר שבע, המשחק הצמוד האמיתי הראשון שקיבלנו, והוא לא איכזב. בטווח של שתי דקות קיבלנו שלושה רגעים שייצרבו במוח של כל אוהד כדורסל – זה התחיל בבלוק האדיר של לברון ג'יימס על איגודלה במטרה לעצור מתפרצת שהייתה נותנת לגולדן סטייט את היתרון המשיך עם אחת הזריקות הגדולות ביותר שראינו בפלייאוף בדמות השלשה של קיירי (עם היד של סטף בפרצוף) ונגמר בפוזשן הגנתי נהדר של קווין לאב על קרי, שניסה לחפש אותו בחילוף. שלושה רגעים אייקוניים שנתנו לקליבלנד אליפות אייקונית. 

THE BLOCK, THE SHOT AND THE STOP

דטרויט – לייקרס 2004 / עמיחי קטן

סדרת הגמר של 2004 מקבלת כאן אתגר קשה של התמודדות עם הסדרה שזכתה לאחוז הגבוה ביותר של הצבעות הגולשים בשלב המוקדם, אך גם ב-2004 אנחנו מדברים על סדרה מהגדולות, חשובות ומשפיעות בתולדות הליגה. רגע לפני שאתם ממהרים לבחור בקליבלנד וגולדן סטייט, שבו רגע בנחת ואני אנסה לשכנע אתכם שזאת לא בחירה כל כך קלה כפי שאולי נדמה.

הסיפור מאחורי המפגש – לאורך ההיסטוריה של הליגה, היו כמה מקרים של "סופר-טים" דומיננטית בליגה על הנייר, אבל הגלאקטיקוס המשמעותי בתולדות הליגה היה אירוע חד-פעמי בעונת 2004. הלייקרס, שגם ככה זכו ב-3 אליפויות עם שאקובי והחברים, צירפו את קארל מאלון וגארי פייטון, שניים מהשחקנים הגדולים של שנות ה-90, וחיברו את רביעיית הכוכבים עם השם הכי גדול אי פעם.

כמו כל פרוייקט איסוף כוכבים שכזה, גם הלייקרס של 2004 חוו עונה מאתגרת מאוד, אך כמו בגרסאות הקודמות של הלייקרס תחת פיל ג'קסון, בפלייאוף הכל התחבר להם בדרך אל הגמר. אחרי ניצחון נוח יחסית על יוסטון בסיבוב הראשון, הלייקרס צלחו את האלופים מסאן-אנטוניו כשניצחון החוץ היחיד בסדרה הגיע מסל ניצחון אבסורדי של דרק פישר, וגם את מינסוטה של ה-MVP קווין גארנט הם עברו בגמר המערב, ובעונות בהן המערב נחשב חזק בהרבה מהמזרח, נדמה היה שהלייקרס שוב צלחו את המשוכות העיקריות בדרך לאליפות.

בצד המזרחי, דטרויט הפכו לקבוצה משמעותית ב-2003 כשהגיעו לגמר המזרח, אבל היה זה הצירוף של ראשיד וואלאס בטרייד דדליין של 2004 ששדרג אותם והפך אותם באמת לקונטנדרים. החמישייה המאוזנת של צ'ונסי בילאפס, ריפ המילטון, טיישון פרינס, ראשיד וואלאס ובן וואלאס הייתה חמישייה ללא אף סופרסטאר על הנייר, אבל הרכב נהדר שהוביל את דטרויט לעמדה טובה לקראת הפלייאוף.

ריצת הפלייאוף של הפיסטונס כללה ניצחון קל בסיבוב הראשון על מילווקי, ניצחון בסדרה צמודה ביותר על אלופת המזרח בסיבוב השני, כשהסדרה נגד ניו-ג'רזי של ג'ייסון קיד נגררה ל-7 משחקים צמודים וכללה משחק 5 של 3 הארכות וסל באזר יוצא דופן לא פחות מזה שהלייקרס קיבלו במשחק 5 של הסיבוב השני, ואחר כל ניצחון 4- 2 על הקבוצה הטובה ביותר בליגה, אינדיאנה של רון ארטסט שחקן ההגנה, ג'רמיין אוניל ורג'י מילר בהזדמנות אולי אחרונה לטבעת.

במילים אחרות, דטרויט הוכיחה את עצמה כקוטלת סופרסטארים בשלבי הפלייאוף שקדמו לגמר, אבל הלייקרס צלחו כבר את המכשולים הקשים יותר של הפלייאוף, ובגמר אמורה לצפות להם סדרה קשוחה, אבל כזאת שבה הם פייבוריטים מובהקים. עם זאת, התוצאה של הגמר הוכיחה בדיוק את ההפך מהציפיות המוקדמות, אבל על כך בהמשך.

איכות הכדורסל – נמשיך עם החלוקה של עומר לקטגוריות:

כמה צמודים היו המשחקים – המשחק הצמוד היחיד ב-2016 היה משחק 7, כשלעומתו ב-2004 היה את משחק 2 שהגיע להארכה. משחק 7 ההוא ייכנס במקום גבוה ברשימת המשחקים הגדולים ככל הנראה, אבל הוא הגיע אחרי סדרה שבה חצי מהמשחקים נגמרו אחרי הרבע הראשון וחצי מהמשחקים נגמרו במהלך הרבע השלישי. לעומת זאת, ב-2004 רק משחק 3 באמת לא היה צמוד. רגעי קלאץ' היו רק במשחק 2 של הסדרה, אבל גם משחקים 1 ו-4 היו צמודים עד לריצות של דטרויט בדקות האחרונות. בסך הכל זה יתרון ל-2004.

כמה צמודה הייתה הסדרה – סדרה של 7 משחקים היא צמודה יותר מסדרה של חמישה משחקים, אבל האמת שגם ב-2016 הסדרה לא הייתה צמודה למעט רגעים בודדים. גולדן סטייט שלטו לחלוטין עד שקליבלנד השתלטו על הסדרה, ומאז המומנטום היה שלהם, ולמעט דקות ספורות ברבע האחרון, לא באמת הייתה תחושה של סדרה צמודה. לעומת זאת, דווקא ב-2004 הייתה כל הזמן תחושה שהדברים קצת יתחברו טוב יותר ללייקרס והם יחזרו לעניינים. ניצחון בנקודות ל-2016.

כמה טוב היה הכדורסל ששוחק – הכדורסל ב-2016 היה התקפי יותר, אבל האמת היא שכולם שם שיחקו רע בחלקים של הסדרה ההיא. אפילו אצל קליבלנד, לברון נתן 2 משחקים נהדרים של 41 נקודות כל אחד, אבל ביתר הסדרה הוא עמד על 25.2 נקודות ב-45.9% מהשדה ו-28.6% לשלוש, קיירי קלע 30, 34 ו-41 במשחקים 3-5, אבל עמד על 21.3 נקודות ב-37.6% מהשדה ו-29.4% לשלוש.

בצד של גולדן סטייט זה נראה רע עוד יותר כשסטף הגיע ל-20 נקודות רק ב-3 משחקים בסדרה, ומשחק 2 בו הוא קלע 18 היה היחיד שלו עם יותר מ-50% מהשדה, ואילו קליי עבר את ה-50% מהשדה רק במשחק 5 כשגם הוא הגיע ל-20 רק ב-3 משחקים, אך הוא גם נתקע על 9 נקודות בלבד במשחק הראשון בסדרה. המצב עד כדי כך קשה שעברתי לבדוק את נתוני הקליעה של דריימונד גרין, שהם 28 ו-32 במשחקים 2 ו-7, אבל פחות מ-10 בממוצע למשחק ביתר.

בגמר של 2004 היה כוכב אחד שנוטרל בדמותו של קובי ברייאנט, אבל במקרה שלו אפשר להצביע על ההגנה הטובה שהובילה לזה, כשהראיה העיקרית לכך היא שאחרים הצליחו טוב יותר, בין אם שאק מולו להגנה היו פחות כלים, ובין אם המילטון ובילאפס שהובילו את קלעי הפיסטונס ושניהם רשמו אחוזים נאים מכל הטווחים. במילים אחרות, ב-2016 ראינו הרבה תנודות ביכולת וקליעה רעה מסיבות שלא קשורות לפרקט, בעוד שב-2004 ראינו הגנה טובה שנטרלה התקפה.

רגעים אייקונים – משחק 7 של 2016 ניפק שניים עיקריים לעומת אחד כזה של 2004. אלו של 2016 כמובן גוברים כאן על הפרקט, אבל ב-2004 כל הקונספט של הסדרה והניצחון של דטרויט ה"קטנה" על ה"סופר-טים" הגדולה מכולן היא אייקונית יותר מסדרה שבה ההשפעה העיקרית הייתה שהמפסידה הביאה עוד סופרסטאר והפכה למועמדת ראויה לתואר הקבוצה הטובה בהיסטוריה.

השפעות עתידיות – הסדרה של 2016 הובילה לכך שגולדן סטייט הביאו את דוראנט והפכו לסופר-טים, אבל זה לא משהו שלא ראינו בעבר – קבוצה שמפסידה בגמר ומתחזקת בשחקן ברמה של MVP כדי להביא אליפות. לעומת זאת, הסדרה של 2004 עשתה את הבלתי צפוי ופירקה סופר-טים, דווקא אחרי שנדמה היה שכל הבעיות של הלייקרס נפתרו במהלך הפלייאוף.

קונספטים הגנתיים – הסדרה של 2016 תרמה לקונספט של החילופים האוטומטיים בהגנה, אבל הייתה זו באמת סדרת גמר המערב של 2018, אז יוסטון היו היריבים של גולדן סטייט, שהפכה את זה למאפיין מרכזי שכל קבוצה מובילה בליגה צריכה. לעומת זאת, דטרויט של 2004 היו אלה שהצליחו לפצח את השילוב בין שאק לקובי, וגם את השילוב בין שאק לגארד דומיננטי באופן כללי, ואמנם מדובר בעידן הגנתי הרבה יותר, אבל דטרויט הצליחו להיות הטובים ביותר בהגנה גם בעידן שבו כולם היו טובים בהגנה.

ייחודיות – האליפות של קליבלנד הייתה בסופו של דבר סדרה שבה הקבוצה עם השחקן הטוב ביותר לאורך הסדרה הוא זה שלוקח את האליפות, כשגם אם מכניסים את החזרה של לברון לקליבלנד זה לא בהכרח גובר על אליפות של שחקן שנשאר בקבוצה המקורית שלו (נוביצקי, יאניס וכו'). לעומת זאת, האליפות של דטרויט שיקפה בדיוק את ההפך ואת הרוח הקבוצתית שיכולה לגבור על היחידים, לא משנה כמה כוכבים יש ליריבה, וההוכחה המובהקת לכך שהתאמה וחיבור קבוצתיים יגברו על אסופת כוכבים.

סיכום – אי אפשר לקחת לסדרה של 2016 את משחק 7, מהמשחקים הגדולים של כל הזמנים. אולם, בכל אלמנט אחר זו סדרה שנופלת מהאליפות של קוטלת הענקים מדטרויט, שהגיעה לכך כדי לקטול ענקית נוספת, גם בקרב של סדרות הגמר הגדולות. אני ממליץ גם הפעם לבחור בקבוצה שתגבור על אסופת הכוכבים של 2016.

יש מקומות פנויים לקחת חלק בפרוייקט, וכל המעוניין מוזמן. הקישור להרשמה כאן:

זה הקישור להרשמה:

https://docs.google.com/spreadsheets/d/1wjTRcaoVKNnDsRc71tg7o_PXusZaYdNQq76GR4b_y2U/edit?usp=sharing

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 36 תגובות

  1. שמעון אנחנו לא מדברים על האלופה הכי גדולה או האלופה הכי מרגשת
    אנו מדברים על הסדרה הכי גדולה
    ולצערי הרב הסדרה של 2016 מנצחת למרות שהייתי רוצה לומר 2004

  2. בס"ד
    בחרתי ב 16, אבל זה היה צמוד.
    החזרה מ 3-1 פעם ראשונה בגמר, ועוד מול הקבוצה עם המאזן הכי טוב בכל הזמנים..

  3. הסדרה של 2016 קל . הסדרה הזאת היא כנראה המשפיעה בתולדות הליגה . גולדן סטייט הייתה נראת פשוט בלתי עצירה לא רק שדיברו אליה כקבוצה הכי גדולה אי פעם אלא גם על קרי כמועמד לגיטימי לשחקן הכי טוב בכל הזמנים.היו כבר השוואות לגורדן . זה ממש הזכיר לי את כמות הרעש שהיה סביב בארסה של פפ כמה שנים לפני כן ( שאכן היה מוצדק) . קרי לקח mvp פה אחד שיא ניצחונות קאמבק לא פחות ממדהים מול אוקלהומה כולל שלושה משחקי ענק של קרי ותומפסון . קליבלנד נראתה רע מאוד עד אפריל דיברו על זה שלברון מעבר לשיא בלאט פוטר וטיירון לו לא היה נראה כשינוי דרמטי . הלוחמים הביסו את קליבלנד במהלך העונה הרגילה במשחק אחריו בלאט פוטר. בפתיחת הגמר הלוחמים הביסו את את קליבלנד למרות שתי משחקים מזעזעים של קרי ותומפסון . זה היה הפתיחה הכי טובה אי פעם לסדרת גמר 48 הפרש סך הכל. למרות משחק 3 הלוחמים לא התקשו במשחק 4 שם קרי כבר התעורר . כולם היו מוכנים לרדת על לברון בסוף הסדרה שהוא לוזר וכדומה . ואז הכל התהפך במשחק 5 ( ולא בגלל שגרין היה חסר ) קיירי ולברון בההופעה הכי גדולה של צמד בסדרה כלשהי אי פעם. ושוב משחק 6 מדהים של הצמד הזה ( קיירי קלע 20 נקודות במחצית הראשונה לברון 41 סך הכל ) . ופתאום מגיעים למשחק 7 . משחק 7 אחד ממשחקי הספורט הגדולים אי פעם . כל המשחק צמוד צמוד גרין במשחק חייו קרי ותומפסון חלשים קיירי בכמה מהלכים לא מהעולם הזה ולברון במשחק פושר עד לדקות הסיום . בסופו של דבר 89 -89 איגודלה רץ למתפרצת ונחסם פשוט לא יאמן . השלשה של קיירי וקרי מחטיא וקליבלנד אלופה . ההשפעה של הסדרה הייתה דרמטית לברון הפך משחקן של סוף הטופ 10 היסטורי למספר 2 . גולדן סטייט הפכה לנורמאלית ולעולם לא תוזכר עוד לצד שיקאגו ובוסטון של שנות ה60 . קרי עבד מאוד קשה כדי להיכנס לטופ 10 ההיסטורי אחרי הסדרה הזאת משהו שקרה רק השנה לדעתי ולעולם לא יחזור למעמד של להתחרות על תואר השחקן הטוב בכל הזמנים כמו שקרה לפני תחילת הסדרה . העונה הרגילה הפסיקה להיות משמעותית בעיני כולנו . לאף אחד לא אכפת יותר מmvp תואר שכל השנים לפני כן היה פסגת התשוקה של כל השחקנים בליגה ( זוכרים את הקרב לברון מול דוראנט לדוגמא ) . יש את המעבר של דוראנט כמובן שלו השלכות משלו שאפשר לפרט עד מחר . בקיצור פרט לסדרה של 2013 1988 1984 ו1969 ו1962 לא רואה אף סדרה שנותנת ל2016 פייט רציני למרות שדיטרוייט 2004 זה סיפור נחמד .

    1. למי שהוא מוסח לברון קשה לראות גדולה של שחקן אחר. קרי בהחלט השחקן הגדול בכל הזמנים אחרי מייקל. יתכן שדרושה עוד אליפות כדי להגיד את זה ביתר בטחון אני ממתין בסבלנות.

    2. דרך אגב זה הישג לברוני קלאסי … בלי ההרחקה של גרין שנבעה מפרובוקציה בוטה ומכוערת של לברון ובלי הפציעה של בוגאט אני מניח שלא היית רושם את מה שרשמת פה (למרות שבסוף זוכרים תוצאה על כך אין ויכוח).

  4. כיוון שראיתי את 2016 בעיין. זו היתה כח עוצמה פר אקסלנס. לא מבין למה צריך להראות אחוזים. כל סל היה מלחמה.
    אליפות של לברון בשיא עוצמתו

  5. תודה עמיחי.
    2004 הייתה ניצחון הקבוצתיות על הכוכבים, וגם ניצחון הwings על השחקן המגודל – איזה שינוי זה עשה לNBA.
    .
    2016 זה הקאמבק הכי גדול. הוא נבע מתוך הסתבכות ופציעות, אבל הקאבס חזרו מ-2-0 שהיו גם שני המשחקים הראשונים שהסתיימו בהפרש הכי גבוה אי פעם במצטבר. ואז הקאבס גם חזרו מ3-1. היסטורי לגמרי.
    הפציעה של בוגוט היא מה שהיטה את הכף לטובת הקאבס וגם זה שקרי ואיגי הגיעו לסדרה חבולים (סטף היה בעיקר פצוע בשני הסיבובים הראשונים בפלייאוף). המכה המטופשת של גרין וההשעיה בעקבותיה זה רק במקום השלישי במה שהשתבש, לטעמי.
    .
    חושב ש-2016 היא הבחירה הקלה בין השתיים ובכלליות אחת האליפויות הגדולות בהיסטוריה. אני הצבעתי בעד 2004 כי אני אוהד של הווריירס ואין מצב שאתן את הקול שלי ל-2016. יש גבול.

    1. לפחות אתה אובייקטיבי ואומר את האמת, ולא כמו שמעון שמספר סיפורים על דטרויט שבסיטואציה אחרת היה קורא להם חבורת נגרי על.
      רק כי זה נגד לברון אז הוא משנה את עורו ומרים לנגרי דטרויט(הם ממש לא, קבוצה של לוחמים מיוחדים, אבל כך הוא היה אמור לכנות אותם).😂😂

      1. אם באמת היה אובייקטיבי היה מצביע ל16, אבל בסיפא של דבריו הוא מודה שמסובייקטיביות לגמרי הוא לא יכל היה להצביע לה

  6. אני לא כל-כך מסכים עם הקביעה שב2016 זה לא היה צמוד ולכן זה היה משעמם
    הרי זה בדיוק הייתה התחלה שכאשר קבוצה מובילה ב20 הפרש זה לא אומר כלום ותוך חמש דקות יכול להיות מהפך וכל משחק עד בכמה דקות האחרונות הייתה אמונה שהקבוצה תחזור ויהיה צמוד בניגוד ל2004 ששם עשר הפרש היה כמו 50 של היום והיה ברור זהות המנצחת

  7. סדרה של שבעה משחקים עם חזרה מפיגור 3-1 כשלברון מוביל את שחקני שתי הקבוצות בכל חמשת הנתונים העיקריים היא סדרה היסטורית ועגיפה מסדרה של חמישה משחקים שבה קבוצה אחת שלטה מתחילת הסדרה ועד סופה אף שהיא הייץה שליטת הקבוציות על הכוכבים.

  8. 90% ממצביעי דטרויט הם מקטרגי לברון, שלא יתנו לו את הכבוד של סדרה כזו אדירה.(רק לא ביבי)😁
    היתר באמת ייתחברו לדטרויט ההיא (קבוצה מיוחדת יש לומר, שבלי שחקן טופ 15 עשתה שמות בלייקרס).

    1. יש עוד שיקולים. זה לאו דווקא חיבור לדטרויט אם כבר, אז אולי דווקא שנאה ללייקרס של שאקובי.
      אבל גם מבחינת השפעה על איך שישחקו את המשחק, זו סדרה הרבה יותר חשובה מזו של ווריירס-קאבס.
      גם יותר חשובה מכל מיני סדרות אחרות שאנשים ייתלהבו מהן כי סיפרו עליהן ב"ריקוד האחרון" או כי היו בהן לארי ומג'יק.
      .
      מבחינת חוויית צפיה ועלילה זו מן הסתם הסדרה הפחות מעניינת.

      1. יש משהו בדבריך.
        כולם רצו לראות את השושלת מל.א נופלת.
        מעבר לכך אני לא חושב שמישהו ירצה לראות שוב את הסדרה הזו מבחינת חווית צפייה, כי אין בדטרויט אבק כוכבים כלל, זה יותר חבורה לוחמנית מגובשת שטורפת אותך מקצועית ומנטלית.
        הרוב מעדיפים מלחמות כוכבים.

  9. חברים אל תתנו להייטריות שבכם להכריע. 2016 זו סדרה אגדתית, ואני הייתי חזק בעד הלוחמים במיוחד אחרי שלברון פיטר את בלאט. התצוגה אולי הכי גדולה בסדרה 7 משחקים בגמר של שחקן בודד מול הקבוצה הטובה אולי בהיסטוריה. אין ספק שהסדרה הזו צריכה להגיע רחוק מאוד אם לא עד הסוף.

  10. אין מה להשוות בין שתי הסדרות
    האחת היתה החותם הכי טוב לשנה הכי טובה בתולדות הnba
    השנייה סימלה את כשלון הסופר טים שמורכב משחקני hof לאחר השיא
    אבל מדובר בשתי האלופות הכי מרגשות וחשובות בהיסטוריה
    ולדעתי יש להן הרבה חשיבות והשלכות לגבי השחקנים (הכוכבים?) שהיו בגמרים הללו

    1. בסך הכל, היו 19 גמרים שהגיעו ל-7 משחקים עד היום, אבל 12 מהם היו לפני 1984, והגולשים העדיפו סדרות "מודרניות" על פני סדרות שהגיעו ל-7 משחקים, כך שכל 16 הסדרות שהעפילו לשלב הזה היו מ-1984 והלאה. מה שכן, כל הסדרות שהגיעו למשחק 7 מאז 1984 גם העפילו לשלב הזה על פי הסקרים בשלב הראשון.

      1. לא יודע, נראה לי די בזבוז זמן לדרג סדרות שלא הגיעו ל 7 משחקים כי אף אחת מהן לא יכולה לזכות בדירוג הסופי.
        .
        אולי אפילו הייתי עושה דירוג נפרד לסדרות שלא הגיעו למשחק 7, אבל בדירוג כללי לא הייתי מתעכב עליהן בכלל.

        1. אם השיקול היחיד הוא לבחור את האחת המנצחת כנראה שאתה צודק (בפרוייקט של סדרות הפלייאוף לפני שנתיים רק אחת מתוך 16 האחרונות לא הגיעה למשחק 7, וזו הייתה סדרה של הטוב מ-5 עם משחק 5 מכריע). מכיוון שאחת המטרות שלי היא לתת במה לכולן, זה מה שעשיתי, על אף שאני בהחלט משער שהסדרות שיגיעו רחוק הן רובן ככולן סדרות של 7 משחקים.

    2. יש משהו בgame 7 שהוא לוקח את חווית הצפייה לקצה.
      זה משחק שבדר"כ העצבים בו גבוהים, וכל פעולה פשוטה הופכת לקשה יותר.
      שתי הקבוצות יודעות שבמידה והן מפסידות הלך להן סיכוי לאליפות, לכן שניהם משחקים בנואשות שמותחת את יכולתם לקצה וזה מחזה מרהיב שגורם לרגעים אייקונים.

  11. 2004! היה עונג צרוף לראות את הגלקטיקוס קורסים מול קבוצת כדורסל שמשחקת את המשחק קבוצתי ועם לב. ההימורים היו נגד דטרויט, מי ששם 100$ על דטרויט שלשל לכיס 600$ (https://www.espn.com/nba/playoffs2004/news/story?id=1816507) … והעונג נפלא עוד יותר כשהקבוצה המפסידה היתה הלייקרס.

  12. לטעמי, הסדרה של 2016 היא טופ 3 קל,
    לצד 1984 ו-1969.
    .
    יש שם הכל –
    דו קרב בין צמד הקבוצות החזקות בליגה,
    נרטיב מרתק (גולדן 73 עם קמבאק מול הת'אנדר),
    קמבאק היסטרי,
    תצוגה היסטורית של שחקן ענק,
    ומשחק 7 עם רגעי קלאצ' לפנתאון.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט