"מצטער, פשוט אין לך את זה!" אמר המאמן.
"אני מרגיש יותר טוב. לא להיבהל." הוא כתב לקבוצה הווטסאפ ששמה "הקבוצה הטובה ביותר אי פעם" דקותיים אחרי שדווקא סקוטי מכל האנשים הודיע בה לכולם שהוא מאושפז.
"אל תעשה לנו בהלה.. בבקשה." כתב ג'ים מהקצה השני של העולם, ואז והוסיף בהודעה אישית קולית: "תרגיש טוב, איש, ותתחזק!"
"חלום ושברו," חשב לעצמו, "ושבר חלום הוא הרי כל כך חד עד שהוא קורע רקמות בנשמה וגם בגוף."
ההודעות בקבוצת הווטסאפ של הקבוצה המשיכו. מדגישות בצליל משולש את טפיפות צלילי ההודעות האחרות שזרמו בלי הפסק. היו שם בקבוצה הודעות מאלו שהיו קרובים אליו, וגם מאלו שכמעט לעולם לא החליף איתם מילה אחרי או לפני האימונים, ואפילו מאלו שהתחרו אתו על אותה עמדה.
"צריך להשתיק את כל סימפוניית הצלילים הזו, " חשב לעצמו בעודו שוכב, במיטה, לבוש בחלוק המגוחך הזה שבתי החולים נותנים כדי שבראש ובראשונה יהיה קל לאחרים להסיר אותו ממך, וביד שמאל שהיתה מחוברת בצינור לשקית מטפטפת, משך קצת למעלה את הסדין נגד המיזוג ששמר באופן קבוע על יחס של קרירות, וחייך לעצמו חיוך מוזר.
"משברים הם הזדמנות להתפצל בדיוק כמו שהם הזדמנות להתאחד," הוא דמיין את קולו של המדריך בקייטנת הכדורסל וקרב-המגע לפני ארבעים וחמש שנה, ובתהפוכות שיגיונותיו של המוח נזכר איך מומחה קרב המגע הבלונדיני שם הבהיר להם שאם הם לא קרובים מספיק, הם לעולם לא יצליחו לפגוע בבעיטה שתנפץ את נשמתו של היריב.
חואניטה נכנסה לחדר והוא חייך אליה. למרות שעברה רק רבע שעה מאז היא יצאה, הוא חש שמחה והקלה על בואה. כתמיד, היא היתה הדבק שאיחה את נשמתו, "תמה שלי," הוא נהג לכנות אותה בחיבוק כשהיו לבד, מעדיף שאחרים לא ישמעו אותו משתמש בשפה של פרופסורים.
"אין לך את זה," מטורף כמה ארבע מילים, חמש הברות, יכולות לשנות את כל מסלול חייו של אדם.
"כשהוא אמר את המילים האלו," זכר ששיתף בלחש את חואניטה בתמימות של צעיר מאוהב שבועיים אחרי שנפגשו לראשונה במסעדה בשיקאגו, "ידעתי שבחיים אני לא אהיה מוכן לשמוע אותן שוב." הוא השתהה מעט, מנסח לאוזניה את החריטה העמוקה ביותר בנשמתו: "ידעתי שמעכשיו אני אעשה תמיד תמיד תמיד את כל מה שצריך כדי שתמיד יהיה בי כל מה שאני רוצה."
"יכולתי להישבר אז," הוא המשיך ללחוש באותו לילה , "יכולתי לוותר, יכולתי להאמין לו, יכולתי להמשיך להיות מוגבל… אבל כבר אז בחרתי להתמודד, להילחם על שלי. על מה שחשוב לי. על עצמי."
"מחבקת אותך מייקל," הוא זכר את דבריה כשחיבקה אותו אז. "מחבקת אותך מייקל" היא אמרה גם עכשיו מחבקת אותו בחדר הפרטי שבקרוליינה מדיקל סנטר שבעיר שארלוט צפון קרוליינה…
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
9 יול 2022 16:30:30מעניין וקריפטופורי… תודה מולי
מנחם לס
9 יול 2022 17:01:29ולך, מולי, פשוט יש את זה. כל מילה!
Berch
9 יול 2022 17:15:38יש לך את זה מולי
🙏
asaf
9 יול 2022 21:57:32לגמרי יש לך את זה מולי. תכתוב לנו יותר.
קפיץ
10 יול 2022 00:30:10תודה מולי. לא יודע אם מאנו הבין על מה כתבת אבל אני לא, וסביר שגם חלק גדול משאר הקוראים. מה בדיוק היה למייקל, למה בסיפור שלך הוא מאושפז, מתי זה מתרחש (הרפרור ל 45 שנה אומר שזה כנראה בהווה?) ועוד. אם אתה רוצה להשאיר את זה קריפטוגרפי כמובן שזה בסדר, אבל אם היינו אמורים להבין פה משהו נוסף בעצמנו, או שחסרים פרטים או שפשוט קטונתי
מולי
10 יול 2022 07:16:46ראה:
https://hoops.co.il/?p=65584
ולגבי בית החולים, זה פשוט מקום של חשבון נפש