מאז הטרייד הגדול, וגם לפניו למעשה, אני טוחן לכם במוח שהבאת הארדן לפילי תתברר כטעות קולוסאלית.

הטיעונים שלי חוזרים על עצמם אבל רק בזמן תגובה שכתבתי ליניב בנושא הבנתי עד כמה בעצם שני השחקנים דומים.

פילי בעצם עשו אחורה פנה וחזרו על אותה טעות בדיוק שעשו עם סימונס, רק הפעם ויתרו גם על נכסים בדרך (שני שחקני רוטציה חשובים ובחירות).

במקום לנצל את ההזדמנות שסימונס העניק להם, בכך שסוף סוף פטר אותם מנוכחותו ומן ההסתמכות השגויה עליו כקונספציה (דבר שגם התרעתי עליו מהרגע הראשון שדרך במגרשים), במקום להמשיך בתהליך ההבראה ולהביא במקומו שחקנים מועילים ובעלי אופי מנצח (אם לא הצליחו לדוג במקומו כוכב אחר כי כולם כבר הבינו את הבלוף), הם נפלו שוב באותו בור והחליפו רעל ברעל.
רק שהפעם התווית עליו אומרת "הארדן" במקום "סימונס".

אמנם במבט ראשון הם שונים מאוד, אבל הבה נבחן את הדימיון החבוי בין שני השחקנים האלה, שהם בעצם תאומים לא זהים.

1. שניהם נחשבו לסופרסטארס ושחקנים עליונים.
   סימונס הגיע כהבטחה להיות שילוב של מג'יק ולברון, רכז גבוה עם מסירה, הגנה, ונתונים אתלטיים פסיכיים.
   הארדן נחשב לתקופה מסוימת (בשיא הנכלוליות של סחיטת העבירות ומעשי הנוכלות) לסקורר הטוב בהיסטוריה. וכמו כן רכז עליון ומנהל משחק מופלא.
   בשני המקרים, מדובר בעיקר בהייפ מזויף שנופח מעבר לכל פרופורציה.
   
   
2. שניהם שחקנים פגומים אשר משחקים רק בצד אחד.
   הארדן בהתקפה, סימונס בהגנה.
   שניהם לא מגלים שום עניין בצד השני של המגרש.
   שחקן שלם זה רק שחקן שמשחק, לפחות קצת, בשני הצדדים.
   שחקן פגום שזונח לחלוטין צד אחד מפקיר את קבוצתו ומעמיס עליה עול כבד בצד הזה.
   
   
3. שניהם צ'וקרים שנחנקו בפלייאוף במאני טיים ולא עמדו בלחץ.
   הארדן קיבע לעצמו היטב את התדמית עם היחנקויות חוזרות ונשנות במשחקים גדולים (אוק', יוסטון שוב ושוב, ברוקלין).
   גם סימונס, שנעלם לחלוטין בסדרות מכריעות ובמשחקים מכריעים.
   במקרה היחיד שהארדן הצליח להגיע רחוק, הוא לא היה מנהיג הקבוצה אלא כריס פול היה, והוא שנתן את האופי, את הווינר שוטס, ואת המנהיגות לקחת את יוסטון הכי קרוב שאפשר להדיח קבוצה גדולה ופייבוריטית, בעוד הארדן נחנק לידו, ושבק סופית כשפול נפצע.
   
   
4. לשניהם אופי בעייתי!
   שניהם עשו שביתות איטלקיות ו-ויתרו על הקבוצה שלהם, זנחו את חבריהם כשלא התחשק להם יותר להתחרות ולנסות להשתפר.
   הארדן פעמיים כבר, וסימונס פעם אחת (טוב, להארדן יש פור עליו בשנים… ניתן לו זמן).
   שניהם אדישים מאוד להפסדים, ונראים חסרי אכפתיות – שזה בערך תכונה הכי גרועה שיכולה להיות לכוכב בפילי, שם האוהדים הכי מעריכים מאמץ.
   שניהם בבירור נרקיסיסטיים.
   
   
5. שניהם יכולים לשחק רק בשיטה שלהם.
   סימונס חייב להיות עם הכדור ביד וקלעים סביבו. אחרת אין בו שום תועלת על המגרש.
   כנ"ל הארדן.
   הארדן מחזיק יותר בכדור ולא עושה תנועה כלל, אבל גם אם סימונס יעשה תנועה מה זה יעזור לו? הוא לא מהווה איום משום מקום במגרש (גם משחק גב לסל אין לו).
   שניהם לא מתאימים לשחק עם גבוה דומיננטי שהוא חיית צבע כי הם חיים על חדירות – הארדן בגלל שזו הדרך שלו לעשות נק' בצורה שהוא הכי יודע – לסחוט עבירות זבל – וסימונס כי אין לו שום דרך אחרת לעשות נק' מלבד השימוש באתלטיות והגעה ממש עד פי הטבעת.
   
   
   אז מה אתם אומרים? פילי שוב חזרו על אותה קונספציה שגויה של להסתמך על סופרסטאר פגום או שהארדן זה סיפור אחר ויביא אותם להישגים? לסקר