תסביך אב וליבו של אלוף / דן רוזנבלום



שלום לגולשיי וצוות אתר הופס!
הקטע שלפנייכם נכתב בתווי של קודם אשר כתבתי הנקרא "לוזר שטוב לו, ווינר שרע לו".

ייתכן שלבסוף, באופן תת הכרתי…אני כותב ומדבר תמיד על עצמי. זה משהו שאמא שלי הייתה אומרת לי שהייתי קטן. "כל דבר שאתה אומר, מעיד על עצמך". כבוגר היום, זה לא תמיד נכון ולעיתים חותך ואכזרי…אך כן נותן מראה הגונה לדמותך וזהותך כאדם.

כאמור, פיתחתי לעצמי נישה של כתיבה אשר מתמקדת בפן הרגשי והחברתי של משחק הספורט וכזהוא גם הקטע הבא. צפיתי במספר משחקים לאחרונה של הנ.ב.א ואין ספק שהמשחק הפך מהיר יותר, עם איכויות גבוהות יותר של שלל השחקנים המוצעים בהשוואה לדורות קודמים…אך עם זאת גם הפך קצת קר ואנוכי יותר.

אולי זו נקודת המבט שלי, כי הפיסטונס של שנות השמונים לא היו החבורה הנחמדה ביותר לשחק מולם והחוקים החדשים כאמור שמים דגש על מיגור הקווים העדינים ביותר של האלימות שנמצאית הרבה מתחת לפני השטח, בספורט האהוב עליינו.

עם זאת, התבוננתי על גיבוריי מן התקופה הזו, תקופות אחרות וכמו שהייתי ילד…השוויתי את ליבי אלייהם.
"למה הם לא משדרים את אותה התחושה כמו שלי? למה הם לא רגועים, שלווים ושמחים במפעלם כמו שאני? והאם באמת…הם אלופים בעליי לב של אלופים? יש לי בכלל מה ללמוד מהם או שמא אמשיך רק להשתאות מן ביצועייהם האתלטיים?"

שהייתי ילד בניו-יורק, הייתי קצת מעל הממוצע בכל מקצועות הספורט.
הייתה לי יד חזקה מאוד בבייסבול. הייתי המגיש הטוב ביותר וגם חבטתי הכי חזק.
בפוטבול הייתי הקווטרבאק ויכלתי לזרוק את הכדור בספירלה מושלמת בדיוק ליד של הרסיבר עד סוף המגרש.
בכדורסל הייתי פחות טוב מן פאת כושר לב ריאה, אבל הייתי שחקן הגנה מעולה.

בגיל צעיר מאוד, בערך 7.5 הייתי במגרש בשכונה בקווינס כאשר הגיע איזה איש עם חליפה ומצמד ניירת שישב בצד והסתכל עליינו משחקים. "זה סקאוט של המטס!" צעקו כמה ילדים. "אה כן? אז אתן את המשחק הכי טוב שלי!" חשבתי. שיחקנו כמעט שעתיים וכמו שאמרתי…הייתי הפיצ'ר וגם החובט הכי טוב.

כאשר התחיל לרדת השמש והזרקורים נפתחו, האיש הזה עם החליפה ניגש אליינו הילדים.
הציג את עצמו כנציג של ה"ליטל-ליג" של המטס וניו-יורק הרבתית. הוא שאל אותנו אם אי פעם חשבנו להפוך לשחקנים מקצוענים. שאל אותנו את השמות המלאים שלנו וכתב אותם על הפייפר-קליפ שלו. עמדתי שם קצת לפניי כולם והסתכלתי עליו בהשתאות. "וואוו! זאת ההזדמנות שלי! אני אשחק עבור המטס ואהיה מליונר!" הייתי הראשון שחטף ממנו את כרטיסי הביקור שהוא חילק וכולם לקחו אחד כזה…גם ילדים שישבו בצד על הספסל ולא שיחקו איתנו באותו הערב.

הסתכלתי על הכרטיס כאילו שזה היה כרטיס כניסה מזהב לגן עדן. כבר חשבתי בתוך הראש כמה מק'נאגטס אני אוכל להזמין, כמה משחקי נינטנדו אוכל לקנות וכמה פיצות אוכל להזמין הביתה שגם מיאכלאנג'לו מצבי הנינג'ה היה מקנא בי.

התלהבתי נורא! עד שאותו האיש אמר לכולם "אתם תביאו את זה הכרטיס הזה לאבא שלכם כן? שיתקשר אליי!" ואז נפל לי המטבע והשמחה שלי הפכה לעצב. אבא שלי היה איש עסקים שחלה והפך לנכה. הוא לא ממש הרבה לדבר איתי מאז שהתחלתי כיתה א' ושהיה מגיע הביתה הוא לעיתים צעק, רב עם אמא ואני הייתי הולך ומתחבא בחדר.

ילדים אחרים, שאף היו פחות טובים ממני פתאום שמחו על מה שהוא אמר! "יש! אבא שלי ידבר איתך!" צעקו כמה מהם. כי הם הבינו שאם אבא שלהם מעורב בנושא, בטח ובטח שיש להם סיכוי להצליח ולהיות שחקנים מקצועיים.

תמונה של בית הספר הציבורי בו למדתי, עד כיתה ג' והעלייה ארצה.



על כן הקטע הכתוב הזה.


הבטתי על השורות הסטטיסטיות של המשחקים האחרונים, ראיתי תקצירים וניסיתי להבין כמו שהייתי ילד, לאן הכל משתרש. לאן הכל מגיע לבסוף. איזה ברכה יש בזה? האם זה טוב, האם זה רע ומה יקרה לי כתוצאה מכך.

הנה השורות הסטטיסטיות : לברון קלע המון, חילק ומסר אבל הפסיד. דוראנט קלע המון, אבל הפסיד. כריס פול וסטף קארי היו בינוניים, אבל ניצחו…ואז עלו בי כל הרגשות שאותם אני מגלים בקטע הכתוב הזה.

יש משהו בליבם של האלופים הכי גדולים, שטמון בארס. חלק גדול מן האלופים הגדולים ביותר, הגיעו ממסגרת משפחתית ללא אב אמיתי, כמו בסיפורים והאגדות כאמור. רונאלדו, מאראדונה, ג'ורדן, לברון ואחרים…שאכן הגיעו לטופ. זכו בכל תואר אפשרי שניתן לתאר אך עם זאת…כמו ילד שחולם על ליבם וזהותם? משאירים בתוכך הרגשה מעט חמוצה. כואבת. חסרת אהבה. חובקת ואמיתית ומאידך "אלימה", ארסית או משלהבת לגבול הקיצון.



אפילו אביו של קובי בראיינט ז"ל, שדווקא היה שם עבורו לכל אורך הדרך…כנראה נשאר על הצד הרע של ליבו של הילד שהיה קובי, כי תמיד היה משהו ארסי, אלים ומסוכן ביישורת האחרונה של ניגוני הלב שלו ואחרים.

שלא להעכיר את דמותו של לברון כמובן. אני מעריץ ענק שלו לכל אורך הדרך…אך משהו בשנים האחרונות אבד בזוהר שלו וכאשר ילד עם לב טהור יורד לשורש זהותו, כמו דוראנט ואחרים…ירגיש ויגלה משהו לא מיושב, נרגני, עצוב ולא בריא בדרך אחת או אחרת. אבא של ג'ורדן היה מרביץ ומשפיל אותו. אבא של דוראנט? היה פושע שהשתקם. אבא של לברון? לא היה שם ולברון דואג עד היום הזה שאף אחד לא ידבר, יכיר או יחשוב עליו.
כי הוא שונא אותו מעומק הלב. אבא של קובי? באור רע? הינו אינטרסנט מצביא ואכזרי.

לאחר מכן, חשבתי על אלופים אחרים. סטף קרי, טים דאנקן, ליאנול מסי, ווין גרצקי (למי שמכיר, שחקן הוקי אגדי) וטום בריידי (אגדת פוטבול שפרש לפני כמה ימים) ולתחושה הילדותית והכנה הזו שהם משדרים אליי כאשר אני חושב עלייהם והולך לישון בלילה. מה גיליתי? שלכולם היו אבות תומכים. מההתחלה ועד הסוף. 



אבות שלא בגדו. אבות שלא סרו מן תפקידם. שלא שיקרו, שלא בצעו או פשעו ואז חשבתי…"אולי זה מה שבאמת מרכיב את ליבו של האלוף?". אהבה. תמיכה ועידוד בלא קשר להישגים.

התשדורת הטובה הזו, שילד (בן 37) עדיין חושב ומדמיין לעצמו כאשר הוא שם את ראשו על הכר.
לא שדוראנט עושה לי רע בחלומות. לא לברון או ג'ורדן…אבל כן…תמיד חסר שם משהו. משהו שנשבר ומתנתק בדרך. משהו שנגמר רע.

משהו שלא חסר לסטף, שלא חסר לדאנקן או בריידי. אם בחיים, או בחלומות שלי עלייהם.
אולי זה, מה שהופך את ליבך לשל אלוף אמיתי.

אהבה. כנות. טוב לב. מסירות. כנות ויושר.



אולי לבסוף החיים שלנו נאמדים רק על אותה התחושה הזו…
לא רק של הישגים, כיבוש יעדים והצלחה בהם, אלא האהבה והקבלה שלנו בתוכם.

כי בדרך הביתה מהמגרש בגיל 7.5, זרקתי את כרטיס הביקור בדרך הביתה.
פחדתי לפנות לאבא. פחדתי שהוא יצעק, פחדתי שהוא יקלל או יזלזל בי שוב ויגיד לי לסתום ולעוף.
"עדיף שאני יעזוב אותו בשקט. אל תכעיס אותו עם מה שאתה מצפה ממנו, מספיק יש לו על הראש".

היה קו המחשבה שלי. "אז לא תשחק בשביל המטס, מה קרה?" הדהד קול מאכזב בתוך ליבי.

אז אולי, זה מה שכולנו באמת צריכים או רוצים.
רק אהבה. מאב, מאם, ממשפחה ומהבית ולא צריך לדרוס את העולם או להוכיח לו שום דבר.

כי יש גם אנשים כמו ח'וסה קלדרון, שנתן קריירה יפה מאוד בנ.ב.א. חסרת "הישגים" כאמור…אך לא הרבה יודעים שבא ממשפחה עשירה עד מאוד. לא ספורטיבית אך מלכותית (למעשה). הגיבוי שקיבל היה אינסופי. הן מבחינה של תמיכה משפחתית והן מבחינה כלכלית…אולי בגלל זה, התשדורת שלו תמיד נגעה לי…כמו רבים אחרים. לב של אלוף. אמיתי.

כי כאשר הילד הרעב הולך לישון בלילה וחולם על פסגות העולם, הוא לא תמיד מחשיב אנשים כמו קלדרון.
אך משהו ביישורת האחרונה של הלב עולה על הספורט וההישגים. משהו נשגב מתעלה על המאבק, הכאב והשקדנות בלת הפשר לעבודה, עשייה והישגים.

משהו שאמור להיות הכי טבעי, הכי נכון והכי מקובל.
אהבה מאבא.

ואולי זה לבעצם, יוצר את החיות והאלופים הגדולים ביותר…
כי היעדר של משתנה אחד "קטן" שכזה? יכול לדחוף אדם אל קצהו.
גם שישב על גג העולם ויביט סביב לאלו שיכולים להמצא לידו…לא ימצא אף אחד.



הקטע הזה נכתב עבור כל השחקנים, עבור כל הקוראים, אנשי הצוות והגולשים…
בכדי שיבינו…שעדיף "לספור את ברכותייך מאשר את קללותייך" (ציטוט שלי!) ולהתנחם בהם.
כי לא תמיד דרך האש מחזקת. התחרותיות יכולה להפוך אותנו לאנשים רעים ונבזיים.
כך כי למרות ההישגים הגלויים והנראים, לבסוף באמת? אין בהם ברכה.
אולי הרוך, העודן והתמימות הם ברכה שמתעלה על כל גביע, סכום כסף והישג שאפשר להתגאות בו ולהראות לאחרים.

כבדו והעריכו כל רגע שיש לכם כאן בחיים. תנהגו ברעכם כמוכם ואל תקנאו.
אהבו את מה שיש ולא את מה שאין. כי על כן, נאמד באמת…ליבו של אלוף אמיתי.

לפוסט הזה יש 42 תגובות

  3. דוקטור רזי הופמן

    6 פבר 2022 13:22:37

    תודה על פוסט נפלא דן, ומלא חכמת חיים.
    חצי הכוס המלאה = לספור את ברכותייך מאשר את קללותייך.

  5. עגל

    6 פבר 2022 13:45:24

    תודה דן, פוסט שנכתב מדם ליבך. חבל לי לשמוע על איך שגדלת בהקשר של אבא (לי היתה ילדות מאושרת). אין לרפא פצעים כאלה, רק להתרגל לחיות איתם (כמו עם שכול). למנחם לא היה אבא ומדי פעם הוא מעיד על זה.
    לעניין הספורט, אני חושב שלג'ורדן היה אבא יחסית טוב, היתה איזו פרשה עם האחות שלו שלכלכה על המשפחה, כנראה בצדק, אבל ממה שזכור לי בסך הכל לג'ורדן היתה משפחה נורמטיבית ומבוססת.
    לברון וג'ימי באטלר (עוד רבים בנב"א) הם סיפור אחר, מאוד קשה.
    אני חושב שדווקא כל הדוגמאות האלה מראות שכוכב יכול לבוא מכל רקע, רקע טוב או רקע חלש.
    להגיע מאשפתות לראש האולימפוס של הנבא – זה סיפור גבורה.
    רק מה, ההצלחה בספורט לא חשובה, חשוב מה הבן אדם עושה מעבר לשעות המשחק, איך הוא בונה משפחה ומטפל בילדיו, איך הוא מעורה בקהילה, אם הוא שומר על הרגליים על הקרקע, עוזר לחלשים וכ"ו.

    1. דן רוזנבלום

      6 פבר 2022 17:49:49

      תודה רבה עגל.
      המציאות עמוקה יותר מכמה משפטים. אבי אמנם היה נכה ועשה עימי הרבה טעויות…אך היו גם דברים טובים שעשה ושלקחתי ממנו.
      לא הכל רע ודווקא מלבד הבעיות בבית, הייתה לי ילדות ונעורים נפלאים.
      תודה רבה על התגובה ואני אכן מסכים עם מה שכתבת. מה רבו מעשייך ה'.

  6. John

    6 פבר 2022 13:47:48

    דן – יופי של כתיבה.
    אני עדיין מאמין בתמהיל שבין nature ל- Nurture. ולא תמיד ברור מה מהם קשור ספיציפית לאב, לאם, למורה אהוב או לחבורה שדחפה אותך.
    דבר שלי שלמדתי – ישנם לא מעט בתים שהם מזהב מבחוץ אך מבפנים הם אבן. אתה לא יודע מי היה נאמן, תומך, אוהב, דוחף וכו'. ג'ורדן בזמנו תמיד דיבר על אב שהיה איתו ודחף אותו, אך בריקוד האחרון הוא מתואר כאיש קשה, לא נעים שאי אפשר לרצות שכמעט עד שג'ורדן נהיה מקצוען העדיף את אחיו הגדול לארי. סטף קרי התמודד עם פרדה של הוריו שהיו סמל לזוגיות מושלמת ופוטוגנית במשך שנים.

  8. עידו גילרי

    6 פבר 2022 15:45:51

    אין ספק שדמות האב משחקת אצלך תפקיד מהותי – זה בולט בכל מה שאתה כותב.
    לגבי הספורט – אני לא יודע איך זה בענפים אחרים אבל אחרי ששחרצ שאל השבוע שמנו לב שיש בליגה 30 בנים של שחקני עבר. זה די מטורף כשחושבים על זה. זה בין 1 מכל 15 ל1 מכל 17 שחקנים אם נספור חוזי טו וויי.
    כלומר יש פה ללא ספק גנטיקה שמשחקת תפקיד אבל גם איתה נראה שכשיש אב שיודע מה נדרש משחקן מקצועי ויש לו יכולת לכוון זה עושה פלאים (ברור שזה לא ככה אם כל אלו שעונים על ההגדרה).
    תמיד יהיו גם את אלה שיצליחו למרות שכל הסיכויים נגדם אבל נראה שעדיף שהסיכויים יהיו לטובתך…

    2. דן רוזנבלום

      6 פבר 2022 17:54:36

      תודה על התגובה אדון גילרי.
      נתון מעניין ביותר. מעניין לבחון את הססטיסטיקה הזו במפתן רחב יותר ועד כמה משפיע ברמה המדעית לנוסחאות ההצלחה.
      אני סבור שאם אבא שלי היה בריא…הייתי במקום אחר מאוד בחיים כרגע, אך כמו שאמרתי…עדיף לספור את הברכות מאשר את הקללות.
      –
      Life is like a Box of Chocolates, you never know what your going to get – Forrest Gump

  10. מנחם לס

    6 פבר 2022 16:12:50

    תודה דן. פוסט שיצא ישר מלבך. קראתי אותו בעצב כי לי לא היה אבא בכלל. בגיל 3 אמי התגרשה ממנו כי הוא היה טיפוס אלים, ייקה שהסתוגג עם בריטים, והפסיד להם בקלפים חנות שלמה שאמי – בכוחות עצמה – הקימה עד שהפכה לחנות שהיו מגיעים אליה מכל קצוות חיפה. בראשי הצעיר הפכתי את הספורט, וכל המאמנים שהיו לי (בשחייה, הוקי, כדורסל, ויותר מאוחר כדורגל) ל'אבא שלי'. אלה היו התחליף, והאפקט נשאר עד היום הזה, 80 שנה יותר מאוחר – הספורט הוא חלק חשוב ביותר בחיי, עד עצם היום הזה. אבל הספורט לא מונע ממני להשקיע זמן ולהיות הבעל הכי טוב שאני יכול לאשתי היקרה גייל, לבנותי בישראל וכאן, ולכל נכדותי כאן ובהוד השרון. אני מארגן את חיי כך שיהיה לי זמן לכל, וניזהר ביותר שכתיבת המעורבים למשל,וציפייה באולימפיאדם החורף, לא יפגעו בדברים החשובים יותר בחיים – האישה והצאצאים..

    2. דן רוזנבלום

      6 פבר 2022 18:04:37

      תודה רבה על התגובה מנחם!

      תופתע, אך כאשר אני יושב וכותב לאתר…לרוב הקהל שלי מצטמצם לאדם אחד, שהוא אתה כי אני פשוט מעריץ אותך.
      תופתע גם כן, שאני זוכר את מרבית הפוסטים המרגשים שלך בהם סיפרת על מצובות חייך, ילדותך, התבגרותך וחיי משפחתך.

      לכן, שאני כותב אני לרוב מנסה לרגש רק אדם אחד, שהוא אתה. אני שמח שהצלחתי בזאת…אך חושב שכעת ראוי שאולי אתמקד קצת יותר בפן הספורט מאשר הרגש. לא שאפסיק לכתוב על רוח האדם והחברה', אבל אולי כעת אני יכול להבין שנגעתי לליבך וזו הייתה המטרה שלי תמיד.

      באופן עקיף, לך תדע באם היה לך אבא…היית האדם שאתה היום.
      אם היית הופך לממסד לטיפוח כשרונות כתיבה ועיתונאות (כן כן, תמשיך להצטנע. זו מעלה).
      אין לדעת וייתכן כי גם חוסר המזל בגורלנו, מעצב אותו בדיוק כמו הטוב.

      אני בטוח שגם אתה סופר את הברכות יותר מאשר את הקללות, גם למרות כי הדמעות הקטנות שאנו משילים…אלו הופכים את השמחה לחזקים ומעורכים יותר. כאלו אנחנו כבני אדם. מלאים בתעוזה, כח ונחישות…אך גם חמלה, רוך ועדינות נפש.

      בקיץ הקרוב אהיה בדרכים בארה"ב ואקווה שיזדמן לי לבקר אותך ולהעלות חיוך על פנייך.
      ימים יגידו.

      ברכות לבריאות, שמחת חיים וכמובן…שבוע מוצלח ונעים.

      1. מנחם לס

        6 פבר 2022 18:25:50

        תודה דן. מעריך את תגובתך מאד. ייתכן שמה שקרה בחיי (אל תשכח שגם איבדתי את אשתי, אם לבנותי בנות ה-6 ןה-3 בגיל 36. ייתכן שכל מה שעברתי עיצב אותי למה שאני היום. אבל אני לא מתמקד בזאת יותר מדי: אני מה שאני, לטוב ולרע.

        1. דן רוזנבלום

          6 פבר 2022 18:43:19

          לא שכחתי אף לרגע. אני אף זוכר את שמה. רינה.

          אני זוכר גם הפוסטים המגרשים שכתבת בשנתיים האחרונות בנושא.
          ילדותך בבת-גלים, את קווינט וכמובן משרתך במפעל לחמוצים!

          אני גם בטוח שאינני היחיד! ראה הפלא כי האתר רק ממשיך ולגדול, להתרחב וממשיך לטפח כשרונות עיתונאות וכתיבה רבים!

          אמנם בזמננו אנו כאן ועכשיו, המוח נהיר והרגל לא יורדת מהגז…אך הייה בטוח שישנם עוד רבות הנפשות האיטיות, המתחשבות והזוכרות את מילותיינו במרוצת הזמן.

          כן. כאמור, אולי ההתרפקות הינה לבטלנים…אך טוב להתרפק מדיי פעם, כי ללא העבר, אין הווה או עתיד.
          אני גם דיי בטוח, שבעתידך ישנם צפינות וברכות שימשיכו ללוות אותך.

          באהבה.

  11. יהלי אולמר

    6 פבר 2022 16:45:43

    תודה רבה דן
    תכתוב לנו יותר
    הכתיבה שלך לא ניתנת לתיאור במילים, אז פשוט תן לנו יותר ממנה, אותי נדע לתאר אותה יום אחד.
    הלוואי שלכל בן אדם בחיים יהיה בן אדם אחר שיתמוך ויאמין בו, לא משנה מי. הזכות לחונך קרוב אליך בעולם הזה מגיעה לכל בן אנוש

    1. דן רוזנבלום

      6 פבר 2022 18:07:50

      תודה רבה יהלי, תגובתך נגעה לי מאוד. מילותייך הם מחמאה ענקית שאקח עימי לעתיד.

      עם זאת אני חושב שכעת אנסה להתמקד יותר בספורט בכתיבה, כי את המטרה שלי להעברת מסרי העמוק מן עומק הלב…אני חושב שהצלחתי להעביר, ולא פעם.

      לא שאחדול מלכתוב על רגש, רוח וחברה…אך כן, אנסה להיות "ספורטיבי" ופחות רגשן. על הצד הטוב של הדבר כמובן.

      שא ברכה ואמן כי כולנו נגשים את עצמנו עד תום. בדרך אחת, או אחרת.

      תודה!!

      ברכות לשבוע מוצלח.

      1. יהלי אולמר

        6 פבר 2022 19:53:39

        תודה דן, התגובות החמות כאן בהחלט מעידות שהשגת בצדק את המטרה שלך, ועשית טוב בלב האנשים.
        שבוע מוצלח וטוב, מחכה לשמוע ממך ואתה תשמע ממני ביום רביעי כשאעלה את סיכום השבוע במכללות ותחווה את דעתך

  12. מולי

    6 פבר 2022 17:00:56

    "כולנו נכים של ההורים שלנו!" מולי.
    כולנו תוצר של משחק הגנים של הורינו, ולא פחות של נסיבות חיינו.
    איש חכם לימד אותי פעם שהגשמת פוטנציאל מחייבת עבודה קשה.
    על מנת להיות הטוב ביותר, עליך להיוולד עם הפוטנציאל, אך עליך גם להביא למימושו.
    אתה זקוק להשקעה בלתי פוסקת עדי למצותו עד תום, ובשביל ההשקעה הזו חייבים כוח מניע בלתי-נלאה.
    יש אנשים שהכוח המניע הזה אצלם הוא חיובי,: "להראות שאני יכול " ואחרים שהוא שלילי במהותו: "להוכיח שאני יכול".
    אפשר שיהיה לך אבא דוחף, אפשר שלא יהיה לך אבא כלל, אבל משום-מה לא סביר שיהיה לך אבא "רגיל".

    אני חושב שהחשוב מכל הוא שרובנו זקוקים לגורם חיצוני שיהווה עבורנו את הכוח המניע.
    ואולם, אצל הטובים ביותר, הכוח המניע הזה הוא פנימי ולא חיצוני. נסיבות היווצרותו שונים מאדם לאדם, ויש אנשים שמגיעים אליו רק אחרי שנים של עבודה על עצמם, לעומת אחרים שלעולם לא יגיעו. ועדיין, ישנם גם מתי-מעט שנסיבות החיים פיתחו את הכוח המניע הזה בתוכם-פנימה, כבר בגיל צעיר.
    היתרון שלהם על רובנו, הוא שעם הכישרון והגנים, יש להם גם סוג ייחודי של משמעת עצמית וסט ערכים שגורם להם להיות מחודדי ומחויבי מטרה. והם משקיעים בפוטנציאל שלהם, עוד עוד ועוד, ולכן הם מצליחים לממש אותו
    אז מחל-נא לאביך דן, כי כולנו נכים של ההורים שלנו. גם ילדינו כך.
    לאבי היה אופי שונה מזה של אביך, ולכן הנכות שלי שונה מזו שלך. אני עובד על למחול לו על מגרעותיו כבר יותר מחמישים שנה, אני, אגב, גם עובד על למחול לו על זה שהעז למות מסרטן לפני 45 שנים…
    ואני בהחלט מקווה מקווה שבתי תצליח פעם למחול לי על מגרעותיי ויתרונותיי שלי, שעיצבו את נכויותיה.

    1. דן רוזנבלום

      6 פבר 2022 18:19:44

      תודה רבה מולי, על התגובה המתחשבת, החמה, העמוקה והמרגשת.

      אני כאמור מנסה כל הזמן. למחול, להתקדם הלאה ולנפץ את הכאב שנשאר בעמקיי הלב…אך לא תמיד מצליח לי.
      אבי לא היה רע כולו, את יכולת הצחוק, המשחק והבידור גם כן השריש בתוכי. על כן אני מודה לו ולוקח את התכונות הטובות עימי.
      על דברים אחרים, שהם במסגרת עבירות פליליות…קשה הרבה יותר להכיל ועלייהם לפסוח.

      אני מנסה כבר שנים להגיע לפתרון עם מותו ועם בני משפחתי על מגרעות ושסעים קיימים.
      מה לא ניסיתי. להתרפס. להכנע לדמותם ונוסחתם לזכרון החיים, לפזר כסף ומתנות…אך ביישורת האחרונה שבהם אני זקוק לשיחה עמוקה וכנה מן עומק הלב…אני עדיין מגלה מצדם דחייה ועילגות נפש.

      אני מאמין שעל כל כאב ושיגגה שנמצאים בליבנו, אנו יכולים לשאוף ולהתעלות עלייהם לבדנו. אם בתפילה או במחשבה…
      רבו הפייטנים המודרניים שיאמרו שזה מספיק. "שאתה תהא שלם עם זה, גם הם והכל ייפתר…"

      אך האמת היא כי גם לפלספנות ולגדולת רוח הלב ישנם מגבלות.

      לבסוף, אנו זקוקים לזמן ומקום שבו אפשר להגיד הכל, להסתכל בפנים, לנאוץ, לכעוס, לתרץ, להסביר, להבין ולבסוף לסלוח, להכיל ולהתפייס עמם בלפניי שנלך ונצא מן העולם הזה.

      אני מקווה עבורך כמו שאני מאחל עבור עצמי, שאתה ובתך תמצאו את המקום הזה, את הרגעים הללו…שבהם ניתן לגשר את הקרעים והשסעים שנמצאים בקרקעית נפשנו.

      מי יתן וכי בזמן הקרוב עליינו, זה יבוא בעז"ה.

      תודה, תודה, תודה!

  13. Berch

    6 פבר 2022 19:40:35

    פוסט נהדר
    אבא שלי מודה על עצמו שהוא אלרגי לבני אדם אז הוא גר בבושז של טנסי
    🤷🏼‍♂️
    למדתי ממנו הרבה, אני מתייחס לילדים שלי בדיוק הפוך מאיך שהתייחס אלי. עובד מעולה.
    והכי חשוב
    ומטבע הלשון המצאתי לנושא – עבודה מחליפים, ילדים לא מחליפים….
    😍

    1. דן רוזנבלום

      6 פבר 2022 20:35:24

      תודה רבה ברץ'!
      אני מקווה כמוך שיגיע זמני לפצות, להכיל ולעבוד היטב עבור עתיד וחיים טובים עבור ילדיי שעוד יגיעו בעתיד מאידך לצביונו ומזלו של אבי.

      טנסי אה?
      Bushwack?

      מסקרן מאוד ובהצלחה בהמשך העשייה אבאלה'!
      *לב*

  14. ארבל חילבה

    6 פבר 2022 20:20:34

    מהמם ומרגש, תודן!
    מאוד מעניין לצרף לאנליזה הזו את קוואי, שעל פי הרכילויות הקיטשיות נהיה שתקן בעקבות רצח אביו כשהיה נער

    1. דן רוזנבלום

      6 פבר 2022 20:32:28

      תודה רבה!
      המממ, האמנם?

      אם כך אני מאמין שכן. את זאת לא ידעתי כלל בנוגע לקוואי.
      זה יכול להסביר הרבה על הפסיכולוגיה המאוד שקטה, פרטית והמבוצרת שלו.
      קוואי הוא בהחלט תעלומה בכל הנוגע ל"דרייב" של הנצחון בליבו של אלוף אמיתי.
      אתעניין בנושא.

  15. נועמיקו

    6 פבר 2022 20:47:36

    תודה דן על פוסט יפה ומרגש, ולא פחות מכך – על הדיון האינטימי שהצתת כאן על הורות.
    אישית, אני חולה על ספורט אבל יחד עם זה מוצא את עצמי שואל לא פעם מה בעצם הטעם בכל זה? ברור לי שבעצמי לא הייתמ רוצה להקדיש את חיי לספורט משום סוג… בסוף זה רק משחק. אז למה זה כל כך מושך אותי?
    כאן בהופס אני נזכר בתשובה. כי ספורט, ובמיוחד כדורסל, הוא סיפורים על יכולת אנושית, על הישגיות, על יחד, על מנטליות. ובהחלט השבר שאני הכי מחפש בספורטאי אהוב הוא אישיות מרשימה.
    רבים מהאלופים שמנית הם אנשים שראוי לרחם עליהם כבני אדם, לא רק בגלל סיפורי החיים הקשים, אלא יותר בגלל הנכויות הרגשיות שלהם, שדי ניכרות.
    זו הסיבה שמרגש אותי מאוד לקרוא בתגובות כאן על אנשים שספגו נכויות מההורים כמו שכתב מולי, ומנסים להיות הורים טובים יותר לילדיהם, ולו במעט. גם אני מכליל את עצמי בתוכם.
    ובהזדמנות הזו, באמת אין כמו מנחם והדרך שבה הוא מחבר בכתיבה שלו את הספורט ואת חייו האישיים – בעבר ובהווה. מנחם אתה מודל לחיקוי, וסוג של אב רוחני לרבים מהכותבים כאן.

    1. דן רוזנבלום

      6 פבר 2022 20:54:00

      תודה רבה על התגובה הנוגעת נועמיקו.
      אני גם מוצא עצמי לאחרונה שואל "למה אני בכלל מתעניין בכל זה?"
      בשבוע שעבר שמייסון גרינווד ממנצ'סטר יונייטד התגלה כאונס ומכה…חשתי אדיוט ומרומה.
      "למה אני בכלל מעריץ אותו? והאם יש בכלל על מה?" "איזה תכלית יש לזה?"
      "לא מגיע לו אפילו את היחס שלי…ושנדבר על אהבה, הישגיות ונפש?"

      באתי לביטול ואפסות רוח.

      עם זאת ומנגד, אתה צודק.
      תמיד ישנם יותר גופות פועלים העובדים מן תוך צדק, יושר ויופי נפשי…מאשר אלו שלא.
      מנחם הוא דוגמא מופתית כאמור…

      והלוואי שגיבורינו בחיים אלה, היו אוחזים בשרביט המוצדקת הזו.

      תודה וברכות לשבוע טוב.

  16. Jonathan

    6 פבר 2022 22:52:59

    תודה דן.
    אהבתי את הפוסט. מרגיש את כאבך (מקווה שזו המילה הנכונה).
    אני בן להורים שהתגרשו כשהייתי בן פחות משנתיים.
    עד הדור שלי המשפחה שלי הייתה דפוקה לגמרי בעניין הזה בשל נסיבות כאלו או אחרות. הנה, תתכונן:
    אמי גדלה בלי אבא (נהרג במלחמת העולם ה-II כשהייתה תינוקת), אבי גדל בלי אבא (סבי נשלח לגולאג), אחותי למחצה גדלה בלי אבא (אבי התגרש מאשתו הראשונה, אמי הייתה השניה) כך שיש לנו היסטוריה מעניינת…
    הילדים שלי וגם של אחותי זוכים לגורל אחר בתחום הזה (סו פאר סו גוד). עד כמה הם יודעים להעריך את זה או יעריכו את זה כשהם ייגדלו? אני לא יודע. אני רוצה שהם ייחשבו שזה טבעי, כי ככה זה.
    אני לא יודע גם אם ילדי רואים בי דוגמא ומופת. אני חושב שכיף להם איתי. הם רואים אותי הרבה וזוכים לבלות איתי ולהיות בתא חם ומפנק. אם הם ייקחו את זה איתם למערכות יחסי האנוש ולמשפחות שלהם – עשיתי את שלי. מעבר לזה – אין לי מודל אבהות להשוות אליו.
    אני לומד מכמה טעויות שאמא שלי עשתה לגבי – אבל היא דווקא הורה מצוין. אז אני מתייחס לזה כאל "ליטושים".

כתיבת תגובה

סגירת תפריט