שבת בבסיס: shot heard round the world / יוני לב ארי

ה-19 באפריל 1775. החלו קרבות לקסינגטון וקונקורד – תחילתה של מלחמת העצמאות האמריקנית. יריית הפתיחה של הקרבות הללו ידועה בכינוי "Shot Heard Round the World", אך לא רק היא. הכינוי הזה, שאין ילד אמריקני לא מכיר מבית הספר (סטייל "הר הבית בידינו"), הודבק אף לאחד האירועים הגדולים ביותר שידע הבייסבול, ואחד הסיפורים הגדולים שהוא הצליח לייצר ברבות השנים. והוא הצליח לייצר לא מעט…

בובי תומפסון והג'איינטס חוגגים (צילום: NJ.com)

נתחיל בקוריוז קטן. כתבה זו נכתבת בעודי, חיובי לקורונה, מסוגר בחדר בסטייטן איילנד, הרובע השקט ביותר של ניו יורק סיטי, אצל אחי הגדול. גיבור הסיפור שלנו, בובי תומפסון, גדל ממש פה לידי, באותה סטייטן איילנד, ונחשב לאחד מגיבורי הספורט הגדולים ביותר שהאי הזה גידל. ממש מרגיש מחובר לסיפור…

משלוש תצא אחת? חלק א'

נתחיל בהתחלה. עונת 1951 בנשיונל ליג אמורה היתה לסדר לנו קרב פסגה בין שלוש קבוצות: הברוקלין דודג'רס, הניו יורק ג'איינטס והפילדלפיה פיליס. החבורה מברוקלין החלה את העונה טוב מכולן, כשב-13 במאי, במשחק ה-25 של העונה, הדודג'רס ניצחו הבוסטון ברייבס 6:12, עלו למקום הראשון, ומאז לא נטשו אותו עד לסיום העונה.

הירייה המקורית שנשמעה מסביב לעולם (צילום: The Cincinnati Enquirer)

הקבוצה מניו יורק, לעומת זאת, החלה את העונה רע, ולאחר 29 משחקים הג'איינטס היו במקום השמיני והאחרון בנשיונל ליג, כשהם חופרים לעצמם בור בור. עד ל-12 באוגוסט חזרו הענקים לעניינים, כשהם תופסים את המקום השני, עד לסיום העונה, אך בשלב הזה עדיין רחוק רחוק מהפסגה. ב-11 באוגוסט גברו הדודג'רס פעם נוספת על אותם ברייבס, מה שסידר לברוקלין יתרון של לא פחות מ-13 משחקים על פני הג'איינטס, ונראה היה שהעונה הזו גמורה.

סוויט 16

אך דווקא אז, ב-12 באוגוסט, פתחו הג'איינטס בריצה מסחררת, ניצחו 16 משחקים ברציפות, ופתאום ב-27 באוגוסט עמד ההפרש על חמישה משחקים בלבד. הכל פתוח? ב-20 בספטמבר, שבעה משחקים לסיום העונה, הדודג'רס הובילו ב-4.5 משחקים, מבלי שהשתיים ישחקו עוד זו נגד זו. גמור?

ג'קי רובינסון ב-1951. הדודג'רס פתחו נפלא את העונה (צילום: timeforkids.com)

הג'איינטס ניצחו את כל שבעת המשחקים שנותרו להם, בעוד שהדודג'רס הפסידו בארבעה משבעת המשחקים, וכך, למרות שברוקלין ניצחה את שני המשחקים האחרונים של העונה, השתיים סיימו ב-58:96 זהה. יותר מכך, הדודג'רס נזקקו לריצה באינינג ה-14 של המשחק האחרון מול הפיליס, כדי לנצח 8:9 ולסיים בשיוויון את העונה. היתה זו הפעם השלישית בסך הכל בה שתי קבוצות מסיימות בתיקו, שתי הקודמות היו ב-1946 בנשיונל ליג וב-1948 באמריקן ליג.

משלוש תצא אחת, חלק ב'

באותם הימים, כדי להכריע מי תשחק בוורלד סירייס מול היאנקיז, קיימו בנשיונל ליג סדרה של הטוב משלושה משחקים בין השתיים. הטלת מטבע העניקה לדודג'רס את האפשרות לבחור היכן יתקיימו המשחקים. מי שתארח את השני תארח גם את השלישי, כך שהדודג'רס היו צריכים לבחור בין יתרון ביתיות במשחק הראשון, לשני משחקים פוטנציאליים בבית.

אבטס פילד האגדי. ארח את המשחק הראשון (צילום: thinkbluela.com)

הם בחרו, בצורה קצת מוזרה, לארח את הראשון ב-אבטס פילד הביתי, ואת המשחק השני, ואם יהיה צורך גם השלישי, בפולו גראונדס של ניו יורק, כשהמחשבה – אחרי ניצחון ביתי, אפשר יהיה לנצח משחק אחד מתוך שניים. היה חשוב להם יותר לארח את הראשון.

זה (לא) היה ביתי

מחשבות לחוד ומציאות לחוד. ב-1 באוקטובר הגיעו 30,707 אוהדים לאבטס פילד, וראו את הג'איינטס חוזרים עם 1:3 ענק הביתה. הדודג'רס אמנם הובילו 0:1, כשאנדי פאפקו ירה טיל באינינג השני וקבע 0:1 (היה זה הדבר הכי קרוב לפוסטסיזן הום ראן של הלפט פילדר מברוקלין), אך באינינג הרביעי, בחור בשם בובי תומפסון, אליו עוד נחזור, העיף טיל קרקע ביטול חגיגה, הביא איתו הביתה את מונטה אירווין וקבע 1:2 ניו יורק.

מגיבורי המשחק הראשון. אירווין (צילום: Los Angeles Times)

תוצאת הסיום נקבעה באינינג השמיני, כשאותו אירווין העלה את הג'איינטס ל-1:3 עם הום ראן משלו (את שני ההום ראנס חטף ראלף בראנקה האגדי), והענקים חזרו הביתה עם 1:3 גדול ו-0:1 בסדרה. ניצחון אחד בפולו גראונדס – ויש להם וורלד סירייס.

כל שחקן מלמיליאן

למשחק השני, בפולו גראונדס הלא פחות אגדי, הגיעו שחקני הניו יורק יאנקיז, היריבה בוורלד סירייס, לצפות מהיציע. בסך הכל נכחו ביציעים 38,609 צופים משולהבים, שקיבלו משחק חד צדדי לחלוטין. הליינאפ של הדודג'רס באותה העונה כלל כמה אגדות, דוגמת ג'קי רובניסון, פי ווי ריס, דיוק סניידר, גיל הודג'ס ורוי קאמפנלה, אך האחרון נעדר מהמשחק השני בשל פציעה.

הדודג'רס הגדולים של 1951 (צילום: truebluela.com)

כבר באינינג הראשון קבע רובינסון 0:2 עם הום ראן שהביא הביתה גם את ריס, אך הבחור לא עצר, וקבע 0:3 באינינג החמישי עם סינגל שהביא את סניידר הביתה. הום ראן של הודג'ס, סינגל של סניידר וטעות בהגנה קבעו 0:6 בתום החמישי, והסיפור היה גמור. פאפקו ורוב ווקר עוד הגדילו ל-0:8 בשביעי, והאחרון הוסיף 2 ראן הום ראן בתשיעי כדי לקבוע 0:10 מהדהד, שבטח ישפיע על המשחק המכריע מחר.

The Staten Island Scot

אז עכשיו, בואו נעצור לרגע, ונכיר מעט את גיבור הסיפור. בובי תומפסון נולד ב-25 באוקטובר 1923 בסקוטלנד, אך בילה את שנות ילדותו, החל מגיל שנתיים, בסטייטן איילנד, ניו יורק, וכך זכה לכינוי Staten Island Scot. לאחר שירות צבאי התחנה הראשונה שלו היתה הניו יורק ג'איינטס, שם הוא רשם בכורה ב-9 בספטמבר 1946, ובמדיה הוא שיחק עד 1953.

בובי תומפסון, הסטייטן איילנד סקוט (צילום: trainsandtravel.com)

לאחר מכן עבר למילווקי ברייבס, שיקגו קאבס, בוסטון רד סוקס ובולטימור אוריולס, אך לעד ייזכר כג'איינט. תומפסון הופיע שלוש פעמים באול סטאר, הכל במדי הג'איינטס, ובסך הכל חבט 264 הום ראנס, עם ממוצע חבטות 270., מספרים חביבים פלוס. אך עם כל הכבוד לשמונה עונות עם 20 הום ראנס או יותר, ול-263 ההום ראנס האחרים בקריירה, אחד זכור מכולם.

3.10.1951

שתי הקבוצות עלו למשחק המכריע עם פיצ'רים מצוינים: סאל מאגלי לג'איינטס, דון ניוקומב לדודג'רס, שניים שאמנם לא הגיעו להיכל התהילה, אך בהחלט הגיעו למרפסת. הדודג'רס המשיכו מהיכן שהפסיקו במשחק הקודם, כשג'קי רובינסון הביא הביתה את פי ווי ריס, והאורחת עלתה ל-0:1 מהיר. השיוויון הגיע באינינג השביעי, כשזה שוב הצמד אירווין – תומפסון. הראשון הגיע לבסיס שלישי, השני הביא אותו הביתה והנה קיבלנו 1:1.

דון ניוקומב, בשלב שעוד היה לו כח לחייך (צילום: dodgers.mlblogs.com)

הסיפור קיבל טוויסט באינינג השמיני העליון. הדודג'רס העלו את ריס וסניידר, וטעות בהגנה הביאה את האחרון הביתה – 1:2 ברוקלין. סינגל של פאפקו, איתו לא הצליח תומפסון להסתדר בבסיס השלישי, קבע 1:3, וסינגל נוסף של בילי קוקס קבע את התוצאה בסיום האינינג – 1:4 לברוקלין, שקרובה קרובה לוורלד סירייס. שש פסילות – והם שם. ניוקומב פסל את שלושת הג'איינטס בשמיני התחתון, וכך נשארו שלוש פסילות אחרונות.

"עד שהיד שלך תתפרק"

כאן נכנסות מספר גרסאות למצב. ניוקומב, שזרק עד כה 90 פיצ'ים, זרק ארבעה ימים לפני כן משחק שלם, ולמחרת חמישה אינינגים ושני שליש. על פי אחת הגרסאות, הבחור ביקש לא לעלות לשחק, אך ג'קי רובינסון גער בו: "אתה עולה עד שהיד שלך תתפרק". ניוקומב עצמו הכחיש שביקש להתחלף, ובכל מקרה, מצא את עצמו על המאונד בתחילת האינינג.

הראשון לחבוט – השורט סטופ אלווין דארק, שחובט שני בליינאפ. גראונד בול לבסיס ראשון – סינגל. משום מה, בשלב הזה, במקום לראות הגנה כנגד דאבל פליי, שחקן הבסיס הראשון של ברוקלין, הודג'ס, שמר על דארק כנגד גניבת בסיס, דבר מאוד לא סביר בפיגור של שלוש ריצות, וכך הוא השאיר מרווח גדול בין בסיס ראשון לשני.

שיא המתח…

דון מולר, הרייט פילדר, מצא את הרווח הזה ועם סינגל שלח את דארק לבסיס שלישי. שניים און, אפס אאוטס. כל זה במקום לראות דאבל פליי קליל שהיה, אולי, מסיים את הסיפור כמעט סופית. דווקא אז, ודווקא ארווין המצוין, נפסל בקלות ונתן אוויר להגנה של הדודג'רס. אאוט ראשון, מרחק דאבל פליי מוורלד סירייס.

מיקום לא ברור. הודג'ס (צילום: cdn.vox-cdn.com)

החובט הבא היה ווייטי לוקמן המצוין, שחקן הבסיס הראשון. דאבל לאורך הלפט פילד ליין, מה שהביא את דארק הביתה – 4:2 בלבד. מולר, בדרכו לבסיס שלישי, נפצע והוחלף, אך כעת יש לנו רצים על בסיס שני ושלישי, עם אאוט אחד. והנה, עולה בובי תומפסון.

מה עושים עם ניוקומב?

בשלב הזה נזכר המנג'ר של הדודג'רס, צ'אק דרסן, להושיע את ניוקומב הגמור, ולאחר 100 פיצ'ים ירד הבחור לספסל. במקומו עלה לא אחר מאשר בראנקה, שחטף מתומפסון את ההום ראן המנצח במשחק הראשון בסדרה, ובכלל, הפסיד בשישה משבעת המשחקים האחרונים שלו. אך לדרסן לא היו הרבה אפשרויות, והוא החליט ללכת עם בראנקה.

לא היתה ברירה. בראנקה (צילום: nj.com)

החלטה נוספת שהמנג'ר היה צריך לקבל, וגם היא לא היתה פשוטה: הבסיס הראשון, כזכור, היה פנוי. אפשר היה לתת לתומפסון את הבסיס הראשון עם הולכה, ולהתמודד עם הרוקי של הג'איינטס, בחור צעיר בשם ווילי מייז, שאז עוד לא היה גדול, אך היה בדרך לזכות ברוקי השנה. יומיים קודם לכן הוציא 0 מ-3 מבראנקה. אך דרסן חשש יותר מפינץ' היטר, ולכן העדיף להתמודד עם תומפסון, שהיה שחקן טוב, אבל לא בייב רות'.

"If You Ever Hit One, Hit It Now"

פיץ' ראשון – סטיייירייק. נו בולס, וואן סטרייק. התחלה טובה לבראנקה. הפיץ' הבא היה גבוה ובפנים כדור שהיה מיועד להיות בול, שיכין את הקרקע לכדור איטי ובחוץ בפיץ' הבא, אך תומפסון לא התרגש, הגיע לכדור הגבוה, וירה אותו הכי חזק שיכול היה. מאוחר יותר יספר הסטייטן איילנד סקוט, כי המנג'ר שלו לחש לו, כשהוא עולה לחבוט: "If You Ever Hit One, Hit It Now". הכדור נחת ביציע, קרוב לקיר, 3 ראן הום ראן – שסיים את המשחק, הסדרה והעונה של הדודג'רס.

קריאה בלתי נשכחת. ראס הודג'ס (צילום: zeprock.com)

בואו ניתן בשלב הזה כבוד לשידור של ראס הודג'ס, לתחנת הרדיו WMCA-AM:

"Branca Throws… There's a Long Drive… it's Gonna Be, I Believe… The Giants Win The Pennant! The Giants Win The Pennant! The Giants Win The Pennant! The Giants Win The Pennant! Bobby Thompson Hits Into The Lower Deck of The Left Field Stands! The Giants Win The Pennant And They're Going Crazy! They're Going Crazy! I Don’t Believe It, I Don’t Believe It, I Do Not Believe It"

היה זה ללא ספק, מרגעי שידורי הספורט הזכורים ביותר בהיסטוריה של המשחק, ונראה שאין ילד אמריקני, שכשהוא שיחק בחצר האחורית בייסבול, לא דמיין את עצמו בובי תומפסון, כשהוא צועק אחרי סווינג טוב: "דה ג'איינטס ווין דה פאננט!!".

רגע השיא (צילום: mundodeportivo.com|)

"אנחנו לא הפסדנו את הסדרה, אתם ניצחתם אותה"

החגיגה הגדולה חיכתה לתומפסון ב-הום פלייט, בזמן ששחקני הדודג'רס בורחים לחדר הלבשה. רק רובינסון חיכה, בודק טוב טוב שתומפסון דורך על כל בסיס בדרך הביתה. מאוחר יותר הגיעה חבורת שחקני הדודג'רס, שכללה את ריס סניידר ורובינסון לחדר ההלבשה של הג'איינטס, לברך את הקבוצה על הניצחון. רובינסון קינח כשאמר: "אנחנו לא הפסדנו את הסדרה, אתם ניצחתם אותה".

אה, והיתה גם סדרה לאחר מכן כמובן. במהלך הוורלד סירייס מול היאנקיז, הוליכו הג'איינטס 0:1 ו-1:2 במשחקים, אך לבסוף נכנעו 4:2 לג'ו דימאג'יו, יוגי ברה, פיל ריזוטו, האנק באוור, מיקי מנטל ובילי מרטין, ולאלי ריינולדס ואדי לופט המצויינים בצד השני של הכדור.

ה-פולו גראונדס האגדי (צילום.ף blogspot.com)

"בשם החבר שלי, תודה, בובי"

אחד הסיפורים שמלמדים עד כמה המשחק הזה נכנס להיסטוריה של התרבות האמריקנית: במהלך שנות ה-90, כארבעים שנה מאוחר יותר, קיבל תומפסון מכתב, מחייל מארינס ששירת בזמן המשחק במלחמת קוריאה:

"במהלך המשחק הייתי בבונקר, בקו הראשון מול הצבא הקוריאני. עם חבר שלי, אוהד ג'איינטס משוגע, שהקשיב למשחק למרות ההנחיות. הוא מעולם לא חזר הביתה, אך אני הבטחתי לו, אם אני אי פעם אחזור, אכתוב לך שבזכותך הוא חווה את הרגע המאושר בחייו. לקח לי הרבה זמן להצליח להוציא את כל הרגש הזה לכתב. בשם החבר שלי, תודה, בובי".

המונח Shot Heard Round the World התחבר לכדור של תומפסון, בזכות שתי כותרות בעיתון שלמחרת: הכותרת בניו יורק דיילי ניוז, אחד לאחד המשפט המדובר, וזו בניו יורק טיימס: The Home Run Heard Round the World. השילוב בין השניים הפך את הביטוי ממלחמת העצמאות האמריקנית, לזה שמתאר גם את ההום ראן של תומפסון.

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. shot heard round the world מסביר אולי את כל ה-EMOTIONS הלא יאומן המלווה את משחק הבייסבול משך כל ימי פעילותו כמשחק מקצועני. אשתי גייל סיפרה לי מה קרה בביתה כשזה קרה, בית בו כולם שונאי היאנקיס. הראיתי לה את התמונות של אבטס פילד שהכנסת ודמעות עלו בעיניה, היא ילידת ברוקלין ואוהדת הדודג'רס עד שעזבו את ברוקלין ונדדו מערבה. היא הייתה הולכת למשחקים באבטס פילד עם אחיה התאום ואביה עד שהקבוצה החליטה לעבור. מאז המטס היא הקבוצה שלה והיא מסרבת להסתכל, לשמוע, או לדבר על כל דבר שהוא 'דודג'רס'. יש לה מכתב כתוב בכתב יד של ג'קי רובינסון כשהיה עדיין שחקן צעיר בדודג'רס והיא מסרבת לעשות אתו משהו. אני לא יודע כמה הוא שווה אבל בוודאי כמה עשרות אלפי דולרים כי הוא מכתב ארוך בן שני עמודים בו הוא ממש משתפך לפניה על כל קשייו וכו'. אני בטוח ששני בניה קני וג'סי יידעו מה לעשות איתו אחרי שהיא תלך לעולמה, כי עתיד המכתב הוא בצוואה שלנו והוא עובר בירושה לשני בניה אחרי מותה. שניהם, אגב, אוהדי המטס היום.

  2. אבטס פילד נהרס ע"י עיריית ברוקלין (היא SUB עירייה תחת העיר ניו יורק) ב-1957, זמן קצר אחרי שהדודג'רס עזבו ללוס אנג'לס. גייל הייתה אז בת 11 והיא זוכרת את היום שזה נודע וכיצד היא בכתה ובכתה.
    ישנה נובלה שניכתבה ע"ירוג'ר קאן, "THE BOYS OF SUMMER". על הברוקלין דודג'רס ואבטס פילד – חובת קריאה לכל אוהד בייסבול הספר מקשט את מדף הספרים החשובים ביותר שלנו בחדר האורחים, כמו כמה ספרי בייסבול אחרים, כולל DAMN YANKES -דאם יאנקיס – , BALL FOUR – – והספר של ספרקי לייל שהוא הפייבוריטישלי – BRONX ZOO

  3. ההריסה של הפארקים הישנים והמעבר של הקבוצות לאצטדיונים 'רבי תכלית' שלרוב נחלקו עם קבוצות פוטבול לפי דעתי הוא סימן מוקדם לתחילת השקיעה התרבותית של ארה"ב. אפילו שכל הקבוצות חזרו לשחק בפארקים, רובם המכריע של הפארקים המודרניים לא מצליחים לתת את אותו קסם של הפארקים הישנים. אפשר לספור על יד אחת את הפארקים המודרניים שאפשר להשוות אותם לריגילי פילד או פנווי.

    1. מעניין מה שאתה אומר, מאחר והפולו גראונדס היה אצטדיון רב תכליתי, הוא נוצר לטובת משחקי פולו, ומכאן שמו, ושימש מעבר לבייסבול גם קבוצות פוטבול, כולל הג׳איינטס והג׳טס, ולכן הצורה הפסיכית שלו, עם הסנטר פילד העמוק (483 פיט, 147 מטר).
      אגב, השיר There used to be a ballpark של סינטרה נכתב לזכרו של הפולו גראונדס.

  4. מדהים יוני, יש לך את היכולת הנדירה לקחת סיפור ולספר אותו באופן שהקורא חי את האירועים כאילו קרו מולו. עשית פה חסד גדול עם הסדרונת הזו. אין הרבה מה להוסיף, אבל ברשותך כמה מילים.
    אבטס פילד והפולו גראונדס כבר לא איתנו, וחבל, וגם הדודג׳רס והג׳איינטס כבר לא בניו יורק, אבל מי שיבקר אצל היורשת של שני המועדונים האלה, הניו יורק מטס, באצטדיונה הסיטי פילד, יוכל לשים לב שחזית האצטדיון נבנתה על פי החזית של אבטס פילד כדי להזכיר שהבייסבול בניו יורק היה פה גם לפני שישים ושתיים.
    מעבר לקישור לאותה יריה שכביכול פתחה את מלחמת העצמאות האמריקנית, התירוץ של המדיה לכנות את ההום ראן ההוא בכינוי הזה היה בדיוק בגלל אותם חיילים מקוריאה, הaround the world התייחס לכך שהמשחק, לראשונה בהיסטוריה, שודר around the world.
    אגב, המשחק הזה הוא אחד האירועים המעניינים מבחינה פיזיקלית, בפולו גראונדס נכחו באותו יום כ34 אלף איש, עם זאת, כל אדם שני בניו יורק היה מוכן להשבע שהוא-הוא היה ביציע בזמן המשחק, מה שמקפיץ את כמות הצופים לכ3 מליון איש. פלא.
    לבסוף, חובבי הספרות ביננו, ודווקא לא ספרי ספורט אלא ספרות למיטיבי לכת, יוכלו לקרוא תיאור צבעוני (ודמיוני בחלקו) של המשחק הזה בפרולוג של Underworld מאת דון דלילו. למי שתוהה מה עבר בראשו של ראס הודג׳ס בשעה שקרא את הקריאות, או מה חשב פרנק סינטרה, אוהד הג׳איינטס כשישב ביציע (יחד עם ג׳קי גליסון בבוקס של ג׳יי אדגר הובר, גליסון, אגב, מרוב בירות ומצב רוח הקיא את נשמתו על מכנסיו של סינטרה בדיוק בזמן שתומסון והכדור נפגשו, מה שגרם לסינטרה לפספס את ההום ראן, דבר שהוא קיטר עליו עד יומו האחרון) ולבסוף מה אתרע לאותו כדור שנורה ליציע. הכדור, הופך למה שמניע את הספר עצמו, לאורך 800 דפיו (אמרתי, למיטיבי לכת).

  5. אתה מדבר על ג'קי גליסון שהקיא על מכנסיו של פרנק סינטרה. בספר BRONX ZOO ישנו תיאור של הסיפור של יום ההולדת של George Steinbrenner בעל הקבוצה, ועוגת יום ההולדת הענקית שהוא הזמין לחדר ההלבשה כשהוא מתכנן שכל השחקנים יימחאו לו כפיים כ'בעל הקבוצה האהוב' (כולם שנאו אותו) וברגע שסטיינברנר ניכנס לחדר ההלבשה, ספרקי לייל – הפיצ'ר הקצת מטורף, וסופר הספר "BRONX ZOO" – התיישב על העוגה…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט