כידוע לכל חובב בייסבול (וגם לכמה שלא), בתחילת כל משחק קורא השופט "play", או כמו שרבים נוטים לחשוב "play ball". זו הקריאה שאליה משתוקק כל אוהד, הידיעה שהגענו, התיישבנו, עלינו על כובעים וחולצות, התארגנו על הנקניקיה (הכשרה), ועל ההרכבים, וקדימה, לשחק. אלא שאחת לכמה שנים עולה הקריאה "don't play" ועושה לחובב הבייסבול, ובהשלכה לחובב הספורט בכלל, רעידות באצבעות הקטנות של הרגליים, חררה על הבטן וקצף של אמסטל מהפה. שהרי ספורט, כל ספורט, עצם קיומו הוא בקיומו. זה לא ספר של עמוס עוז שנכתב וישאר כתוב גם אם לא ייקרא, זה ספורט! כל עוד המשחק לא משוחק על גבי המגרש מול עיניהם של צופים, ההישגים לא יושגו, הנצחונות לא ירשמו וההפסדים לא יהוו סיבה לדרוש את פיטורי המאמן בעיתון של היום למחרת. אם הספורט לא ישוחק, לא יקנו כרטיסים, לא ישולמו זכויות שידור, לא ייקנו חולצות וכובעים וצעיפים, לא תשולם פרמיה על נצחון כי לא הושג נצחון ולא יורד שחקן לספסל כי לא יהיה ספסל! עם קהל או בלעדיו, גשם, שלג, סופה, בסופו של דבר מהותו של משחק ספורטיבי היא קיומו. בלי קיומו, למה בכלל אנחנו פה? ובנימה פחות מטאפיזית, אם לא תתקיים העונה הבאה עלינו (לטובה?), עונת הבייסבול 2022, הרי שהאוהדים יקחו את עצמם וילכו לראות פוטבול או כדורסל או משהו אחר והלך על הבייסבול לגמרי. נשאלת השאלה, למה בעצם מוכנים שני הצדדים, השחקנים והקבוצות להגיע למצב שבו הפעילות כולה נעצרת ועתיד העונה בסכנה ובאופן ישיר הכנסותיהם המיידיות של הבעלים והשחקנים? מה קרה שהצדדים שצריכים לשבת כמו חתן וכלה ולחתוך את העוגה היפה (3.66 מליארד דולר הכנסות בשנת 2019) עומדים כמו בדו קרב מקסיקני עם אקדח שלוף ומוצמד לרקתו של הצד השני, והראשון שימצמץ יגרום לכל הצדדים ללחוץ על ההדק ולהרוס את הדירוג PG 13 של הסרט?

התשובה נעוצה בכמה מישורים. דבר ראשון, צריך להסביר מה בדיוק קרה ביום רביעי, הראשון לדצמבר בשעה 23:59 שעון ארה"ב (חמישי, 2 בדצמ' 7 בבוקר שעון ישראל). בין הMLB, כלומר בין 30 בעלי הקבוצות עצמם והארגון המייצג אותם שבראשו עומד רוב מנפרד, הקומישיונר, ובין הMLBPA, ארגון השחקנים שבראשו עומד טוני קלארק נחתם בשנת 2017 הCBA הנוכחי לתקופה של ארבע שנים. ההסכם הקיבוצי הזה (Collective Bargaining Agreement), מסמך כבד משקל (317 עמודים) קובע בעצם את כל ההתנהלות בין המועדונים לשחקנים. החל מהדראפט, למי מותר לפנות ומה אפשר ואסור לעשות עם מועמדים, דרך החוזים שנחתמים בין הקבוצות לשחקנים החל מרגע בחירתם בדראפט, כמה מותר לשלם לשחקן (מינימום ומקסימום), מה קורה אם השחקן מסרב לחוזה שניתן לו ועוד. עוד מוגדרים השלבים השונים בחיי השחקן, כמו למשל מתי הוא זכאי למעמד של Free Agent, מה התנאים שכל שחקן זכאי להם (למשל האם יש לשלם לשחקן שנפצע, או שמא שהושעה, ואם כן, כמה) וכל דבר אחר (אם שחקן נתקע בלי כסף קטן למכונת קולה במלון, האם הקבוצה חייבת לשלם לו וכמה והאם זה נגרע ממשכורתו?). בנוסף נקבעים בחוזה תנאים שמגדירים את אופיה וצורתה של הליגה, למשל כמה קבוצות עולות לפלייאוף, שינויים בחוק שפועלים לטובת/לרעת השחקנים ועוד סעיפים שכל צד ראה לנכון להעלות. הבעיה העיקרית בכך שההסכם הזה פג בלי שנחתם הסכם חדש, היא בכך שלמרות שבפועל אין צורך בCBA על מנת להחתים שחקנים, המועדונים (והשחקנים) לא מעוניים להחתים שחקנים במצב שבו תנאי המשחק יכולים להשתנות בהסכם החדש אם תונהג בו למשל תקרת שכר, ישתנה שכר המינימום או יונהגו שינויים בהסכמים קיימים. קבוצה יכולה להציע לשחקן הצעה בשווי של 18.4 מליון ולגלות לפתע שהחוזה החדש מקנה לשחקן 25 מליון, לרכוש שלושה שחקנים להרכב ולגלות שהם לא יכולים להרכיב אותם כי גודל הרוסטר שונה, או להחתים שחקן שניים בחוזי עתק ולגלות שהם ייאלצו לשלם על החוזים האלה קנסות גבוהים. אותם בעיות קיימות גם בצד השני, והרי לנו חוסר רצון לפעול כל עוד חוקי המשחק, הCBA לא נקבעו.

לכל שבת יש מוצאי שבת

הבעיה העיקרית פה היא לא ההסכם הנוכחי, אלא הדרך שהובילה אליו. שני הצדדים הרוויחו ביושר את חוסר האמון ההדדי ואת המצב שבו כל דיון על כל סעיף בהסכם הוא עילה להתבצרות מה שהופך את הדיונים לארוכים, מסועפים ומתמשכים (שאחרת ההסכם כבר היה נחתם מזמן). לבייסבול (כמו לכל ענפי הספורט בעולם) היסטוריה די מגעילה בכל הנוגע ליחסי מועדון שחקן שהובילה לא רק למצב הנוכחי, אלא לדמותו של הבייסבול באמריקה בכלל. עם הקמת הנאשיונל ליג ב1876, שחקנים הוחתמו על חוזים תחת מה שנקרא הreserve clause. הרעיון הוא פשוט, שחקן מוחתם לתקופה מסויימת עבור סכום מסויים, אלא שבתום התקופה, למועדון יש את הזכות הבלעדית להחתימו לשנה נוספת בלי זכות ערעור של השחקן. בפועל הדבר הפך את השחקנים לרכוש המועדון ונטל מהם כל יכולת להתמקח מאחר והם לא יכלו לעזוב את המועדון בתום החוזה לשחק בקבוצה אחרת. הפעם היחידה שהמצב השתנה היה עם הקמת האמריקן ליג ב1901 שלא הכירה (אז) בסעיף הזה והדבר הביא לנדידה מסיבית של כשרונות מהנאשיונל לאמריקן. המהלך הזה הפך את האמריקן ליג לגוף מתחרה בהצלחה לנאשיונל לי, עד ל1903 שבו הכירה הנאשיונל ליג באמריקן ושני הצדדים מיד הכירו הדדית בreserve clause זה של זה והחגיגה (של השחקנים) נגמרה. עם השנים היו נסיונות של שחקנים כסנדי קופקס וקרט פלוד לשנות את המצב, אבל השינוי המשמעותי היה מן הסתם הקמת הMLBPA, האיגוד, מאחר ובפעם הראשונה לשחקנים היתה יכולת לפעול באופן קולקטיבי. בתחילה האיגוד עסק בעיקר בהטבת תנאי השחקנים, למשל קביעת שכר מינימום לשחקנים, אולם מהרגע הראשון היעד היה ביטול סעיף הreserve, שלבסוף בוטל בהחלטה של בית המשפט העליון ב1975. אלא שלא עשו את בעלי הקבוצות באצבע, והם דאגו, מאחורי הקלעים, לתאם עמדות כך ששחקנים אמנם היו חופשיים לחתום באיזה מועדון שרצו, אבל המועדונים, לא ממש קפצו על ההזדמנות. הדיל הזה הגיע לשיאו באמצע שנות השמונים שאז נחשף שבשנים 1985, 86 ו87 בעלי הקבוצות ממש סגרו בינהם הסכם שלא להחתים שחקנים חופשיים מקבוצות אחרות. הנושא הגיע לבירור משפטי שפסק לטובת השחקנים והבעלים נאלצו לשלם קנסות ולהפסיק את החגיגה. בעלי הקבוצות, מצדם, הביאו לפיטוריו של הקומישיונר דאז, פיי וינסנט, שהיה זה שחשף את הקנוניה.

שיאו של המאבק הגיע בשנת 1994, בדיונים על הCBA במהלך האוף סיזן, בעלי הקבוצות דרשו שתוגדר תקרת שכר, לטענתם בשל ירידה מסיבית ברווחים. בנוסף הועלתה הדרישה לחלוקה של הרווחים מזכויות שידור בין הקבוצות מהשווקים הגדולים (ניו יורק, קליפורניה, שיקגו וכד') עם הקבוצות מהשווקים הקטנים, דבר שיפגע ביכולת של הגדולות להציע חוזי עתק כאוות נפשם. איגוד השחקנים, כמצופה, התנגד מאחר והדבר היה מביא לירידה במשכורות השחקנים בכל הקבוצות, וכמובן פוגע ביכולת של הכוכבים הגדולים להשיג חוזים מסיביים. העובדה שאת הבעלים ייצגו, מאחר וטרם מונה קומישיונר חדש במקומו של וינסנט, באג סליג וג'רי ריינסדורף, מראשי הקנוניה שנחשפה בעשור הקודם, לא סייעה לשיפור הרוחות בין הצדדים. התוצאה היתה שהשחקנים הודיעו ביוני 1994 כי אם לא תמשך הדרישה, הם ישביתו את הליגה מכל פעילות באוגוסט, וכך היה. השביתה הגדולה נמשכה 232 יום, עד לאפריל 1995 וגרמה לכך ששארית עונת 1994 בוטלה, וכמוהה הפלייאוף והוורלד סירייס שלא שוחקה לראשונה מאז 1905. הצדדים סירבו להתגמש והדבר איים לבטל את עונת 1995 כולה. הנושא הגיע לקונגרס ואף הנשיא קלינטון התערב ולקח את הצדדים לדיונים סטייל קמפ דייוויד. לקראת עונת 1995 הבעלים החליטו לפתוח את העונה בהרכבים של שחקנים חובבנים שלא היו שייכים לאיגוד. השחקנים עתרו לבית המשפט ובהחלטה של השופטת סוניה סוטומאייור (לימים שופטת בית המשפט העליון) זכו בעתירה שגם קבעה כי עד לחתימה מחודשת על CBA הצדדים ימשיכו להתנהל תחת ההסכם שפג, דבר שביטל הלכה למעשה את תקרת השכר שהנהיגו הבעלים באופן חד צדדי. הבייסבול חזר, אם כי בעונת 1995 שוחקו רק 144 משחקים. הנזק שנגרם לליגה נאמד בכשלושת רבעי מליארד דולר, והביא לכך שגם NBC וABC ביטלו את הסכמי השידור שהיו להם. בנוסף השביתה גרמה למשבר אמון מסיבי של האוהדים ולירידה של כ20% בכמות הצופים במגרשים ואף לירידה בנתוני הצפיה במשחקים בטלוויזיה, שלא לדבר על שווקים שלמים שנמחקו, כמו למשל מונטריאול.

אני הולך!

אז על מה רבים בדיוק? יש כמה נושאים "חמים" שהם עיקר המחלוקת. דבר ראשון הוא משהו שמכונה "זמן שירות" (service time). כרגע, שחקן הנבחר בדראפט ומוחתם על ידי מועדון "שייך" למועדון לתקופה של 6 עונות. במהלכן, כל פעם שפוקע לו חוזה, הוא יכול לדון על חידושו רק עם המועדון אליו הוא משתייך. לאחר 6 עונות, לכשמסתיים לאותו שחקן החוזה, הוא סוכן חופשי ורשאי לחתום באיזה מועדון שירצה. אלא שכאמור, לא עשו את המועדונים באצבע, והם הפגינו יכולות יצירתיות מאוד בניהול זמן השירות מאחר והספירה מתייחסת רק לתקופה בה השחקן נמצא בסגל הקבוצה, כלומר הורדתו למועדון מיינור ליג לא נחשב כזמן שירות. וכך מצאו את עצמם שחקנים רבים עולים ויורדים כמעלית שבת וזמן השירות שלהם נמתח כמסטיק על פני עשור שלם ויותר. לאיגוד די נמאס מהסיפור הזה, והם מחפשים דרך לשנות את ההגדרות של שחקן חופשי. הליגה, במהלך קצת אידיוטי, החליטה להציע שסוכן חופשי ייקבע לפי גילו, בכך ששחקן מעל גיל 29.5 יהיה מיד סוכן חופשי בסיום חוזהו. הרעיון הזה נדחה על הסף מסיבות ברורות, וכרגע אין שום מוצא לבעיה הזו. בנוסף, בהסכמים האחרונים נקבע שחידוש החוזים לשחקנים שעדיין בבעלות הקבוצה יבוצעו רק בהסכמת שני הצדדים, ובמידה וההצעה של המועדון לא לטעמו של השחקן, הוא יכול לפנות לגישור של הליגה. הבעלים מן הסתם סולדים מכך ומאוד ישמחו לבטל את התהליך. כרגע אין ממש שינוי בדרישות וכל עוד לא תהיה פריצת דרך מבחינת הצדדים, זה הסעיף שעלול לפוצץ כל סבב דיונים עתידי על הCBA. סעיף מעניין נוף היא פורמט הדראפט הנוכחי שמקנה יתרון ברור לקבוצות שרושמות עונות איומות גם מבחינת הבחירות בדראפט, וגם הכסף שהליגה נותנת להן לפיתוח שחקנים לא מקצועיים. הדבר הביא למצב בו קבוצות מתפרקות מנכסיהם כאילו אין מחר במטרה להפוך עונה ככה-ככה לעונה באמת גרועה, והתוצאה היא שחצי ליגה כאילו נאבקת על המקומות האחרונים בטבלאות. הבעלים הציעו לוטרי שיפחית מעט את הtanking המסיבי שפשה בליגה בעשורים האחרונים, אבל האיגוד מחפש צעדים יותר החלטיים, מאחר והטאנקינג הזה פוגע בשחקנים שיוצאים לשוק הפרי אייג'נסי עם רקורד מאוד גרוע בקבוצה פח, מוריד את הערך של הקבוצה וכמובן פוגע בהכנסות המיידיות, דבר שמוביל לירידה בשכר השחקנים שעדיין תקועים בקבוצה כי זמן השירות שלהם לא מאפשר להם לעזוב. בגדול מדובר בנושא שבו הבעלים ירצו להכניס שינויים מוגדרים, בעוד השחקנים יבחנו כל שינוי בזכוכית מגדלת לבדוק איפה הולכים לדפוק אותם הפעם, אבל לא מדובר בshow stopper אלא בעיקר בshow slower.

כפי שצויין לעיל, בליגה לא מונהגת תקרת שכר, ולקח מ1994 גם כנראה לא תונהג לעולם, אבל מה שכן הונהג ב1997, השנה בה סוף סוף נחתם הCBA אחרי השביתה הגדולה, הוא "מס מותרות" (luxury tax). ה"מס" הזה הוא למעשה קנס המוטל על מועדון שסך ההוצאות שלו על תשלומים לשחקנים עבר רף מסויים. ברגע שהמועדון עובר את הרף, הוא משלם אחוז מסויים מהסכום שהוא מוציא מעל הרף (כלומר אם הרף עומד על 200 מליון, וסך המשכורות של המועדון עומד על 250 מליון, המועדון ישלם מס על אותם 50 מליון). הכסף עובר לליגה והוא מחולק בחלקו בין שאר המועדונים, ובחלקו מופרש לטובת פעילויות, פנסיה וכיוב. חשוב לציין כי במשחק הזה ישנם שלושה צדדים, לא רק השחקנים מעוניינים בביטול או הרמת הרף, אלא גם המועדונים העשירים שהם-הם אלה שעוברים את רף הקנס שעומד על יותר מ20%. מולם נמצאים המועדונים הבינוניים ומטה שהמס מאפשר להם להשאר תחרותיים ולהתמודד, וגם מקבלים נתח מהקנס. הצפי הוא שהרף יורם, אבל יישאר באבו. עוד שני נושאים פחות חמים מבחינת הצדדים אבל שבהחלט יעלו הם מבנה הפלייאוף והdesignated hitter. מאחר וההכנסות מזכויות שידור וכרטיסים עולות בפלייאוף, הבעלים מנסים בכל יכולתם להגדיל את מכסת הקבוצות שעולות לפלייאוף (כיום 5 מכל ליגה, 4 בפועל) והם חותרים למצב בו 7 קבוצות יעלו מכל ליגה, כשמובילות הליגה יעפילו ישירות לסיבוב השני, והשאר ישחקו סיבוב של הטוב מ3, ואז ימשיכו כרגיל. אין לאיגוד השחקנים התנגדות מיוחדת לפורמט הזה, אבל מאחר והבעלים מאוד חמים על הגדלת הפלייאוף, סביר להניח שזה ישמש לאיגוד השחקנים כקלף, רוצים פלייאוף, תנו פרי אייג'נסי.אותו סיפור עם מעמד הdesignated hitter בנאשיונל ליג, המקום האחרון בעולם בו כל תשעת שחקני השדה עולים לחבוט. הבעלים ישמחו אם הזורקים שלהם לא יסכנו את עצמם וישבו על הספסל בין האינינגס, לאיגוד אין ממש בעיה עם זה, אבל וכאמור, רוצים, תתנו. לבסוף בעלי הקבוצות מאוד מעוניינים בדראפט בין לאומי. כיום שחקנים "זרים" מגיעים לקבוצות כפרי אייג'נטס, וזה הורס למועדונים (לפחות) שש עונות של התעמרות חוזית בשחקנים, דראפט בי"ל יפתור את העניין. השחקנים מן הסתם נגד. הסיבה שהסעיף הזה בתחתית היא שכרגע אף צד לא מתייחס אליו כנקודה חשובה ולכן ספק עם יעלה.

אז זה הסיפור. למרות שכאמור נקבע כבר ב1995 כי אפשר להמשיך לפעול על פי ההסכם הקודם גם לאחר פקיעתו, הליגה בחרה לעצור את העבודה במועד שנוח לבעלים (האוף סיזן) ולא לחכות לפתיחת הליגה ולאפשר לשחקנים לשבות במועד שנוח להם. השאלה היא כמובן, מתי זה ייחתם, כשהחשש הוא שככל שהדיונים יימשכו, הסכנה תהיה שנגלוש לינואר ואז לפברואר, ואז הספרינג טריינינג לא יחל ופתיחת העונה תדחה. שני הצדדים משדרים אופטימיות זהירה, וטוענים שההסכם חתום ייחתם בחודש הקרוב, לא לדאוג, אף אחד לא אדיוט מספיק לדפוק את העונה הבאה. אלא שדיבורים לחוד, ומעשים לחוד. בעונה הקודמת ראינו עד כמה אף אחד לא אדיוט מספיק וכו' כששני הצדדים התבצרו זה מול זה בדיונים על הפתיחה המחודשת של העונה בעקבות ההפסקה בשל הקורונה. הדיונים נתקעו חודשיים בלי שהושג דבר, עד שבסוף יוני, דקה וחצי לפני שהעונה בוטלה סופית, הועבר הסכם די זהה לזה שהוצג בפני הצדדים בראשית הדיונים אי שם בחודש מאי. וגם לאחר שהועבר, השחקנים התנגדו ללו"ז המשחקים שהליגה הציגה, אלא שהבעלים אשרו פה-אחד את ההצעה של הליגה, דבר שאפשר להם לפתוח את הליגה מבלי לקבל את אישור האיגוד. האיגוד נאלץ לקבל את מר הגזירה וכך נצל הבייסבול (שוב). אז נכון, אף אחד לא רוצה לא לשחק, אבל הרקורד הנוכחי של הצדדים לא מבשר טובות. כמובן שייתכן שכל הפוזה תרד להם בחודש הקרוב ועד סוף דצמבר ייחתם הCBA החדש, אבל בהחלט יש מצב שהדיונים ימשיכו להתנהל באווירת "אין פרטנר" עד סוף ינואר, ואז, דקה וחצי לפני שפתיחת העונה יועמד בסכנה ממשית, בצוק העתים, יועבר הסכם פשרה שלא יספק אף צד ורק יגרום לשני הצדדים לרצות לדפוק את ההסכם הבא עוד יותר. וקיים גם הסיכוי, קלוש אך מאיים, שבו שני הצדדים בדו קרב המקסיקני הזה ימשיכו לעמוד זה מול זה באקדחים שלופים, ואז בתחילת חודש מרץ, יסובבו את האקדחים כל צד לרקתו הוא, וילחצו על ההדק.