שבת בבסיס: פוסט-פוסט סיזן / יוני לב ארי

No Time For Losers, Cos We Are The Champions, Of The Worldברכות לאוהדי אטלנטה ברייבס, באשר הם, על אליפות ראשונה מאז 1995, כשיצחק רבין עוד היה בחיים… היה לנו אחלה חודש של בייסבול, עם כל מה שאפשר לבקש: דרמות, מתח, התקפות, פה ושם גם הגנות, אולי לא היו הרבה שמות שייכנסו לספרי התהילה, אז מה? עכשיו הגיע הזמן לסכם ממבט הציפור את הפלייאוף הזה.

אוהדי הברייבס חוגגים (צילום: yahoo.com)

אלופים משום מקום: אטלנטה ברייבס

ב-28 ביולי, פחות או יותר בקו מחצית העונה, הברייבס היו רחוקים לא פחות משישה משחקים מהמקום הראשון בבית המזרחי של הנשיונל ליג, כשהם מתהדרים במקום השלישי בבית. באותם הרגעים, כמות אוהדי הברייבס שחלמו על אליפות בעוד שלושה חודשים וקצת, היתה כנראה חד ספרתית.

יומיים לאחר מכן נחתו באטלנטה אדם דובל, חורחה סולר ואדי רוסאריו, ושינו את פני האאוטפילד של הברייבס ללא הכר. באותם הימים עברו לא מעט שמות מקבוצה אחת לשניה, אף אחד לא נעצר על אלה שהגיעו לאטלנטה, כאילו הם ישנו משהו בצורה שעונת 2021 תיכתב.

M-V-P

מאז, נפילות של הניו יורק מטס והפילדלפיה פיליס, פלוס תקופה טובה של הברייבס, ופתאום החבורה החדשה מג'ורג'יה במקום הראשון. את העונה הסדירה הם סיימו עם 88 ניצחונות בלבד, הכי מעט שקבוצה אלופה רשמה מאז הג'איינטס של 2014.

אבל אז החל הפלייאוף, מה שאוטומטית מוחק את כל מה שקרה עד לאותו הרגע. והברייבס מצאו דרך להבליט בכל סדרה מישהו אחר. תחילה, מול מילווקי, שסיימה את העונה עם 95 ניצחונות, והיתה אמורה לשייט לשלב הבא, אך ג'וק פדרסון, פרדי פרימן ואוסטין ריילי חשבו אחרת.

את התפיסה הזו של רוסאריו אסור לפספס

נגד הדודג'רס, באמת שאף אחד לא נתן לאטלנטה סיכוי, אך אדי רוסאריו שדרג את עצמו משמעותית. השיא היה במשחק הרביעי, בלוס אנג'לס, אז האאוטפילדר הטיס שני הום ראנס, והברייבס טסו ל-2:9 ענק. וורלד סירייס? חורחה סולר עשה את קפיצת המדרגה, ולקח את הברייבס אל מעבר ליוסטון, בדרך לאליפות ראשונה מאז 1995. לזה, רבותי, קוראים "קבוצה".

אייס און בייס

ניית'ן אוואלדי וכריס סייל? ווקר ביולר ומקס שרזר? תחשבו פעמיים. איאן אנדרסון ומקס פריד היו הצמד האמיתי בפלייאוף הזה. לכו לכל האלופות האחרונות, תמיד תראו צמדי שמות שהובילו את הרוטיישן שלהם (ביולר וקלייטון קרשואו ב-2020, שרזר וסטיבן שטרסבורג ב-2019, אוואלדי וסייל ב-2018 וכו).

גרג מדוקס 2

על כך שלפריד יש את היכולת להיות כזה, ידענו. אך אנדרסון היה הקלף המשוגע העונה. מאזן של 0:2, עם ERA של 1.59, אחרי שבעונה שעברה כבר רשם 0:2 עם 0.96, כבר אפשר להגיד בבירור: אנדרסון הוא האייס של הברייבס, ואחד שאפשר לסמוך עליו במאני טיים.

קליפורניה דרימינג

כשהחל הפלייאוף היו לנו שתי קבוצות שנחשבו רמה אחת מעל כל הליגה. הסן פרנסיסקו ג'איינטס, שסיימו עם מאזן של 55:107, בפסגת הבית המערבי של הנשיונל ליג, והלוס אנג'לס דודג'רס, משחק אחד מתחת, עם 56:106. לצערנו השתיים נאלצו להיפגש כבר בסיבוב הראשון (הוויילד קארד זה לא פלייאוף…), והרווחנו אחלה סדרה, אך המחיר? איבדנו את הג'איינטס להמשך הפלייאוף.

רגע השיא של הסדרה בין הג'איינטס לדודג'רס

לא נורא, יש לנו את האלופה, שסגרה עונה נפלאה. א-מ-מה, הכחולים מ-LA הגיעו על ארבע לאוקטובר, עם ערימת פציעות שלא היתה מביישת מגפה עולמית. אך המכה האמיתית היתה כפולה: קלייטון קרשואו נפצע לקראת סיום העונה, ומקס שרזר, שנעל את הסדרה מול הג'איינטס, לא חזר לעצמו מאז. עכשיו לך תסתדר בלי שני האייסים שלך.

אז נכון, יש להם הרבה נסיבות מקלות, ועדיין, ציפינו מהדודג'רס ליותר. לפחות וורלד סירייס. או לפחות לא להפסיד לברייבס בדודג'רס סטדיום. אבל אטלנטה הדיחה את האלופה בצדק, ושלחה אותה לעשות הרבה חושבים בפגרה. קורי סיגר שחקן חופשי, ויש עוד לא מעט שאלות סביב הסגל המתבגר הזה. סטיי טיונד.

תריצו ל-02:55

רוצים שינוי, אמריקן ליג

אמריקן ליג צ'מפיונשיפ סירייס, גיים 4. אינינג תשיעי. אבל רגע, מה היה עד לאותו השלב? אחרי ניצחון דחוק של האסטרוז ביוסטון 4:5, הרד סוקס התעשתו על עצמם, ניצחו את גיים 2 ביוסטון 5:9, והביסו את האסטרוז 3:12 במשחק השלישי. בשלב הזה החבר'ה של דאסטי בייקר נראו גמורים, מתעניינים בין האינינגים בחבילות נופש.

אינינג ראשון של גיים 4 הסתיים, 1:2 לבוסטון. לתשיעי הם נכנסו ב-2:2. ואז המכונה הטקסנית החלה לעבוד. הפיצ'ר היה לא אחר מאוואדלי, אשף הפלייאוף. קרלוס קוריאה החל עם דאבל, יולי גוריאל קיבל הולכה. סינגל של קסטרו וזה 2:3. אלטובה קיבל הולכה, או אז הגיע הרגע של הסדרה. מייקל ברנטלי הוותיק הטיס דאבל, ניקה את הבסיסים, קבע 2:6, הוציא את אוואלדי מהמשחק ואת בוסטון מהסדרה כולה.

גבירותי ורבותי…

המשחק הזה הסתיים ב-2:9 ליוסטון, גיים 5 נסגר עם 1:9 לאסטרוז, בבוסטון כמובן, ובשישי ההתקפה של יוסטון "הסתפקה" ב-0:5. שלושה משחקים, 23 ריצות, ובוסטון אחת בבית. האסטרוז הבליחו עם מצב הרוח ההתקפי גם בוורלד סירייס, אבל לא בצורה קונסיסטנטית, מה שעלה להם באליפות.

רוצים שינוי, נשיונל ליג

הברייבס, כאמור, הפתיעו כשהם מדלגים על פני מילווקי בקלות יחסית. את שני המשחקים הראשונים מול הדודג'רס (ההיגיון לכך שלאטלנטה היתה ביתיות בסדרה הזו ממני והלאה) הברייבס ניצחו בשיניים, 2:3 ו-4:5, פעמיים ב-Walk Off פאשן. אך התחושה היתה שהסדרה עדיין בידיים של הדודג'רס. את המשחק השלישי LA ניצחה 5:6, אחרי מהפך מרשים, ולמרות שגם המשחק הזה לא היה בשליטה כחולה, מפה זה הרגיש שלוס אנג'לס תטוס קדימה. לפחות לי.

גבירותי ורבותי, חלק ב'

ואז החל המשחק הרביעי. הדודג'רס שלחו את חוליו אוריאס, מהפיצ'רים היותר בטוחים שיש להם להציע. אינינג שני, הום ראנס של רוסאריו ודובאל – 0:2 אטלנטה. אינינג שלישי – הום ראן של פרימן וסינגל של פידרסון – 0:4 אטלנטה. וואו. הדודג'רס לא הספיקו להגיד אדם דובאל, וכבר הוא קבע 0:5 באינינג החמישי. זה נגמר ב-2:9, ויסתיים בהמשך ב-2:4 ענק בסדרה.

ה-קאש בדלת?

זו היתה אמורה להיות העונה של טמפה ביי רייז. אחרי הפסד בוורלד סירייס בעונה שעברה, ועונה עם 100 ניצחונות, החבורה של קווין קאש חלמה על צעד אחד נוסף קדימה, ובקול רם. הסדרה נגד בוסטון החלה עם 0:5 קליל, ויתרון 2:5 בתום האינינג הראשון של גיים 2.

האזינו לפרק האחרון בפודקאסט

ואז קרה משהו, הרייז נכבו, ההתקפה של אלכס קורה התעוררה, ובוסטון ירתה 14, 6 ו-6 בשלושת המשחקים הבאה. ממוצע של למעלה משמונה ריצות למשחק, כשהרייז חטפו במהלך העונה בקושי 4 למשחק. אבל אל תדאגו להם, קאש וכו' בטח שוב יוותרו / יאבדו את שני השחקנים הכי טובים שלהם, ויסיימו את העונה הבאה בראש הבית המזרחי.

משלוש יצאה… אחת

הברוורס הגיעו לפלייאוף הזה עם שלישיית סטארטרים צעירים, אולי הטובה בליגה. קורבין ברנס (בן 27) נתן עונה של אייס (5:11, 2.43) ומאחוריו ברנדון וודרוף בן ה-28 (2.56) ופרדי פראלטה בן ה-25 (2.81). אך חוסר הניסיון של השלישייה הזאת היה בעוכריהם, וכך אחת הקבוצות המרתקות ביותר של 2021 שיחקה ארבעה משחקים בלבד בחודש אוקטובר.

מימין: וודרוף, וברנס (צילום: ukrainebreakingnews.com)

אך הצד השני של התמונה? לעונת 2022 ייכנסו הברוורס עם מעט יותר ניסיון, גם בעונה הסדירה וגם בפלייאוף, ועם מעט חיזוקים בתקפה השחקנים של קרייג קאונסל יכולים להגיע גם לאן שהוא הגיע כשחקן – כשזכה באליפות עם אריזונה ב-2001.

חורים בגרביים

אני מודה. אני ראיתי את השיקגו ווייט סוקס הולכים כל הדרך, אם לא לאליפות לפחות לוורלד סירייס. התקפה עם שמות כמו חוסה אבראו, טים אנדרסון, יואן מונקאנה, אלואי חימנס ולואיס רוברט, רוטיישן מצוין שהתבסס על שחקנים כמו דילן סיס, לוקאס ג'יוליטו, קרלוס רודון, דלאס קאייקל ולאנס לין, ובולפן חזק בהנהגת ליאם הנדריקס וקרייק קימברל. אה, וכמובן, מנג'ר עטור הצלחות כמו טוני לה רוסה.

גם את זה אסור לפספס

כל המכונה הזו עבדה יפה לאורך העונה הסדירה, אך כשהגיע אוקטובר משהו שם לא עבד. לין, ג'יוליטו ורודון קיבלו בראש, כשמהצד השני, בשלושת ההפסדים, ההתקפה של שיקגו ייצרה ביחד שש ריצות, מול פיצ'ינג לא ממש מרשים של יוסטון.

הום ראן אחד בודד, גם הוא של אף אחד מהשמות שהזכרתי פה (גאווין שיטס), אקסטרה בייס היט אחד נוסף (דאבל, גם הוא של שיטס), בכל ההפסדים ביחד, שלחו את לה רוסה ושות' הביתה מוקדם מהצפוי. זה נכון, ליוסטון יש התקפה לא פחות טובה, אך הפיצ'ינג של שיקגו היה אמור לתת להם את היתרון בסדרה. לפחות בעיני.

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. סיכום מצויין, יוני. אני מסכים עם כמעט כל מה שכתבת. אטלנטה ניצחה בגלל שהייתה בקבוצה מין אווירה של "אף אחד לא לוקח אותנו ברצינות אבל אנחנו נעשה זאת בחבורה ולא עם סופר-כוכבים". מה שקרה היה שכבר מהסידרה עם הדודג'רס כל משחק צץ לו שחקן אחר שלפתע נתן משהו מיוחד – אדי רוסריו אמרנו? – מעין גיבור שונה כל לילה. במילים אחרות שחקנים ממוצעים-טובים תפסו לפתע ערב בו הם עשו משהו מיוחד. אבל היה אחד שהיה טוב ערב-ערב כמעט ללא יוצא מין הכלל – פרדי פרימן. הוא הגיע לאיזה שהוא בסיס בכל פעם כמעט, ושני הום רנים שהיוו את הפינלי. וכמובן שחובה להזכיר את פריד ואנדרסון. במיוחד אנדרסון. לא יאומן כי יסופר.

    אבל החשיבות של הוורלד סרייס הזה זה שהוא נתן לאטלנטה הרגשה של "גם אנחנו יכולים". זאת עיר שדהייתה במין נחיתות ספורטיבית. אחת מהערים המשגשגות ביותר בארה"ב שלא מסוגלת TO SUPPORT קבוצת הוקי? ואטלנטה היא לא עיר של דרומיים שאין בינם לבין הוקי דבר. זוהי עיר ש-65% ממנה באו ממקום אחר, והרוב מצפון ארה"ב ומערבה. היום ערי שדה קטנות עושות חיל עם קבוצות הוקי ולאטלנטה אין אחת. לדעתי הוורלד סרייס הזה ישנה המון בגישה, בהרגשה, ובבטחון העצמי שזהו זה, עכשיו מותר גם לנו לנצח (אתן שומעות, אטלנטה האוקס? ואטלנטה פלקונס?)

    1. אטלנטה התפתחה מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בהיבט של גיוון בתושבים. קבוצת הכדורגל מחזיקה כבר כמה שנים במקום הראשון העונתי במספר הצופים, וגם ליגות מיינורס כאלה ואחרות (ד"ש ל-AAF) מרגישות שיש להן מקום בעיר (בנוסף לקבוצות המייג'ורס). תהליך דומה קורה בנאשוויל, להם יש קבוצת הוקי די טובה וקיבלו עכשיו גם קבוצת MLS, אז כנראה שאתה צודק בהערכה שלך.

  2. תודה רבה יוני (וארז) על הסיקור לאורך העונה!
    היופי בבייסבול זה שגם הכי קשה להגיע לפלייאוף וגם האנדרדוג יכול זכות בהכל. כיף לפעמים הטובים מנצחים.

  3. הזכייה של אטלנטה היא המשך ישיר לתופעה נפלאה שמלווה את ה- MLB מתחילת המילניום – אלופות חדשות, או לפחות כאלו שעברו הרבה שנים מאז האליפות האחרונה:
    – דיימונדבקס – אליפות ראשונה ויחידה
    – אנג'לס – אליפות ראשונה ויחידה
    – רד סוקס – אליפות לאחר 86 שנים
    – ווייט סוקס – אליפות לאחר 87 שנים
    – פיליס – אליפות לאחר 28 שנים
    – ג'ייאנטס – אליפות לאחר 56 שנים
    – רויאלס – אליפות לאחר 30 שנים
    – קאבס – אליפות לאחר 108(!) שנים
    – אסטרוס – אליפות ראשונה ויחידה
    – נשיונלס – אליפות ראשונה ויחידה
    – דודג'רס – אליפות לאחר 32 שנים
    – ברייבס – אליפות לאחר 26 שנים
    עכשיו נשאר לראות איזה אלופה מחכה לנו בעונה הבאה עלינו לטובה.
    הערת אגב קטנה, הרבה אומרים שהבית המזרחי בנשיונל הוא החלש ביותר בליגה, רק ששתיים משלושת האלופות האחרונות באו מהבית הזה, מקרי??

    1. זו לא כל כך תופעה נפלאה, זה פועל יוצא של שיטת הווילד קארד מאחד והדראפט מאידך + הפרי אייג׳נסי. הרעיון הוא, וזה חציה הראשון של התשובה לשאלה שלך הוא שבמהלך כמה סדרות הכל יכול לקרות, ולכן משחקים 162 משחקים ולא 17, 40 או 82. אבל ברגע שיש שלוש דיוויז׳נס, קבוצה יכולה בבית חלש לקחת את הדיוויז׳ן והנה לנו קבוצה של 547 מול קבוצה של 650 וזה קצת עצוב. הסיבה השניה היא שבאמת יש יותר פיזור של יכולת וכך קבוצה כמו האסטרוז יכולה להביא tanking יפה של כמה עונות ולצבור בחירות דראפט + פרוספטקס ולבנות סגל מופתי. נכון שהסגל אחרי זה ילך ליאנקיז ולדודג׳רס אבל עד אז.
      זה שהNL east הביא שתי אלופות בשלוש שנים לא אומר שהבית חזק. להפך, העובדה שהבית חלש אפשר לברייבס עם 88 נצחונות להגיע מהמקום הראשון + יתרון ביתיות בצ׳מפיונשיפ סירייז. זה שהNL איסט חלש אפשר לנאשיונלס להגיע לווילד קארד אחרי פתיחה גרועה. ברגע שמגיעים לפלייאוף, all bets are off. אין קשר בין היכולת במהלך העונה הסדירה לפלייאוף, מבחינת אופי המשחקים, הרמה, ומה שנתקלים בו. בפלייאוף, זה לא משנה 85 נצחונות בעונה או 105 נצחונות בעונה, משנה 4 נצחונות בסדרה. זה מקרי. מה שלא מקרי זה שבזכות הבית החלש גם הברייבס וגם הנאשיונלס יכלו לצאת מפתיחת עונה מזעזעת שהיתה להם בעוד שבבית יותר חזק סיכוי שהם היו נתקעים במקום שלישי-רביעי עד סוף העונה.

  4. תודה יוני, ושוב הרבה תודה על סיקור מעולה של עונה מרתקת. היו המון סיפורים העונה הזו, והפלייאוף הזה היה מיקרוקוסמוס של העונה, המון פציעות, המון נדנדות של קבוצות שיום ראשון חובטות 9 ריצות ובשני לא מצליחות לגרד היט, דעיכה מתמדת של מעמד הסטארטר, השענות בלעדית על ההומראן ככלי ההתקפי היחיד והסטרייקאאוט ככלי ההגנתי היחיד.
    כמי שצופה מהצד על הברייבס האופן שבו הם הצליחו להמציא את עצמם מחדש בעקבות הכשלון של העונה הקודמת לסגור את הסיפור מול הדודג׳רס והפתיחה האיומה שלהם + פציעות של שחקני מפתח מכל הכיוונים, זה באמת מרשים. ומה שיפה זו שהקבוצה שזכתה היא קבוצה נטולת זוהר. הכוכבים הגדולים שלה הם לא מהסוג של אוקונה/טאטיס/גררו אלא פרידמן/ריילי, אנשי צווארון כחול בייסבולי, חפירות בהגנה, היט כשיש, ווק שלא, הומראן אם מקבלים מתנה מהפיצ׳ר. מאוד שמח בשביל שחקנים טובים כאלה, ומקווה שלשנה הבאה בניו יורק הבנויה.

  5. תודה רבה יוני, גם פידרסון הגיע שבועיים לפני הדדליין מהקאבס אז הם אשכרה הביאו 4 אאוטפילדרס במכה אחת! ובכלל לא ידעתי מי זה סולר עד הוורלד סירייס, מסתבר שהוא היה ב-IR / covid list לכל הסדרה מולנו.
    .
    עם כל הכבוד לקרופורד, רגע השיא בסדרה היה של בגיים 5 של בלינג'ר 😉
    .
    אני מתגרה פה בארז עם הקלישאה החבוטה הזו, אבל האקסטרה של הברייבס היה שהם נראו יותר "רעבים" מהדודג'רס ומיוסטון, בדומה לוושינגטון לפני שנתיים שהדיחה את שתי הקבוצות האלה מהוויילד קארד במאזן לא משהו. כמובן שזה לא מדע מדויק, ככה היה נראה לי שהיו להם הרבה יותר אנרגיות בספסל וכאלה.

    1. אולי הברייבס מול הדודג׳רס/אסטרוז, אבל מה עם הרד סוקס, לא היו רעבים? היה יכול להיות מעניין אם הדודג׳רס היו בכושר מלא מבחינת הפציעות והשחקנים שלהם ששחקו בהילוך שלישי ומטה (הלו טריי טרנר) כמה השובע שלהם היה מפריע להם להגיע לוורלד סירייס.

        1. הם לא היו מביאים אותו מלכתחילה, רק מטורף היה מנסה לדחוף שחקן לאינפילד של אטלנטה על חשבון מי? אלביז? סוואנסון? השם ישמור. גם צריך לזכור שההכנסה של דובאל היתה בעיני ה-מהלך של העונה. זה פתאום נתן להם מנהיג בסנטר ומחבט טוב ויציב שיש לו מניות רבות בזה שהם הגיעו לפלייאוף. בפלייאוף עצמו הוא היה בצלם של פידרסון/סולר/רוזאריו, אבל בלעדיו לך תדע אם הם בכלל היו שמה.

          1. ונכון שלכולם יש פציעות, אבל בעוד שהדודג׳רס חטפו את שלהם בפלייאוף, הברייבס את שלהם חטפו באמצע העונה ויכלו לפתור את הבעיות שנוצרו להם בטריידים. מלבד הפציעה של צ׳רלי מורטון, וכאמור החל״ת של סולייר בקוביד ליסט, מי שהתחיל את הפלייאוף סיים אותו. אם הברייבס היו מתחילים את הפלייאוף בפציעה של פרידמן ומאבדים את ריילי אחרי סידרה אחת, זה היה יכול להגמר אחרת לגמרי.

            1. נכון במאה אחוז
              .
              זו הייתה הדרך העצלנית שלי להגיד שספציפית הדודג'רס לא צריכים להתלונן עם הסגל המפואר שלהם והטרייד שעשו באמצע העונה (למרות שזה "מגיע לנו" בזכות פיתוח שחקנים מוצלח). ובאמת אף אחד לא מתלונן או מתרץ
              .
              תגיד, בלי קשר, איך זה שכל מאמן או מנהל במטס מתברר שהוא איזה מטרידן או נהג בשכרות או עשה משהו אחר שגורם לו להתפוטר.. או לפחות ככה זה נראה

            2. אם היינו יודעים, היו יודעים שמה את מי לא להביא…
              המטרידנות זה כמובן לא משהו ייחודי, זה צץ וצף בכל העולם בשנים האחרונות כי מה לעשות, גברים התרגלו לחיות טוב וזה התפוצץ לכולם בפרצוף, ובענף כל כך גברי כמו בייסבול (במובן ש99% מהעושים במלאכה הם גברים, לא שבייסבול הוא ״גברי״) זה עוד יותר בוטה, ואני מניח שיש גם במועדונים אחרים רק שהם לא בניו יורק או ששם הצליחו לטייח יותר טוב.
              לגבי זאק סקוט, האמת, לא ברור לי אישית מה קרה שמה, וגם פה אני מניח שהוא לא היחיד, אבל הוא זה שנתפס.
              זה סוג של מנחוס שדי מלווה את המטס מיומם הראשון.

            3. כן זה לא שיש הסבר.. בעיקר רציתי לשמוע את התייחסותך לנאחס

כתיבת תגובה

סגירת תפריט