דה ז'ה וו – פריוויו 2021-22: אינדיאנה פייסרס / אינדיאני

The Factor Causing the Indiana Pacers' Sudden Decline

שלום וברוכים הבאים אל הקדימון של אינדיאנה פייסרס לעונת 2021/2! הקבוצה שאי אפשר לשנוא אבל בינינו לא כל כך פשוט לאהוב נכנסת לעוד עונה עם אותם כלים ועם רוסטר משופר רק במקצת, כשהשינוי המרכזי יהיה בדמות רב החובל של הספינה המוזרה הזאת. נעשה זאת לצלילי שיריה העל-זמניים של שרית חדד האחת והיחידה, שהיום חל יום הולדתה ה 43. הרבה בריאות ואהבה. מתחילים:

ליגת ה NBA, למי שלא ידע, מחולקת לשלוש קטגוריות די מובחנות:

מועמדות לפלייאוף/אליפות – עם עודף הכישרון בליגה ישנן לא מעט קבוצות שיכולות להרשות לעצמן לחלום על טבעת, אצל חלקן זה תלוי בפציעות של שחקני היריבות. אבל הגישה של המועדון ושל הקהל, המוצר אותו מוכרים לאמריקאים שבאים לראות משחק הוא "אליפות" או מינימום גמר. לא צריך להכביר מילים על הלייקרס, הבאקס, הנטס והקליפרס, רשימה חלקית בהחלט של קבוצות שעבורן העונה הקרובה היא אתגר בו המטרה היא ללכת עד הסוף.

צעירות ומבטיחות/בנייה מחדש – קבוצות שבנויות על כוכב או שניים צעירים ומנסות להקיף אותם בשחקנים משלימים שיעלו את הקבוצה לקטגוריה הקודמת. בליגה של היום אפשר לדבר על ממפיס של מוראנט, ניו אורלינס של זאיון או וושינגטון של אבדיה (אם שואלים את התקשורת המקומית מי באמת החליף את ווסטברוק) והרשימה עוד ארוכה.

ועכשיו, לסוג השלישי והחשוב מכולם: אינדיאנה פייסרס. כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה היה לי קצת קשה לא לחזור על אותן הנקודות של העונה שעברה. הפייסרס העקשנים נשארים תמיד איפשהו באמצע עד שהגיע השפל של העונה שעברה בדמות הדחה מטורניר הפליי-אין ופיטוריו של נייט ביוקגרן לאחר עונה אחת בלבד כמאמן ראשי. הסגל הגולמי של הפייסרס שווה סיבוב שני בפלייאוף לפחות אבל חוסר התאמה בין השחקנים, החוסר בכוכב-מנהיג עקבי והמון, אבל המון פציעות משאירות את הפרנצ'ייז שלו קהל אוהדים נאמן בבינוניות מתמדת שאין בצידה תקווה גדולה. רוב הקבוצות היו הולכות לבנייה מחדש או בנייה חלקית שכוללת רענון הסגל וחידוד העמדות. לא הפייסרס. היות וכנראה הישועה לא תבוא העונה מהבחירה ה 13 של הדראפט כריס דוארטה, הנהלת הקבוצה החליטה להשאיר את רוב השחקנים המרכזיים והלכה על השינוי המשמעותי ביותר ושעליו נרחיב – מינויו של ריק קרלייל כמאמן ראשי. האמון בסגל, למרות השמועות החוזרות ונשנות על הכוונה להטריד את מיילס טרנר, מוביל למסקנה שהחומר של השחקנים מספיק בשביל להתחרות על מקום טוב בפלייאוף ושמה שהקבוצה צריכה זה ניהול חכם יותר. ימים יגידו.

קבוצה: אינדיאנה פייסרס

בעונה שעברה: מאזן 38-34 בעונה הרגילה, מקום תשיעי במזרח. הדחה במשחק השני של הפליי-אין על ידי וושינגטון וויזארדס.

מאמן: ריק קרלייל. כאמור, ההחלטה החשובה ביותר של הקבוצה. מאז שנפרד מדאלאס קרלייל היה אחד השמות החמים בגזרת המאמן ולא עבר הרבה זמן לפני שחתם בקבוצה איתה ידע תקופות לא רעות בכלל. השאלה המתבקשת והחשובה ביותר עולה ביחס לגישה שמתכנן קרלייל לשחקנים שלו שכבר חוו שני שינויים בגזרת המאמן במהלך השנתיים האחרונות.

נתאר ממש בקצרה את מהלך העניינים של הקבוצה בשנים האחרונות: אינדיאנה שלאחר האבל המאסיבי על פול ג'ורג' נהייתה יותר ויותר איטית והגנתית ועם תכנית עבודה יותר מסודרת. במהלך כהונתו של נייט מקמילן ותקופת פריחתו של ויקטור אולדיפו כמנהיג הקבוצה, הפייסרס ראו בראש ובראשונה את ההגנה שממנה גם נבעה האנרגיה של ההתקפה. כך עלו בעקביות לפלייאוף והיו הכי קרובים להעיף את לברון בפלייאוף המזרח מאז אינדיאנה של פול ג'ורג' (נשמע לכם מוכר? אז מייקל ג'ורדן ורג'י מילר, משחק 7 ב 1998). למרות רוח הלחימה, האסטרטגיה לא הצליחה להעביר את הקבוצה את מחסום הסיבוב הראשון. במקביל אולדיפו נפצע והקבוצה נשארה ללא מנהיג שייקח אותה על גבו. אל הנעליים האלה נכנס דומנטאס סבוניס (בוגדנוביץ', עם כל ההערכה אליו, מעולם היה מוביל קבוצה), שחקן ספסל עד לפני כמה שנים, ולקח על עצמו את הקבוצה שהמשיכה לשחק פיזי מאוד ויחסית איטי בשני צידי המגרש. הסגנון התאים לסאבוניס כמו כפפה ליד לאור העובדה שלא מדובר באצן מדופלם, אבל הפציעות הוציאו גם אותו מהקצב. במקביל לכל האמור הקבוצה צירפה עוד כמה מובילי כדור ונפרדה מהקלעי המרכזי שלה בוגדנוביץ' כשהיא מתחזקת בג'רמי לאמב ומלקולם ברוגדון. עונה אחת תחת נייט ביוקגרן הראתה משחק יותר חופשי ומהיר של הפייסרס, יותר סיכונים ופחות מצבים בהם ההתקפה צפויה. נגמר? עוד לא. בבועה שבאורלנדו התעורר עוד שחקן חמישייה, טי ג'יי וורן שמו, והדומיננטיות שלו חייבה את הקבוצה להתאים את עצמה אליו. כל זה ממש בערך אבל אני חושב שהנקודה די ברורה.

מה שאני מנסה לומר, בצורה די עקומה ומייגעת, שהקבוצה עמוסת כישרון אבל נמצאת במצב שבו היא סובלת מעודף בעמדות מסויימות ומוזנחת לגמרי באחרות. יש לקבוצה שלושה פוינטגארדים איכותיים, אחד מהם פוטנציאל אולסטאר (ברוגדון). שוטינג גארד? גם כאן יש גיוון לא רע עם כאריס לוורט, ג'רמי לאמב וג'סטין הולידיי הסולידי. סנטרים? סאבוניס (בהרכבים נמוכים), טרנר, גוגה ביטאדזה שהראה קצת ניצוצות ואייזאה ג'קסון, בחירה 22 בדראפט מהלייקרס. פורוורדים? אין קול ואין עונה. מלבד סאבוניס שמשחק גם כסנטר, הפאוור פורוורד הרציני היחיד בקבוצה הוא טי ג'יי וורן ומלבדו אין לקבוצה הרבה שחקנים גדולים שיכולים לשמור גם על שחקנים כבדים יותר.

בקיצור, האתגר של קרלייל יהיה למלא את החור הגדול הזה מצד אחד, מצד שני לגרום לכך שאף שחקן לא ידרוך לשני על האצבעות, מצד שלישי לשלב כמה שיותר שחקנים ברוטציה ומהצד הרביעי להחליט מי מוביל את ההתקפה. ההחלטות האלה כמובן לא חייבות להיות חד משמעיות והן יכולות להיות תלוי משחק או תקופה, אבל העובדה שאין בפייסרס מי שיזרוק את הזריקה האחרונה הייתה בעוכריה של הקבוצה. אם קצב המשחק תחת קרלייל יהיה איטי יותר הדבר יגרום ליותר משחקים צמודים בהם אינדיאנה לפעמים לא מתפקדת. כמו שהמאמן רגיל מהמשחקים שלו עם דאלאס, משחקים מהירים יכולים להכריע את המשחק מהר מאוד ולמנוע (לטוב ולרע) שחיקה של שחקנים עד הדקה האחרונה. יש בגישה הזאת משהו לא ספורטיבי אבל אני חושב שלא מעט קבוצות נוקטות בשיטה הזאת ושאולי יהיה חכם לעבוד כך. נחייה ונראה.

סגל

היות ואין כמעט שינוי בסגל של הפייסרס אעבור מהר על שמות שכבר נאמרו לעיל:

דומטאס סבוניס – סבוניס הבן הוא שחקן שמאוד מעניין לצפות בו. לאירופאים יש נטייה לכדרר ולתפוס את הכדור כאילו הוא הולך ליפול להם מהידיים. יש משהו קצת מגושם בצורה שבה האורך שלו מאפשר לו משחק פוסט שבו הוא עובר את השומר שלו תוך כדי סיבוב. שווה צפייה. העונה הזאת, כמו בכל עונה, מחייבת גם את סבוניס לחשוב על מקומו ככוכב והאם הוא מעוניין לנהל את ההתקפה דרכו כמו שיוקיץ' עושה (לצערי אין לו את המסירה של יוקיץ') או שההתקפה תתחיל רחוק מהסל אצל ברוגדון עם שאיפה ליותר זריקות מבחוץ. כמובן שאלו לא שתי האופציות היחידות אבל הן קריטיות עבור קצב המשחק של הקבוצה וממילא גם למקום שבו כל שחקן אחר ממלא את מקומו.

מלקולם ברוגדון – ההחתמה של ברוגדון היא מהחכמות של הפייסרס בשנים האחרונות. הוא אמנם לא מתקרב למספרים שהיו לו עם יאניס, אז הנוכחות של יאניס יצרה מרחב תמרון עצום, אבל בתחום הכי חשוב לקבוצה – ניהול משחק – הוא בהחלט בכיוון הנכון.

טי ג'יי מקונל – נכון, הוא שחקן ספסל, אבל לעניות דעתי מדובר באחד השחקנים הכי חשובים ברוסטר. בכל פעם שהוא עולה עם החמישייה השנייה הוא טורף את המגרש, נלחם על כל כדור (מקום שני בחטיפות בעונה הקודמת) ובכלל מנסה להוציא את הקבוצה מהקיבעון שלה. לפעמים הוא עולה למגרש כשהמשחק די אבוד והניסיונות שלו הם בהחלט מה שניתן להגדיר כמעט מדי ומאוחר מדי.

מיילס טרנר – כל שנה אותו סיפור. מלך החסימות של הליגה תמיד מעלה שאלה בדבר היעילות שלו לקבוצה והעבודה המשותפת שלו עם סבוניס. אופי המשחק של סבוניס מזכיר מאוד סגנון משחק של סנטר כך שטרנר לא ממש מוצא את עצמו מחוץ לצבע בהתקפות כאלה ויוצא החוצה לקליעה משלוש באחוזים לא רעים (4.4 ניסיונות ב 33.5%). בכל שנה הוא לוקח יותר ניסיונות מבחוץ מה שהופך אותו לכלי התקפי מסוכן כמו הסנטרים החדשים בליגה. יכול להיות שצמצום הדקות שלו ושל סבוניס על המגרש תעשה רק טוב ותאפשר לשניהם למקסם את היכולות שלהם. במשחקים בהם אפשר לעבור לסמול בול סבוניס יכול להיות סנטר וטרנר ייאלץ לשבת על הספסל.

כאריס לוורט – השחקן האיכותי מברוקלין עוד לא ממש שיחק עם הקבוצה בהרכב מלא ויהיה כיף לראות אותו לצד לאמב, ברוגדון וגם טי ג'יי וורן. מדובר בקלעי יעיל שיכול לקחת זריקות ממרחקים שונים ומצמיד אליו שומר בכל רגע נתון. האחוזים שלו לשלוש לא מזהירים אבל כשהוא תופס יום טוב מדובר בכלי ריווח התקפי חשוב. כשהוא תופס יום רע, ובכן, כדאי לקלוט ריבאונד התקפה. אגב, הפייסרס מקום 26 בליגה בריבאונד התקפה, לא סבבה.

הולכים ללאס ווגאס

תרחיש פסימי – העתק מדויק של העונה הקודמת. המכונה עובדת עד שלב מסוים ובסוף לא נשארים מספיק שחקנים בריאים כדי לשרוד את הפלייאין מהמקום ה 10. ניצחון במשחק הראשון מפיח רוח שמייד מצחינה במשחק הבא והקבוצה הולכת הביתה עם אותן שאלות. שוב.

תרחיש ריאלי – הפייסרס בהחלט שווים מקום 6 מבחינת איכות השחקנים. העובדה שווסטברוק עזב את וושינגטון מורידה עוד קבוצה תחרותית מהרשימה והפייסרס נהנים ממסע לא קשה אל המקום ה 6 בפלייאוף. בסיבוב הראשון היא פוגשת את פילדלפיה השבורה שהעונה הראשונה הלכה לה לא רע, וסוחטת אותה עד למשחק 7 שבו אמביד מחליט שנמאס לו ומדנקק 50 נקודות בדרך להדחה בסיבוב השני. אינדיאנה יכולה לצאת טיפה אופטימית אבל עדיין בלי הישג משמעותי.

תרחיש אופיטימי – הקורונה משתוללת, שחקנים נדבקים על ימין ועל שמאל והשיער של אדם סילבר מלבין. אינדיאנה הופכת לחלוצת חיסונים בדרך להרכב מלא שעושה את כל הדרך אל הגמר. לברון עולה לשחק עם קורונה למרות שמנסים להסביר לו שזה לא יהפוך אותו לג'ורדן, ווסטברוק ייפצע, מה שיוביל לניצחון 4-1 של הלייקרס והפייסרס חוזרים עם הישג היסטורי – הופעה ראשונה בגמר ה NBA מאז 2000 ושנייה בסך הכל. שמעתם נכון, יש להם רק אחת.

ולסיום – קאבר מטורף לשיר מטורף:

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. את הכישלון של העונה שעברה הפילו על ביורקרן ועל זה שהוא איבד את חדר ההלבשה עם קרלייל במושכות אין יותר תירוצים לפייסרס

    1. זה מוטיב חוזר אצל אינדיאנה
      תמיד המאמן אשם אצלם עשו טעות קשה עם מקמילן ואטלנטה הוכיחו אתזה
      ימים יגידו מה יהיה עם ביורקגן

  2. תודה אינדיאני. באמת קרלייל יצטרך לראות שחברה לא דורכים על האצבעות אחד של השני . התסריט הריאלי הגיוני בהחלט. והבחירה בשרית חדד מצוינת.

  3. תודה אינדיאני, קבוצה סימפטית מה שנקרא, אבל באמת צריך לראות איך הם עושים צעד קדימה, האמת מפתיע שהם לא על המפה של אף כוכב בשנים האחרונות, יש להם סגל טוב מאד, ועיר כדורסל טובה, אם מישהו נגיד כמו ציון היה מחליט שלשם הוא רוצה לעבור, היתה לו קבוצה מצוינת

  4. נהדר. התסריט הריאלי באמת ריאלי – אני חושב שהם יכולים לעשות טופ 6 בזכות קרלייל, אבל בפלייאוף יהיה קשה. לא מספיק טובים בשביל סיבוב שני, אבל בסיס נחמד. יכול להיות שאחרי השנה נראה טרייד גדול יותר בניסיון לעשות קפיצה קדימה, כי התקרה שלהם לא גבוהה. יש הרבה שחקנים בטופ 100 של הליגה (טרנר, סאבוניס, ברוגדון ולברט), אבל אף אחד מהם לא בטופ 20, בעיניי. זה לא מספיק היום

  5. תודה אינדיאני.
    לדעתי התרחיש הפסימי הוא זה שיקרה, המזרח התחזק מאוד השנה ולא רואה את אינדיאנה נכנסים לפלייאוף.

  6. כרגיל מעולה, ופאדג' אני רוצה שהקבוצה הזו תצליח ולו רק כדי להראות שזו גם דרך לבנות קבוצה.
    אהבתי שאחרי כל הטאקלים שהיו עם בירקירקרה בעונה החולפת החליטו בהנהלה ללכת על מאמן שקרא לעצמו לא פעם אסהול. מהצד השני, קבוצות אחרות הקיץ החתימו כמה מאמנים הרבה יותר גרועים שהם גם אסהולים יותר גדולים (מציע לשמוע את מארק קיובן מסביר את ההחתמה של ג'ייסון קיד כ"ניסיון לחקות את מה שעשו בברוקלין עם נאש", שזה מטומטם בכמה רמות שונות).

  7. תודה אינדי. אני אוהב את הקבוצה שלכם שלדעתי צריכה לסיים לפני ההוקס הניקס ובוסטון. יש איזון טוב כשכולם בריאים ומעניין אותי לראות איך וורן יגיע אחרי הפציעה כי יחד עם לאברט וברוגדון זה קו אחורי מעולה (קצת מועד לפורענות מבחינה בריאותית). חסר שם באמת ווינגים אבל שדרוג נוסף של סאבוניס עם משהו כמו 25 – 12 ו – 6 ואינדי תדבר חזק גם בפלייאוף

  8. אולי יגרדו פלייאוף וזה גם לא בטוח המזרח חזק ביותר.
    נכון להיום הם במקומות 8-10 במזרח לדעתי ליד שיקגו ושארלוט. גם בתרחיש האופטימי ביותר הם לא עוברים את פילי בסגל מלא, אמביד יאכל אותם חיים ויזרוק את השאריות לקאסלטון.

  9. אינדי כבר פוצחים בקירטוע הרגיל כשסאמנר עם אכילס וההתקדמות של וורן איטית מהצפוי = אין לנו מושג מתי ובאיזה מצב הוא ישוב למגרש.

  10. תודה רבה על הפריוויו. אם בוחנים את המזרח מגלים שיש 4 חזקות – מילווקי, ברוקלין, אטלנטה ופילי. 2 שבטוח יהיו בפלייאוף – בוסטון וניו יורק, ועוד מגוון שיתחרה על היתר – מיאמי, טורונטו, שארלוט, שיקאגו וכו'. בתוך כל זה אינדיאנה יכולה למצוא את עצמה מפסידה בסדרת פלייאוף מכובדת בסיבוב הראשון. אבל בלי פציעות מהותיות לדעתי זה הגבול

  11. קודם כל, תודה על פריוויו נהדר שחילצת כאן, הן בתור אוהד והן בתור קורא אובייקטיבי הוא משקף נאמנה את מצב הקבוצה (אם כי לטעמי התסריט הריאלי נוטה לצד האופטימי – מתחת לברוקלין, פילי, באקס, אטלנטה ובוסטון יש את שארלוט, שיקגו, הניקס, מיאמי והפייסרס, ואולי גם וושינגטון והראפטורס, שיכולות לסיים מקום 6 אך גם מקום 10).
    3 נקודות אור מהקיץ:
    הפציעות – היה לקבוצה קיץ ארוך ואני מקווה שהשחקנים ניצלו אותו כדי להבריא, הדברים אמורים בעיקר לוורן וטרנר שסבלו מפציעות ממושכות, ו-וורן ביתר שאת עקב העובדה שהוא היה הווינג הכמעט יחיד בסגל.
    ריק קרלייל – האיש הנכון בזמן הנכון, בא עם רזומה וקבלות לסיטואציה שמתאימה בדיוק למידותיו ולקבוצה שיש לו חשבון לו סגור איתה (הוא חייב לנו על אובריאן).
    המשכיות – שמונת השחקנים המובילים ממשיכים לעונה נוספת (ברוגדון, לאברט, וורן, סאבוניס, טרנר, מקונל, ג' הולידיי, לאמב), רובם מתחילים עונה שלישית ביחד. תחת השרביט של קרלייל מצופה להפגין כימיה ותיאום לקבוצה שרצה הרבה זמן ביחד. מקדרמוט יחסר (ההנד-אופים שלו עם סאבוניס היו מאוד יעילים), ארון הולידיי יחסר בעיקר לאחיו (עוד בחירת דראפט מבוזבזת) וטורי קרייג הוא שדרוג שלו בשני צידי המגרש, ובסופו של דבר הסגל הזה רץ כבר תקופה ביחד.

    3 נקודות חושך:
    הפציעות – אינדיאנה סבלה בלי הפסקה מהפציעות בעונה שעברה, כל הבכירים הפסידו מספר דו ספרתי של משחקים ולא ידוע כיצד שניים מהם יגיעו לעונה, אחרי פציעה ממושכת (טרנר ו-וורן).
    סאבוניס וטרנר – אם לא עכשיו, אימתי תלמדו לשחק ביחד. מרגיש כמו ניסוי אחרון לפני שאחד מהם יועבר בטרייד אולי לפני תום השנה.
    ההמשכיות – העונה שעברה לא הייתה טובה, בכלל לא. אין שום סיבה או תירוץ להפסיד לקבוצה כמו וושינגטון, כמו שאינדיאנה הפסידה. הסגל לא מספיק לאיים על צמרת המזרח, ובתור אוהד כבר שבעתי מהדחות בסיבוב הראשון, בלי התקדמות באופק.

    קבוצה שרוצה להקל על התקרה – וורן ולאמב מסיימים חוזה, ביחד זה 20 מיליון דולר. תארגנו ווינג בכיר רמה מעל וורן, ויש על מה לדבר.

    לסיכום, מייחל ומצפה כבר לשנת הפייסרס הזו הבאה עלינו לטובה, מאמין שזו תהיה השנה שדווקא לאברט יתגלה כאלפא דוג של הקבוצה, ואם ברוגדון יצליח להישאר בריא הוא ישלים אותו יופי לקו אחורי בכיר מאוד. בנוגע למחסור האקוטי בווינג, שהתעצם לאור עזיבת מקדרמוט והתאיידותו של ג'רמי לאמב – אולי יגיע בהמשך, אולי דוארטה/לאברט יעשו הסבה. יש שם בור בעמדה, בטח כשטרנר פצוע. לברון/קוואי/דוראנט (ובחלומי – מייקל פורטר ג'וניור)- מוזמנים. שיהיה המון בהצלחה ושוב תודה על הפריוויו

  12. הפייסרסעם סגל עמוק וההתאמה של קרלייל לעמדת המאמן היא מצויינת לדעתי. קרלייל לטעמי הולך להוציא מהסגל הזה הרבה יותר ממה שהוא שווה וקבוצות לא ירצו להתמודד מול הפייסרס.
    עדיין אני חושב שהסגל הזה לא מוכשר מספיק וחסר לא סקורר רציני, כמו אולדיפו בשיאו. גם הצמד סבוניס-טרנר זאת שאלה שתמשיך להעסיק את מנתחי הטריידים, כי כל עונה מרגיש כאילו טרנר עם עוד צעד החוצה כאשר סבוניס ממשיך לבסס את מעמדו.
    ילחמו על הפלייאוף ויגיעו אליו ללא ביתיות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט