בכל טור נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.
Lately, I've been losing sleep, dreaming about the things that we could be. But baby, I've been praying hard, said no more counting dollars, we'll be counting stars – Counting Stars, One Republic
בשבועיים האחרונים הבאתי שתיים משלוש הצלעות שאחראים, לדעתי ולהבנתי, להצלה של הNBA מסגירה, או מה שלא היה קורה שמה בתחילת שנות השמונים. ה״הצלה״ כפי שהיא מתוארת נזקפת במידה רבה של צדק למג׳יק ג׳ונסון ולארי בירד. השניים, לבד וכמובן עם השחקנים והצוות שאיתם, הביאו את הקבוצות שלהם להישגים וכמובן לתארים. ההצלחה שלהם, ובעיקר הדו קרב שבין הלייקרס והסלטיקס הפכו את הNBA למוצר הלוהט של סוף שנות השמונים וצפונה. אבל אם מדברים על מי אחראי לעניין, ובמיוחד אם הזכרנו את המונח ״מוצר״, הרי שחובה עלינו לחלוק קרדיט ראוי גם לאדם שלא זרק ולו כדור אחד לסל, דייויד סטרן. בשנת 1978, בעוד בירד ומג׳יק עושים את צעדיהם בקולג׳ים, מונה דייויד ג׳ואל סטרן ליועץ המשפטי של הNBA. סטרן, עד אז שותף זוטר בחברת פרסקור רוז, היה זה שייצג את הNBA במשפט המפורסם של אוסקר רוברטסון נגד הNBA שהוביל לעיכוב המיזוג עם הABA עד ל1976 ולביטול סעיף הoption שהפך שחקנים לצמיתים של הקבוצות בהם שיחקו. לאחר שהושגה הפשרה בין רוברטסון לNBA היה סטרן הגורם המשפטי המייעץ בהסכם המיזוג של הNBA והABA, וב1978, כאמור, מונה ליועץ המשפטי של הליגה. ב1980 קודם סטרן לתפקיד executive vice president for business and legal affairs. תפקיד בו היה המוציא והמביא הבלעדי בכל הנוגע לקידום ופרסום הליגה וניהול זכויות השידור שלה. בעצם היה סטרן סמנכ״ל השיווק כשהוא מופקד בלעדית על האופן בו תוצג הליגה בארה״ב. ב1984 מונה סטרן לקומישיונר של הליגה והחזיק בתפקיד עד לפרישתו בשנת 2014.
לסטרן נזקפות לא מעט נקודות זכות בהפיכה של הNBA למוצר יותר תחרותי, יותר מהנה, ויותר מתאים לקהל המודרני. החלת תקרת המשכורת, מהלך שהוביל ב1983, פתח את הליגה לתחרות ומנע מצב שבו קבוצה אחת יכולה להשתלט על הליגה (כל עוד לא משחקים שם ג׳ורדן ופיפן, נגד פורס מאז׳ור שכזה שום תקרה לא יכלה להושיע). בנוסף קבוצות משווקים קטנים כמו דנבר, יוטה, קליבלנד ואינדיאנה יכלו להתמודד בלי לפשוט את הרגל, ובכך אפשרו לאוהדים גם מהמיד-ווסט חווית כדורסל כמו של ״הגדולות״. מנגד, בעלי הקבוצות נאלצו לחלוק בנתח גדול יותר מהרווחים עם השחקנים, ואפשרו למשכורות השחקנים לעלות מהותית. הוא גם הקפיד לכוון את הספינה למקומות ששיפרו את הנראות של הNBA בעולם, כך למשל כופף את ידי המועדנים הגדולים ששלחו את ה-כוכבים שלהם לברצלונה 1992 מאחר וידע איזה הדהוד עולמי תיצור הדרים טים (האמיתית) וכמה ילדים ומבוגרים ידבקו למסך כדי לראות את בארקלי מוריד למג׳יק שמוסר למייקל וכמה שווקים עולמיים ייפתחו כתוצאה מהמהלך הזה. ולא רק שווקים, הרבה אתלטים צעירים בארה״ב ובעולם נפתחו לכדורסל, והנהירה של כשרונות עולמיים לNBA הפכה את הליגה לmust see בכל מני מדינות שרצו לראות את השחקן ״שלהם״ מצליח על הבמה הגדולה בעולם.
Brand Safety
כל זה לא היה עוזר אם הליגה היתה ממשיכה להתנהל כמועדון אופיום ספורטיבי, וסטרן לא היסס להנהיג מדיניות של אפס טולרנטיות לכל בדיקת סמים שהיא, כולל בעיטת שחקנים לכל החיים מהליגה אם נתפסו על שימוש בקוקאין. אבל המהפך השיווקי המהותי היה באופי המשחקים עצמם. חוקי העבירות הדי כוללניים (דין חסימה לא חוקית כדין ביצוע ניתוח לב פתוח לנשמר) גרמו לכך שהמשחק לרוב היה מה שנקרא ״אגרסיבי״ ובפלייאוף, כשהstakes היו על כל הקופה, אלים לחלוטין. לסטרן היו שתי ברירות, האחת ללכת לכיוון של ההוקי, ולהחליט ש״זה מה שהאוהדים באים לראות, אז ניתן להם את זה״ או להחליט שהוא רוצה להיות כמו הבייסבול, ולשדר אווירה ״לכל המשפחה״. וזה אומר להפסיק את האלימות. וצריך להגיד עוד דבר, לא רק נפשו העדינה של הקהל היתה מול עיניו של סטרן, אלא גם החשש לאבד את התרנגולות מטילות ביצי הזהב שלו. עם כל הכבוד לשחקנים כמו בירד, או קבוצות שלמות כמו דטריוט שהתעלו ברגע שאופי המשחק עבר מסמבה לסמבו, מספיק מרפק אחד לא במקום למישהו כמו ג׳ורדן או מג׳יק ושבע הפרות השמנות יתחלפו מיד לשבע פרות אנורקסיות, ואת זה סטרן לא רצה בשום פנים ואופן. וכך, שונו חוקי הNBA כך שעבירות ״לא ספורטיביות״ זיכו את מבצען בהשעיה מהמשחק והכדורסל של ״פעם״ נעלם בן לילה.
אבל זה לא נעצר כאן. מעבר לפעילות החיובית בעיקרה, לנקות את הליגה מסמים ואלימות, פעל גם סטרן במטרה לנקות את הליגה מכל מה שלא תאם את הפסאדה הנקייה והחיובית שניסה לעטות על הליגה. צריך להבין, חסויות ופרסומות לא באות סתם ככה. גם רפובליקנים קונים סניקרס, וחברה אמריקנית גדולה עלולה להפסיד הרבה מאוד אם המותג שלהם יוצמד למשהו שעלול לעצבן חצי מתושבי ארה״ב. התדמית הנקיה של הליגה הביאה להם הרבה מאוד חסויות והרבה מאוד ארגונים שמחו לרכוב על הגל הצחור כמו החיוך של מג׳יק ולממן את כל הקמפיינים החברתיים שסטרן הקפיד לקשור את השחקנים שלו אליהם. אבל סטרן ידע שמספיק מסמר אחד בצמיג להעיף את העגלה שלו מהכביש. סטרן, שלא היסס להשעות את פעילות הליגה, פעמיים, כדי לקבל את מה שרצה, לא היה מוכן להתקפל בפני אף שחקן. שחקנים ״בעייתיים״ גילו שהם אולי כוכבים גדולים, אבל המכבש ששמו הNBA מוכן לדרוס כל אחד שלא יתיישר. הדוגמה הכי קיצונית היתה אלן אייברסון, אולי הכשרון נטו הגדול ביותר של עשרים השנים האחרונות. אייברסון, עם העבר הבעייתי, הקעקועים, הראסטות, שגילם את הפרסונה הכי שנואה על מידל וויט אמריקה – הגנגסטה ראפר – עם השירים האלימים והשוביניסטיים ובגדי הספורט השופוני הזרוקים עליו העלה לסטרן את הסעיף. הוא הנהיג קוד לבוש מחמיר שחנט את כל שחקני הליגה בחליפות ועניבות, והורה לכולם לחייך למצלמות ודיר בלאק מישהו יגיד משהו שיחרוג מהתסריט. ויש לא מעט נשמות הטובות שמלחשות עד היום שהעובדה שאייברסון עבר מקבוצה לקבוצה בשלהי הקריירה שלו היתה בעידודו הנלהב של סטרן למען יראו וייראו מה יעשה לאיש שהקומיש לא חפץ ביקרו.
לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה
יש כמובן המון דיונים לכאן ולכאן על החשיבות של מה שעשה סטרן. יש יגידו שהעובדה שבNBA שיחקו בשנות השמונים והתשעים, בין השאר, מג׳יק, בירד, ג׳ורדן, קארים, דוקטור ג׳יי, דאנקן, אייזיאה, פיפן, מאלון, סטוקטון, יואינג, רג׳י מילר, רובינסון, אולאג׳ואן, דרקסלר ובארקלי יצרה מסה קריטית של כשרון שלבדו היה מושך את ההמונים למשחקים, אבל מצד שני, מישהו היה צריך לדאוג שההמונים יוכלו לראות את כל המסה הזו. סטרן היה אחראי לרצף של הסכמי שידור שהביאו את הNBA לכל פינה באמריקה, בלייב, ולכל פינה בעולם (תשאלו מישהו בן 40 ומעלה איך היינו רואים משחקי NBA פעם, לדוגמה). כולם זוכרים לו את ההשבתות ב1999 וב2011, אבל צריך לזכור שסטרן לקח את ההסכמים שהושגו בתום ההשבתות הללו ורץ איתן לגופי התקשורת. לדוגמה, הרבה זוקפים את 24 מליארד הדולר שהNBA קיבלו מESPN, טרנר ספורטס וABC להסכם עם השחקנים שהושג ב2011 (ולהבטחה שההסכם מקנה לבעלי הזכויות מוצר בטוח ויציב לעשור). בעיניי השאלה המהותית היא לא רק מה סטרן עשה, אלא גם, ובעיקר, מה ההשלכות של המהלכים שעשה. פחות חשוב מה היו ההגבלות, הדרישות, או הקנסות שהוטלו על שחקן זה או אחר, או המשמעות התרבותית של קוד לבוש, התנהגות ואחר, ויותר העובדה שסטרן הראה, לתקשורת, לבעלי הקבוצות, למפרסמים, לנותני החסות לגופי השידור ולכל מי שהיה לו עניין בתחום, שהNBA הוא open for business. כל בעיה שצצה טופלה מיד. כל נושא שהיה עלול לעשות גלים בבריכה נוהל וסודר. כל פעם שהיה נדמה שהולך לקרות משהו שיפגע בהצלחה של הארגון, סטרן דאג להעמיד את כולם לסדר ולהעביר תקנות גורפות. השם שיצא לסטרן כדיקטטור דכאני רק קסם לכל אותם גופים, שהרי גופים גדולים מתים על שליטים אבסולוטיים, וחרדים מכך שהפרולטריון יתחילו לקבוע דברים. סטרן שידר לכולם שאצלו, האספסוף יתנהג כמו שצריך.
בהרבה מובנים זה הצליח, אולי אפילו הצליח מדי. הכדורסל של ימינו הוא לא רק שואו אלא שהמעבר ממשחק אגרסיבי עם הגנות שעשו ליריבה את המוות (literaly), למשחק ״בעל אופי ספורטיבי״ שבו שחקן יכול לשחרר את המסירה או הקליעה בלי לחשוש לחייו אפשרה לכל אותם מומחי אנליטיקס לבחון את הסחורה שלהם. כשהיכולת של קבוצה לייצר סל לא נבעה רק ממיקומים, טקטיקה ויכולת, אלא גם מהחסינות המנטלית והפיזית שלהם, כל האנליטיקס יכולים לחשב חישובים עד שהחשבוניות שלהם יחשבו להתפרק. ברגע שמשחקים את המשחק, אז אפשר לבחון את האפקטיביות של מהלכים, אפשר לבנות טקטיקות שמושתתות על קליעה מבחוץ, על ניהול זמן אפקטיבי של שחקנים, על מיקסום של מצ׳ אפים ועוד המון אלמנטים שמאפשרים לקבוצות לבנות מערכים שהם אולי חסרי נשמה, אבל מביאים תוצאות בשטח. מצד שני, היכולת של הNBA להענות לצרכי השוק מהיום להיום, מאפשרת להם להיות יותר גמישים כשצרכי השוק משתנים, אם בשנות השמונים והתשעים צו השעה היה חליפות וחיוכים, הרי שבעשור האחרון המגמה משתנה לכיוון של צדק חברתי וביטוי של קבוצות מיעוט באוכלוסייה. הNBA יכולים בן לילה להורות לכולם ללבוש סרטים של black lives matter ולאפשר לכולם להביע את דעותיהם הפוליטיות בטוויטר ואז לרוץ ולמכור את זה למפרסמים. מחר יתהפך הגלגל ושוב שחקנים אקטיביים פוליטית לא יהיו מוצר עובר לסוחר? סמכו על הליגה שתדאג שהשחקנים will fall in line.
דייויד סטרן הגיע לליגה עם דימוי בעייתי, רייטינג שלילי ועתיד מי ישורנו, והותיר אותה שוחה במליארדים. נכון ל2018, השווי של מועדון NBA ממוצע היה כ1.7 מליארד דולר, וממוצע הצופים לערב עמד על כ1.3 מליון איש. ב2017 נכחו כמעט 22 מליון איש בכל משחקי הNBA (לא כולל השחקנים עצמם שתמיד נוכחים), ממוצע של 17,884 איש למשחק, וסך כל ההכנסות בליגה עמד על כ9 מליארד דולר. נכון שאי אפשר להשוות את נתוני ההכנסות, הנוכחות והרייטינג של הNBA לאלה של הבייסבול והפוטבול, אבל מצד שני, NBA רואים גם באמריקה, גם באירופה, גם באסיה וגם באפריקה, בעוד שהNFL כמעט ולא מצליח לצאת מגבולות ארה״ב. דבר נוסף שיש לציין הוא שבעוד הNFL והMLB מאבדים צופים מעונה לעונה, הNBA, לפחות עד לעונת הקורונה, הראו גדילה מתמדת בכמות הצופים, באולמות ובבית. השאלה היא כמובן האם זה היה שווה את זה. יש שיגידו שסטרן הרג את המשחק. יש שיטענו ההפך. לדעתי עצם העובדה שאנחנו יכולים לקיים את הדיון הזה באתר הופס בשנת 2021 מלמד על כך ש, לטוב ולרע, סטרן היה האיש הנכון בזמן הנכון. הוא נהנה מעידן חסר תקדים שבו, בזה אחר זה וזה לצד זה, שחקו בליגה טובי השחקנים בכל הזמנים, ובמסה קריטית, וביד אמן הוא ניווט את הספינה הזו למקום בו הNBA, ארבעים שנה אחרי, הוא אחד הענפים המצליחים ביותר בעולם, ואולי שני בחדירה הגלובלית שלו אחרי הכדורגל, ועל כך חייבים להכיר בהישגיו של האיש.
מספר חזק: וולטר פייתון
קשים חיי הראנינג בק. הוא מקבל את הכדור מאחורי קו ההתקפה, כשההגנה שועטת לעברו, וצריך להכנס בקיר נע של בהמות אדם בתקווה לצאת מהסיפור עם דאון חדש, או לפחות כמה יארדים, או לכל הפחות בלי זעזוע מוח וכמה שברים. זה תפקיד נטול הילה בניגוד לוויד רסיבר, ונטול ריספקט שהולך לרוב לקוורטר בק, ולכן רוב הראנינג בקס מוצאים את עצמם מדורגים נמוך בכל רשימה המדרגת את טובי השחקנים באיזו קבוצה/תקופה, אחרי כארבעה חמישה קוורטרבקים, שחקן ההגנה המתחייב, ואיזה שני וויד רסיברים. חוץ מוולטר פייתון. כי כשזה מגיע לגדולה, אז אפילו הבריידים והמונטנות והג׳רי רייסים של העולם מואילים בטובם לזוז קצת הצידה ולפנות את המקום לsweetness וולטר פייתון. האיש ששנה אחרי שנה, משחק אחרי משחק, 13 שנה ו190 משחקים (170 מהם ברצף) היה שם בשביל לקבל את הכדור ולרוץ אל, מסביב ומעל ההגנה שניסתה לתפוס אותו, עד שהורד או נתפס, או תוקל, או יצא עם הכדור מתחומי המגרש, או השיג את הטאצ׳ דאון. ואז היה אוסף את השברים, מנקה את החול ממדיו, וחוזר לעמדה שלו על מנת לעשות הכל שוב, עד שהגיע ל16,726 ראשינג יארדס מ3,838 נסיונות, ל110 טאצ׳ דאונס (שלושתם שיאי NFL בעת שפרש, כיום הוא שני ביארדס ונסיונות וחמישי בטאצ׳ דאונס), וכן השיג 4,538 רסיבינג יארדס מ492 מסירות עם 15 טאצ׳ דאונס שסגרו קריירה עם 21,264 יארדים סה״כ (גם כן שיא בזמנו, כיום שלישי בהיסטוריה).
אז מי היה האיש? וולטר פרי פייתון נולד ב1954 במיסיסיפי, הוא נהנה מילדות מאוד מידל-קלאס, בלי יותר מדי דרמות, אביו נהג לשחק בייסבול חצי-מקצועני ו-וולטר חילק את זמנו בין אימוני אתלטיקה לנגינה בלהקות ובתזמורת בית הספר. כשאחיו, שחקן קבוצת התיכון בפוטבול, סיים את התיכון, ביקש המאמן מוולטר להצטרף לקבוצה בתקווה שיהיה מוכשר כאחיו, הוא התבדה לחיוב, ופייתון הפך לסנסציה ברמת התיכון אבל נתקל בהגנה בלתי עבירה כשניסה להתקבל לקולג׳ים, בדמות מדיניות אפליה נגד שחורים שהונהגה אז בקבוצות הפוטבול בקולג׳ים בדרום ארה״ב. הוא לבסוף הצטרף לג׳קסון סטייס במיסיסיפי, אוניברסיטה שחורה בעברה, ושם הרשים עד כדי כך שהשיקגו ברס בחרו אותו בסיבוב הראשון של הדראפט (בחירה רביעית). ב-ברס מצא את עצמו וולטר פייתון מול שוקת שבורה כשמסביבו התקפה די נחנחית שבה הוא היה המוציא והמביא העיקרי. באותם ימים ההנחיה היחידה שהגנות ששיחקו מול הברס קיבלו היו ״תעצרו את מספר 34״. כל שחקן אחר היה קורס, נמעך, מתפרק ונזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. פייתון התעלה. המהירות שלו הפכה אותו לקשה מאוד לתפיסה, והוא גם היה נוהג לזנק בחתוליות מעל גופותיהם של שחקנים שניסו להכנס ברגליו, והוא לא בחל במגע פיזי והיה הולם ביריביו משל הוא שחקן ההגנה ולא הם. כל זאת בלי תמיכה מסביב, בלי ליינמן נורמלי שידאג לפנות לו את הדרך, בלי כמעט כלום. הוא אמנם זכה בתואר הMVP ב1977, נבחר לפרו בולס, ולשחקן ההתקפה מספר פעמים, אך הקבוצה עצמה לא הצליחה להגיע להישגים. המצב היה כל כך גרוע שפה ושם פייתון עצמו נאלץ לשחק כקוורטרבק. ב1983 הגיע מייק דיטקה לברס ויחד עם התמיכה שקיבל העביר פייתון הילוך ובעוד הוא שובר שיאי ראשינג אחד אחרי השני, הברס, בסיוע הגנה מעולה, רשמו 15-1 ב1985 בדרך לנצחון 46-10 על הפטריוטס בסופרבול אותה שנה, כשפייתון מושך אליו את הגנות היריב ומותיר את חבריו חופשיים להתנהל על המגרש להנאתם. אך העומס הכבד שסחב על רגליו במשך כל השנים החל להכריע אותו והוא נאלץ לפרוש שנתיים לאחר מכן, ב1987. הוא נפטר ב1999 מסיבוכים בכבד.
השאלה ״מיהו הגדול מכולם בפוטבול״ היא בעייתית. אי אפשר להשוות את מכלול האתגרים שעומדים בפני הקוורטרבק והכלים שעומדים לרשותו לפתור אותם עם מכלול האתגרים שעומדים בפני הוויד רסיבר, שלא לדבר על שחקני הגנה. ההנחה היא ש״גדול השחקנים אי פעם״, אם יש כזה, צריך להיות אדם שיגלם באופן משחקו את כל האספקטים של המשחק. פיזיות, התקפה, הגנה, ריצה, מסירה, הכל. אי אפשר לומר את זה לא על ברודי, מונטנה, מאנינג, ולא על רייס. היחיד שאולי מתקרב לפייתון מהבחינה של היותו הטוב ביותר אול אראונד הוא רוד וודסון, ו-וודסון היה שחקן הגנה כל חייו. ישנה טענה שוולטר פייתון הוא לא רק שלא הטוב ביותר אי פעם, הוא אפילו לא הראנינג בק הטוב ביותר, ואכן היו לא מעט ראנינג בקס מהירים ממנו וכאמור כל השיאים שלו נשברו, רובם על ידי אמיט סמית׳. אבל זו לא הפואנטה. פייתון הוא לא הראנינג בק הטוב מכולם, הוא הטוב מכולם. לא אמיט סמית׳ ולא אף ראנינג בק אחר יכל להתמודד עם האתגרים שפייתון עמד בהם. היו מהירים ממנו, אבל לא כאלה שיכלו להתגושש עם ההגנה ולהמשיך לרוץ. היו כאלה שהשיגו הישגים טובים ממנו, אך הם תמיד נהנו ממערך תומך. פייתון היה התקפה של איש אחד. לבד מול 11. הוא יכל לתפוס ולמסור, לרוץ ולקפוץ, לעקוף ולהלחם, לבלום ולעצור, הוא יכל להחזיר פאנטים, לתפוס טאצ׳דאונס, ולעצור התקפות. הוא יכל למשוך אליו את ההגנה ולעקוף אותם, הוא יכל לפנות שטחים ולהכנס אליהם. אם היה בפוטבול להגביה קרן ולנגוח, וולטר פייתון היה מסוגל לעשות גם את זה. בכל אספקט ספציפי אולי היו טובים ממנו, אבל כחבילה השלמה, כשחקן שיכל להתמודד עם כל האלמנטים של משחק הפוטבול ולצאת שרגלו על העליונה? לא היו טובים כמוהו.
את מי הבאת? מה עם ההוא? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות, בטור הבא: 35 במאי.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
8 ספט 2021 19:59:06בהחלט עבודה ניהולית מרשימה, גם בפעולות וגם בתוצאות, גם אם ברור שזה לא מושלם. בחור רציני מאד, הוא היה, דייויד סטרן. תודה רבה ארז.
asaf
8 ספט 2021 20:28:58תודה ארז. מהנה לקריאה תמיד הטור הזה. סטרן בעיניי יותר מכל היה האיש הנכון בזמן הנכון, גם כשיש משאב אנושי מוצלח צריך לדעת לנהל אותו נכון ולתעל אותו לטובת המוצר הכללי וסטרן עשה את זה מצוין. עבורי באופן אישי 34 זה קודם כל החלום, האקים אולאג'וואן . החבילה המושלמת של שחקן כדורסל.
ארז
8 ספט 2021 21:26:38כן, היתה לי הנחה שרבים יזעקו איפה אולאג׳וון, ובאמת שחקן משכמו ומעלה, לא רק בגובה. אבל ברגע שהחלטתי שאני הולך על מג׳יק-בירד-סטרן, אז הפור נפל, אולי נפגוש את החלום בהמשך, לך תדע.
asaf
9 ספט 2021 06:37:23מובן והגיוני לגמרי. באמת משולש שקשר עצמו יחד במובנים רבים.
MacLeod 1
8 ספט 2021 20:29:30קשה לחלוק על החשיבות של מר שטרן, עשה מה שצריך.
רק על התמונה של האקים עם הפפיון מגיעה לך תודה רבה 🙂
וגם על הפוסט, תודה!
עידו גילרי
8 ספט 2021 20:36:01מצוין ארז – כמו שכבר ציינתי הרבה יותר מבירד או מג'יק סטרן אחראי בעיני להפיכת הליגה למוצר כל כך מצליח.
אם נחזור לשאלה ששאלתי אותך בפוסט הקודם – למה הליגה הייתה על סף קריסה?
הרייטינג המדשדש היה רחוק מלהיות הסיבה. מה שגרם למצוקה הכלכלית של רוב הקבוצות היה השכר הלא פרופרציונלי להכנסות ששולם לשחקנים. כאן בדיוק נכנס ההישג העצום שלו – ההכנסה של תקרת המשכורות. זה היה גלגל ההצלה שאפשר לו לעשות את כל מה שבא אחר כך וגרם לשגשוג בלתי צפוי בעליל.
ארז
8 ספט 2021 21:23:20ללא ספק, לא פיתחתי את הדיון כי רציתי שיעלה הפוסט הזה ואז אפשר לדבר על כל התמונה.
מה שאתה אומר הוא נכון גדול, אבל כמובן שהעובדה שהמשחקים לא שודרו בלייב (אם שודרו) גרמה לזה שלא נכנס כסף גדול מזכויות שידור, חסויות ופרסומות, ואז ההוצאה על משכורות שחקנים באה מ״כיסם״ של הבעלים. ברגע שהכסף מהרשתות, המפרסמים וכיוב. התחיל לזרום, יחד עם האיזון הכלכלי שהביאו הסכמי השכר, הרבה מהבעיות הסתדרו, פחות או יותר, גם הליגה עצמה הפכה לגורם מייצב, כמו במקרה של ההורנטס.
עידו גילרי
8 ספט 2021 22:25:58כאמור המשחקים שלא שודרו בלייב היו חלק מהסך הכללי לא כולם. בכל מקרה זו כבר הייתה החלטה של הרשת אחרי שהיא כבר שילמה אז זה פחות רלבנטי כי עד כמה שנשמע לנו הזוי גם אז שידור מוקלט היה מביא רייטינג (כי לא ידעו את התוצאה בהיעדר דיווח קודם). כל השפעה שלילית הייתה צריכה לבוא בחוזה הבא של הליגה – והחוזה הזה רק גדל. אז זה לא היה האישו המרכזי כאן. כמו שאמרתי מה שהעלה את הרייטינג חזרה היה הרבה פחות קשור ליריבות בין בירד ומג'יק (אתה מוזמן לבדוק מתי הרייטינג התחיל לטפס בחזרה וכמה משחקים בין השנייים שודרו עד אז). אלא יותר קשור למתי וכמה משדרים. אבל אין ספק שהירבות בין השניים ובין קבוצותיהם באמצע שנות ה-80 נתנה לליגה בוסט אדיר.
האווי לאסוף
9 ספט 2021 19:05:26יותר מהכל בעיניי, היריבות בין בירד ומג'יק נתנה לליגה את הנראטיב הנכון למכירה. בדרך להפיכה להיות מוצר, אתה צריך את הסיפור הנכון
Havlicek stole the Ball
8 ספט 2021 20:43:02מעולה ארז – תודה גדולה!
.
ההילייטס של סוויטנס הם-הם שהכניסו אותי לפוטבול לפני שבע שנים.. יחד עם אלו של בארי סאנדרס – הנפלאים ביותר…
מומלץ לכל מי שרוצה להתחיל עם פוטבול, וגם לחובבים ותיקים…
.
.https://youtu.be/KfFE5Ou0Txo
עידו גילרי
8 ספט 2021 20:50:08וגם שניהם שיחקו בקבוצות פח רוב הקריירה. לפחות סוויטנס השיג טבעת בסוף כשברס הפכו לקבוצת ראויה בשנותיו האחרונות.
ארז
8 ספט 2021 21:24:53אמרת יפה, בארי סנדרס היה שם שהתלבטתי אם להזכיר בהקשר של פייתון, אבל החלטתי שיסלחו לי מי שמכיר את האיש אבל נישאר בשמות המוכרים.
אור
8 ספט 2021 22:51:50הוא לגמרי עולה לראש בהקשרים שציינת
שחר דלאל
9 ספט 2021 22:44:33בתור אוהד ברס יש שלושה שחקנים מהיריבות שלנו לבית שתמיד רציתי שישחקו אצלנו:
גרין ביי – ברט פארב
מינסוטה -רנדי מוס
דטרויט – בארי סנדרס
סנדרס היה השחקן הכי קרוב לפייטון שהמשחק ראה. העובדה שהיה אמור לשבור את השיא שלו היא ההוכחה הניצחת (בסוף נמאס לו והוא פרש עונה קודם, ואז אמית' סמית' עשה את זה במקומו).
thetroll
8 ספט 2021 22:06:24טוב זה פוסט מעולה. כתוב ברמה הכי גבוהה שיש.
אני מאוד אוהב את המוצר של דייויד שטרן. מדובר בגאון שיווקי יחד עם כישורי ביצוע וכישורים ניהוליים נדירים וגם אנושיות שתמיד השתקפה ממו הוא לא היה דג קר (סילבר?) . אני לא בטוח שהוא היה מסכים שהליגה תאמץ את הקו השחור שאימצה היום ולדעתי זה יתבטא בירידה בפופלוריות בהכנסות וכ' .
יש הרבה שמתגעגעים לכסאח של שנות ה 80 אני לא מהם. המוצר הנקי של היום יותר טוב. הוא מאפשר לגאונים (סטף) להתפתח ולהציג את מרכולתם.
תודה ארז מעולה.
ארז
9 ספט 2021 09:12:33תודה, הקונספט של ״פעם הרביצו, היום הם בלרינות״ זה אפשר לעשות עליו סדרה שלמה. כדורגל, כדורסל, בייסבול, אפילו UFC ואגרוף(!). יש תמיד את אלה שחושבים שהכסאח של ״פעם״ היה הדבר האמיתי (פרשנים היו מדסקסים האם שחקנים יצליחו לתפקד מול ״הגנות פלייאוף״ כאילו שזה כתוב בחוקים של נייסמית׳ שבפלייאוף בועטים לך בראש) ויש כאלה כמו שאמרת שחושבים שספורט צריך לשחק, לא להלחם. אני מאמין שנחזור לדיון הזה בהמשך, אבל חשוב לי לשפוט כל תקופה במושגים שלה, ולכן אני במקרים מסויימים צריך לזכור ש״אז״ לא שיחקו כמו ״היום״.
הציפור הנדירה
9 ספט 2021 13:58:13אלו שחושבים שהכסאח של שנות השמונים הוא הדבר האמתי, זה אומר שהם לא בני אדם. בספורט קבוצתי כמו כדורגל אין מקום לאלימות שיכולה לסכן את בריאות השחקנים ושחקנים שבכוונה פוגעים פיזית הם זבל של בני אדם ואנטי ספורטאים.
ארז
9 ספט 2021 15:35:52אני לא מאמין שהכוונה פה היא שאנשים רוצים לראות מכות ופציעות. הרעיון הוא שלמשל להגיד ש"מסי גדול ממראדונה" כי הקריירה שלו בטופ היתה ארוכה יותר, הוא הגיע ליותר הישגים ויותר מבצעים וכו' זה יופי, אבל צריך לזכור שמראדונה שיחק נגד שורות של קצבים שבעיקר התמקדו בלקצץ לו את הרגליים, אז צריך לקחת את זה בחשבון. ומפה הרבה יטענו שבעצם מראדונה גדול ממסי כי וכו'. הטענה היא לא שצריך להרביץ, אלא שבגלל האופי הכסחיסטי של הספורט "פעם", האתגרים ששחקנים עמדו מולם היו לא רק ספורטיביים, ואלה שהתעלו עשו את זה למרות שההגנות כיסחו, בניגוד לשחקנים "היום" ש"רק" צריכים להתמודד ספורטיבית מול הגנות. אני אישית תוהה לאיפה היה מגיע מראדונה אם לא היה צריך להלחם על חייו כל פעם שקיבל כדור (וחלק מהפעמים שלא), אבל זה כבר דיון אחר.
thetroll
9 ספט 2021 18:40:06ואני לפעמים תוהה היכן היה מראדונה עם ה var של היום שהיה פוסל לו את שער יד האלוהים ובסבירות גבוהה גם מרחיק אותו ואז לא היינו זוכים לראות את השער האלוהי שבה כמה דקות אחרי כן ודייגו לא היה אלוף עולם וכ'…
בקיצור קשה לעשות השוואןת אבל אני מסכים עם הציפור הנדירה שבכסאח כשלעצמו אין שום יופי . סתם מגעיל.
Ljos
8 ספט 2021 22:11:36יש לי בעיה עם סטרן. מצד אחד, את הדברים שעשה נכון קל לראות אבל אני לא מומחה בהם אז קשה לי להעריך אותם. מצד שני, את הדברים שהוא עשה רע, בעיקר המלחמה הברוטלית והלפעמים לא אנושית שלו בכל מה שלא נתפס לבן ומנגד ויתור לדברים כמו סטרלינג, מחברים לחלק הראשון ודוחפים מתחת לשטיח. ודווקא אלה הדברים שאני אישית יותר מכיר. אז מבחינת ערך כספי לסטרן מגיע להופיע בשער עיתוני עסקים. כחובב ספורט ואדם שחי בעולם הזה, אני חושב שאולי היה אפשר להוציא יותר ערך ממשי מהליגה הזו.
Ljos
8 ספט 2021 22:14:01והנה דוגמא למשהו חיובי שקרה בזכות הכוח החדש של השחקנים, משהו שאני לא בטוח שהיה בכלל קורה בתקופת סטרן: https://twitter.com/quietstreetsnow/status/1435452511188512770
שחר אלוני
8 ספט 2021 22:43:39תודה ארז
אור
8 ספט 2021 22:52:57תענוג ארז.
.
"דייויד סטרן (שמאל) ומייקל ג׳ורדן" – זה שמירה על הפורמט או הטרלה קלה? 😉
ארז
9 ספט 2021 09:13:29עלית עלי 🙂
Berch
9 ספט 2021 01:32:28טור משובח
ולסיום סיפור מעולה
🙏
יניב ש.
9 ספט 2021 12:09:26יפה מאוד ארז, מאמר מצוין.
לזכותו של שטרן שהוא אכן משל בליגה ביד רמה, ולא ברח משום החלטה שעמדה לפתחו.
לגבי פייטון, מוכשר ככל שהיה, הוא לא נמצא שם בדיון על הגדול מכולם, לא משנה איך מסתכלים על הנתונים.
ברבור שחור
9 ספט 2021 15:50:43אחלה טור ארז, כתוב בצורה נעימה וקריאה,.
מסכים אתך , לדעתי סטרן היה מוח שהקדים את זמנו .
חלק גדול מהצלחת הליגה בזמנו ייזקף לזכותו
פאקו
9 ספט 2021 17:03:09נפלא ארז, כמו כל הסדרה.
האווי לאסוף
9 ספט 2021 21:25:31מעניין מאוד, תודה רבה על הטור
שחר דלאל
9 ספט 2021 22:51:33צריך לזכור שהקריירה של סטרן כקומישינר התפתחה לאור הניסיון שלו להשיג מפרסמים לליגה בתחילת שנות ה-80 (משהו שהוא הודה בו כשנה לפני פטירתו), אז הם אמרו לו שהם לא מוכנים להשקיע במוצר בו יש "יותר מידי שחורים, יותר מידי סמים ויותר מידי אלימות". כל ההחלטות שלו מאז היו מושפעות מהשנים הראשונות שלו בליגה.
.
עשו בשלוש השנים האחרונות רשימות מאוד מכובדות של השחקנים הכי גדולים בהיסטוריה, בהם וולטר פייטון לא הופיע בראש הרשימה ((ובצדק). עם זאת, יש שני מדדים שאם נבחן אותם אז יהיה קשה להגיד שיש שחקן טוב ממנו בהיסטוריה של המשחק:
1. מי השחקן שהיית לוקח על מנת שישחק בכל אחד מהעשורים בליגה?
2. אם היית יכול לבחור שחקן אחד בהיסטוריה של הליגה שישחק בכל העמדות על המגרש מי זה יהיה?
.
הגדולה שלו היא פשוט חוצה עידנים – הוא הקדים את זמנו ובמובנים רבים היה "הפוטבול של פעם". הלוואי והיינו יכולים לראות אותו היום, עם ההתקפות המורכבות שיש היום בליגה…
אור
9 ספט 2021 23:04:242. טייסום היל כמובן 🙂
עידו גילרי
9 ספט 2021 23:10:44אתה חד היום.
שחר דלאל
10 ספט 2021 00:00:57🙂
Ljos
11 ספט 2021 22:41:24נכון שהשנים הראשונות השפיעו, אבל היו דרכים שונות שהיה אפשר להתמודד איתן עם הקשיים. הוא בחר בדרך מאוד מסויימת.
Shmuel
10 ספט 2021 00:40:22קודם כל, תודה.
אני חושב שמבחינת הגנות הגזימו קצת(הרבה?) בשנים האחרונות עם החוקים לטובת ההתקפה(גם בNFL טיפה).
ולא, אני לא חושב שצריך את הכסאח שהיה פעם(לא שהייתי קיים בזמנו).