תורת המספרים: 33, The great white hope

תורת המספרים: 33, The great white hope

בכל טור נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת, מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל־חַלּוֹנִי. אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה־נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי – אל הציפור, ח.נ. ביאליק

בשנות ה-70, ה-NBA והכדורסל המקצועני היו בשפל של כל הזמנים. דעיכת השושלת הגדולה של הסלטיקס, והמעבר של כוכבים בין ה-NBA ל-ABA גרמו לאובדן עניין ב-NBA עצמה. הקריסה של ה-ABA, שהיה החלופה ההתקפית ל-NBA האפורה ונטולת הכוכבים, והתדמית של ליגה ״שחורה״ ומוכת סמים, הפכו את ה-NBA למוצר חסר משיכה, עד כדי כך שהקהל הדיר רגליו מהמגרשים ומהמקלטים. אפילו כוכבים כמו ג׳וליוס ארווינג ולו אלסינדור לא סייעו למשוך את הצופים עד שמשחקי הפלייאוף חדלו מלהיות משודרים בלייב. חובבי הכדורסל בארה״ב העבירו את תשומת ליבם לכדורסל הקולג׳ים, ולטורניר הפיינל פור שמשך רייטינג חסר תקדים. בראש הרשימה, עם רייטינג של 24.1 ניצב הגמר מ-1979 בין המישיגן סטייט ספרטנס עם הכוכב העולה ארווין ״מג׳יק״ ג׳ונסון, לבין האינדיאנה סטייט סיקאמורס, קבוצה זניחה מקולג׳ משני, שנהנתה משירותיו של הכוכב שלה, לארי בירד, שמשך אותה למאזן של 33-0 ב-1979. במשחק עצמו בירד קלע 19 נקודות (7 מ-21) אך אינדיאנה הפסידה את המשחק 75-64 להצגה של מג׳יק עם 24 נקודות, 7 ריבאונדים ו-5 אסיסטים. האם מי מאותם שצפו במשחק הזה ידעו שהיריבות הזו, בין בירד למג׳יק, לא רק תמשיך להוות את עמוד השדרה של ה-NBA בעשור הבא, אלא גם תהפוך את ה-NBA ממוצר אפור וחסר עתיד לליגה הלוהטת של הספורט האמריקני?

לארי ג׳ו בירד נולד בשנת 1956. בילדותו, הוריו עברו לעיירה פרנץ׳ לייק, אינדיאנה. בירד עצמו העיד כי ילדותו היתה ענייה מאוד, והדבר תרם למוטיבציה שלו להצטיין בכדורסל. כבר בתיכון הוא נחשב לעילוי וזכה במלגה לאוניברסיטת בלומינגטון, אינדיאנה, אך המעבר לעיר היה יותר מדי קשה בשביל בירד והוא חזר לפרנץ׳ לייק ועבד בעיירה במשך שנה כדי לממן לימודים באינדיאנה סטייט קולג׳. יחד עם בירד, קבוצת הכדורסל של הקולג׳, הסיקאמורז, רשמו מאזן של 81-13, כולל ההעפלה ההיסטורית לגמר טורניר הNCAA ב1979. למעשה את שנתו האחרונה בקולג׳ עשה בירד לאחר שנבחר בדראפט של 1978 על ידי הבוסטון סלטיקס, אולם העדיף להשלים את לימודיו בקולג׳, כשהוא רושם את ההצלחה המדהימה בטורניר המארצ׳ מדנס, ומעלה את ערכו כל כך שהסלטיקס נאלצו להחתים אותו על חוזה של 3.25 מליון דולר לחמש שנים ובכך להפוך את בירד לרוקי היקר בהיסטוריה עד אז, מחשש שיגש שוב לדראפט של 1979. המהלך גרם לליגה לשנות את החוקים ולאסור על קבוצות להחתים שחקני קולג׳ פעילים, מהלך שזכה לכינוי ״חוק בירד״, ולא בפעם האחרונה. על הדרך סיים בירד תואר ראשון בחינוך גופני ונבחר לשחקן השנה בקולג׳ים לשנת 1979.

בירד. ותאמינו לי שדווקא בשבילי, הוא טוב יותר מכל הבחורים ההם

עוף, גוזל

כל דיון על לארי בירד חייב להתחיל (ולפעמים להסתיים) בפירוט ההישגים שלו, במיוחד בטור הנקרא ״תורת המספרים״. אז מעבר לשלוש אליפויות במדי הסלטיקס, בירד נבחר גם לרוקי העונה ב1980, שלוש פעמים לMVP של הליגה (84-86), 12 פעם לאולסטאר וכמובן לרשימת 50 הגדולים אי פעם בהיסטוריה. ב13 שנותיו בליגה שנקטעו עקב פציעת הגב ממנה סבל כמעט לאורך כל הקריירה, הוא קלע 9.6 נקודות למשחק ב49% מהשדה; 0.9 מהשלוש ב37% ו4.4 מהקו ב88% (13 בכל הזמנים). בעונת 86-87 היה בירד לראשון שקלע מעל 50% מהשדה, 40% מהשלוש ו90% מהקו (525, 400, ו910 בהתאמה). הוא חזר על ההישג בעונה הבאה (527, 414, 916), ואחריו היו עוד 7 שהשיגו אחוזים כאלה (סטיב נאש 4 פעמים). בשנים 1981-1985, קלע בירד לפחות 20 נקודות בממוצע לעונה, וכן מסר לפחות 10 אסיסטים וקלט מעל 5 ריבאונדים. חמש העונות האלה ממקמות אותו במקום הראשון בכל הזמנים, מעל וילט צ׳מברליין ו(בינתיים) ראסל וסטברוק. הוא השיג סטריק של 71 קליעות עונשין רצופות ללא החטאה (מקום 9 בכל הזמנים), וכמובן שזכה שלוש פעמים בתחרות השלשות באולסטאר.

אבל כל זה, ועוד הרבה נתונים והישגים של הפנומן שייכים לדיון אחר, לדיון הזה כל משמעותם היא שמול הדוקטור והסיקסרס, ובעיקר מול מג׳יק והלייקרס, הסלטיקס ובירד העמידו קבוצה שהיתה קונטנדרית בכל עונה, והיתה הteam to beat באופן קבוע, שנה אחרי שנה. העובדה שמסביב לבירד היו גם פאריש, מקהייל, איינג׳ ושחקנים מעולים אחרים לא שינתה את העובדה שבירד היה הפרנצ׳ייז של הסלטיקס, והאיש שכל היריבות הזו התכנסה סביבו, וסביב הנמסיס שלו. כי אם יש משהו שהאמריקנים אוהבים, זה את הצמדים האלה, כמו מתאבקים, מתגוששים כל הדרך לפסגה. סופרמן ולות׳ר, בטמן והג׳וקר, פרייז׳ר ועלי, מייקל ג׳קסון וניתוחים פלסטיים, בירד ומג׳יק. וכמובן היכולת של שניהם להתעלות, ולהלחם, ולנצח היתה זו שליבתה את אש המאבק. אם הסלטיקס היו מרימים דגל לבן ומתקפלים מול הלייקרס, או שמא הלייקרס היו מתגלים כשואוטיים חלול מול המלחמה של הסלטיקס, כל הדוקרב הזה היה הופך לאתנחתה קומית כמו הסצינה משודדי התיבה האבודה. אבל לא, שניהם נלחמו, והמאזן, 4:3 אליפויות לטובת הלייקרס, 2:1 במפגשים ישירים בין שתי הקבוצות, תיחזק את המתח והדרמה, ומשך את הצופים שנה אחרי שנה למגרשים ולמקלטי הטלוויזיה.

בירד בפוזה אופיינית. דין מוסר

אני רואה ירוק בעיניים

כמובן שזה חייב היה להיות בבוסטון סלטיקס. הירידה במעמדה של האימפריה הירוקה ששלטה ללא מתחרים בליגה מאז הקמתה ועד לשנות השבעים באה בד בבד עם שקיעתה של הליגה כולה. החזרה של הסלטיקס בהנהגת בירד להיות הteam to beat החזירה את העניין לאוהדים רבים. הסלטיקס שהיתה קבוצה WASPית, שאוהדיה, לבנים פרוטסטנטים, לא התברכו ביותר מדי אהבת אדם ופלורליזם, כמו רבים רבים במדינות הדרום והמרכז בארה״ב. ולכן, יחד עם הפריחה של הלייקרס בשוק מס׳ 2 בארה״ב היתה חשיבות לכך שההצלחה של בירד והסלטיקס תמשוך חזרה את אותו קהל שהיה הגרעין הקשה של האוהדים שנטשו את הNBA ה״שחורה״. לא כולם אהבו את המצב הזה, ואת המשתמע ממנו (שבלי הלבנים אין לNBA קיום כלכלי). שחורים רבים בבוסטון עצמה עברו לאהוד דווקא את הלייקרס כמחאה על ההצגה של הסלטיקס כקבוצה לבנה (כזכור שנותיה הגדולות של הסלטיקס היו תחת ביל ראסל), ובירד עצמו זכה ליחס אמביוולנטי מצד עמיתיו, החל בכינויים (the hick from Frenck Lake, למשל, hick אינו כינוי חיובי), המשך בהסתלבטויות על ה״מחלה הלבנה״ של בירד (white men can't jump) וכלה ביציאות כמו אייזיאה ת׳ומס שאמר על בירד ש״אם היה שחור היה ׳עוד שחקן׳״ ברומזו כי כל ההופלה מסביב לבירד היא כי מדובר בשחקן לבן במשחק השחור. בירד שמע, הפנים, והמשיך לקלוע, למסור ולנצח, בעיקר בפלייאוף.

קשה להסביר לדור שלא ידע את האייטיז מה היה אופיו של הפלייאוף. באותן שנים, שהיו מדברים על ״ההגנה בפלייאוף״ לא התכוונו למערכים מיוחדים או איכות השחקנים, אלא למכות. בימים ההם אין פלייגרנט בNBA, שומר הישר בעיניו יעשה. דין נגיעה ביד ודין בעיטה בגב, דין אחד להם. הקבוצות שנלחמו על האליפות נהגו להוריד את הכפפות, אם היו כאלה ולעבור ממה שנחשב אז להגנה ״ספורטיבית״ לקונג פו נקי. במצב הזה, להיות ״קלאץ׳ בפלייאוף״ זה לא רק קור רוח, מזל ויכולת, אלא גם לתפקד בקור רוח, ולהפגין יכולת, בזמן שהצד השני מנסה לעקור לך את הטחול דרך האף. בירד, תמיד איש הצווארון הכחול בן מעמד העובדים לא בחל בלשלוח ידיים, גם אם הצד השני היה מג׳יק, או דוקטור ג׳יי. היכולת פלוס הגישה הביאה אותו למיטבו בפלייאוף. למשל ב86, בירד נמנע משתיית בירה כל הפלייאוף, ואת משחק 6 מול הרוקטס חתם בירד עם 29 נקודות, 11 ריבאונדים, 12 אסיסטים, וזכה בתואר הMVP של סדרת הגמר בפעם השניה. בעונה הבאה, מול דטרויט, בירד רשם את המהלך ההגנתי המפורסם ביותר שלו, חטיפה של הכדור מאייזיאה ת׳ומס ומסירה לסל ניצחון. בעונה הבאה, מול ההוקס בחצי גמר המזרח, קלע בירד 20 נקודות ברבע האחרון, עם 9 קליעות מ10, והכריע את המשחק והסדרה. אין ספק שבירד בפלייאוף היה ההצגה הטובה ביותר בעיר, אלא אם העיר היא לוס אנג׳לס.

בירד 1986, מדגים מה שכונה אז ״לשים יד בהגנה״

אני מרשה לעצמי להעיד על עיסתי, ולומר שהשתדלתי עד עכשיו לבצע סוג של אפליה מתקנת בטור הזה לטובת הספורטאים השחורים, כי מה לעשות, הם ה״גזע העליון״ בכל מה שנוגע להרבה ענפי ספורט. עם זאת, בדו קרב מג׳יק-בירד, הבמה ניתנה לבירד. ולמה? מג׳יק היה פנומן, אירוע חד-פעמי. perfect storm, שניצל את היכולות שלו עד תום. בירד לא היה אלגנטי כמג׳יק, הוא לא היה מרחף, הוא היה חוטב עצים ושואב מים שבניגוד למג׳יק, אצלו הגנטיקה היתה בעוכריו. אז הוא הוציא ממה שהטבע חנן אותו קריירה שנתנה למג׳יק פייט ראש בראש. הוא כיפר עם מלחמה ומאבק על חוסר היכולת לנתר, הוא שיחק למרות כאבים בגב ובקרסוליים. הוא היה נלחם על מקומו בצבע, ואז לוקח את הכדור החוצה להרוג אותך מהשלוש. ובכלל, היכולת שלו לדייק מהקו ומהשלוש הקדימה את זמנה. השחקנים היום שעובדים על שלשות ומשיכת עבירות בחדירה כולם כולם תלמידיו של בירד. הוא לא שיחק בניו יורק, לוס אנג׳לס, שיקגו אלא בבוסטון הקטנה, על הקרשים של הבוסטון גארדן הישן. אלא שבניגוד לקבוצות מהשווקים הגדולים, השוק של בירד היה כל אמריקה. בעוד מג׳יק כבש את הוליווד, וכיכב בפרסומות, סרטים, טלוויזיה וכמובן על המגרש, בירד היה האיש של הeveryday man. הסיוט האמריקני, החמצן שבעבע בעורקי הברזל של הrust belt, השחקן שהשאיר חתיכות מעצמו על הפרקט בכל משחק, והאיש שהציל את הNBA.

מספר חזק: סקוטי פיפן

מי היה האדם השני על הירח? הראשון היה ניל ארמסטרונג. כולם זוכרים. מי היה השני? הם ישבו באותה חללית, נחתו באותה שניה על הירח, אחד יצא ראשון, וזהו. השני יזכר לעד כסגן של בר-כוכבא. כלומר לא יזכר, כי לא זוכרים את הסגן של בר כוכבא. יש גבול ליכולת הזכרון האנושית. זוכרים את המנהיגים, לא את שרי הצבא. את המצביאים, לא את הגנרלים שלהם. את הממציאים, לא את מי שעיצב להם את המוצר. את המנכ״לים, לא את מי שפיתח את המוצרים בפועל. את הסולנים, לא את הבסיסט שכתב את כל השירים. את החלוצים, לא את הקשר השמאלי. אין הרבה ברירה, יש כל כך הרבה לזכור. אז זוכרים את אלה שתופסים את הכותרות, שעושים את הרושם, שנותנים את המצגת, שמופיעים על המטבעות. את ניל ארמסטרונג זוכרים. את מי שהיה איתו בחללית? לא ממש. אבל את סקוטי פיפן זוכרים, אלא שזוכרים אותו בתור הסגן של אלוהים. לא מטאפורית, בפועל. הסגן של אלוהים.

סקוטי פיפן. ואף על פי כן, היה לו חוש ריח להצלחות.

והאמת, שקשה שלא להצטער בשביל פיפן. בכל קבוצה אחרת הוא היה הופך לכוכב, לפרנצ׳ייז, למוציא ומביא. בבולס? הוא היה פרנצ׳ייס, הוא היה כוכב, אבל מס׳ 2. בכל קבוצה אחרת הוא היה מס׳ אחד. עם 0 אליפויות ולא 6, אבל מס׳ אחד. אבל האם באמת פיפן היה יצוק מהחומרים של הבעלבית של הקבוצה? מי שראה אותו מנסה להסביר איך הוא, בשבע שנותיו בבולס, עם שש טבעות, שבע אולסטארים, מקום שביעי בהיסטוריה בחטיפות, מרוויח בשיאו בבולס פחות משלושה מליון דולר לעונה, מבין שהאיש אמנם ניחן בכשרון, ביכולת, בנתונים חבל על הזמן, אבל האופי? איך אפשר להגיד שמישהו שמעדיף לעשות ניתוח ברגל על תחילת העונה כדי לא להרוס לעצמו את חופשת הקיץ ולהפסיד חצי עונה, ואחרי זה לעשות דווקא ולא לחזור כי הוא מבועס על המשכורת שלו? אצלנו אומרים שמנהיגות לוקחים ולא מקבלים. אז פיפן לא לקח, והאמת גם לא היה מקבל. הסיבה? מי שנמצא במקום השלישי בחטיפות בכל הזמנים.

אז נכון, ג׳ורדן בלי פיפן לא לקח כלום. שבע עונות העביר ג׳ורדן בבולס בלי לראות אליפות. ארבע מהן ללא פיפן (וללא הוראס גרנט. ושש ללא פיל ג׳קסון). שבר שיאים, ריחף על הסלים, עשה הכל, חוץ מאליפות. כשהגיע פיפן, היה לג׳ורדן מישהו שיתן לו גב, שיוכל לקחת הרבה מהמטלות שנפלו על ג׳ורדן ולתת למייקל לעשות את מה שהוא יודע. ב1990 הגיעו הבולס קרוב קרוב, אבל הסגן של אלוהים חטף מיגרנה, ואלוהים גילה שבלי הסגן שלו, הוא לא יכול. ב1994, אחרי שלוש אליפויות, נשאר הסגן לבד, והיתה זו ההזדמנות להראות לעולם שהוא יכול גם בלי ג׳ורדן. הוא לא יכל. עם ג׳ורדן בכושר? עוד שלוש אליפויות. בלי ג׳ורדן ברוקטס ובבלייזרס? קדחת. אבל את זה כולם יודעים. מה באמת עבר לו, לפיפן בראש, זו השאלה. האם הוא היה מאלה שיכולים אבל לא רוצים, לא יכולים אבל רוצים, או משהו אחר? כל קבוצה גדולה חייבת את המספר שתיים ליד המספר אחד. ויש קאדר שלם של ״מספרי שתיים״ שהצטיינו בלעשות את המספר אחד שלהם גדול, וביחד לקחת אליפויות מלאות אושר וסיפוק. פיפן? לא נראה שאושר וסיפוק היו הסיפור שלו. האם בקונסטלציה אחרת, לא בבולס, היה פיפן מצליח לקחת אליפות? ייתכן, צריך לזכור שאם פיפן לא בבולס, אז לג׳ורדן אין את פיפן, משמע הכל פתוח. אבל איכשהו אני בספק. פיפן הוא יותר מדי מספר שתיים.

וכמו כן, באז אלדרין.

ואף על פי כן, לא היה כמו מייקל? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות, בטור הבא: שלושים וארבע, לא מה שחשבתם.

לפוסט הזה יש 75 תגובות

  1. תודה רבה בירד בעיני בחמישיית כל הזמנים כי צריך מישהו שגם יקלע את סל הניצחון במובן זה פיפן ההיפך הגמור גם כאשר היה מס 1 לקחו מישהו אחר לקלוע את סל הניצחון …..

    1. מייקל ידע לא פחות אם לא יותר לקלוע סלי ניצחון וגם מג'יק ידע דבר זה היטב כמו בירד.
      בכל מקרה בירד גם אצלי בחמישיית כל הזמנים כשהפואווד השני הוא לברון ושניהם בעיניי הם הפורוורדים הטובים בכל הזמנים.

  2. מ-ע-ו-ל-ה!
    .
    אין על לארי בירד, והמספרים, כבודם במקומם מונח, לא יכולים להעביר את מה שהוא היה. פשוט שחקן נדיר, הייתי אומר אפילו חד-פעמי. מג'יק אמר פעם שלא יהיה עוד לארי בירד. אמר ולא פירש, אבל לדעתי צדק.
    .
    אהבתי מאד את הציוות של בירד וסקוטי כאן כי
    שניהם היו אדירים אבל באמת מאד שונים אחד מהשני – באופי, ביכולות, בהכל.
    .
    תודה רבה ארז, תענוג לקרוא ולהיזכר.

  3. תודה על הטור.
    את באז אולדרין הרבה זוכרים בגלל שהוא עושה הרבה יחסי ציבור לעצמו ודואג להיות בפרונט. ומה לעשות, גם הוא צעד על הירח (אחד מ 12 המופלאים).
    מי שבדרך כלל נשכח הוא שותפם לאפולו 11, שנשאר מרחף במסלול מעל הירח כששני המפורסמים משחקים להם על אדמת הלווין. אפילו שם גנרי נראה שממש המציאו עבורו, בשל התפקיד המשני שהוא גילם בדפי ההיסטוריה:
    מייקל קולינס

  4. יופי של טור על שני שחקנים שאני מאד אוהב. חשוב לי רק להדגיש שהליגה לא הייתה בשפל מבחינת הנוכחות באולמות אלא רק מבחינת הרייטינג וזה נבע מהרבה סיבות שחלק צויינו כאן אבל בגדול היו קשורות לא מעט להתרחבות המהירה מדי של הליגה בשנות ה 70 (לא מעט בגלל התחרות עם ה ABA) ולעובדה שהייתה הצפה מבחינת כמות המשחקים המשודרים. כאן נכנסות בעיות מוכרות וידועות שאנחנו מדברים עליהם גם היום – יותר מדי משחקים בעונה, לוז צפוף ועוד.
    הקשיים הכלכליים של הליגה נבעו מחוסר הלימה בין ההכנסות לבין המשכורות שהקבוצות שילמו לשחקנים (גם פה למלחמה בין שתי הליגות היה חלק משמעותי).
    מי שמגיע לו לא פחות ואולי אף יותר קרדיט לשינוי זה כמובן דיוויד סטרן שמבחינת הכיסוי הטלויזיוני הגביל מאד את מספר המשחקים המשודרים ברמה הארצית ויצר שוב פעם אטרקטיביות למוצר.

    1. בירד סבל מתחילת הקריירה מעיוותים באצבעות יד ימין בגלל כדור סופטבול במהירות 160 קמ"ש כשהוא משחק בלי כפפות במשחק בקיץ 79'. לכן עבר לקלוע בשמאל.

      לגבי הנתונים ישנם נתונים שגויים לחלוטין כי הוא קלע בעונה הסדירה 24.3 נק' ב-49.6% מהשדה עם 37.6% מהשלוש (6 עונות עם לפחות 40 כשאחת מהן בשלוש עונות האחרונות, עונה עם 38.9 ועונה עם 33 [שתי האחרונות] בעונותיו האחרונות כשהוא כבר הושפע הרבה מהפציעות ו-4 עונות בשנייה-חמישית עם אחוזים בטווח של 29-21 וכן קטף מעל עשרה כ"ח ומסר 6.35 אס' וחטף 1.74 פעמים ב-38.4 דק' למשחק.

          1. כן אני יודע (אפילו כתבתי על זה בפינת העובדות והסיפורים) אבל הוא מדבר כאן באופן כללי על הקריירה.
            הוא קרא על זה!

          1. זה פשוט עצוב ומביך בו זמנית שלא ראית את האליל שלך משחק שניה אחת.
            כי את הפעולה הנקראת לזרוק לסל הוא תמיד עשה בימין.

            1. דווקא ראיתי לא מעט אך כבר כמה שנים שלא ראיתי משחק שלו. ומה שכתבתי לגבי הידיים הוא מדיכאון של קריאה. בכל מקרה בכל מקרה בהזדמנויות שונות הוא קלע גם בשמאל, זה בטוח. חשבתי שיותר מזה.

            2. וכן כאן מופיע שבירד קלע היטב גם בשמאל:
              https://hoops.co.il/?p=15648

      1. הכוונה בנתונים במאמר לסלי שדה, סלי שלוש טבחים מהקו ולא למס' נקודות אך בטעות נכתב נקודות בשלושת המקרים.

  5. פוסט מעולה
    היה פעם דיון של מנחם על אם היו מרכיבים קבוצה רק משחקנים שלבשו את אותו מספר גופיה, איזו קבוצה הייתה מנצחת? אין ספק ש-33 היא אחת הפייבוריטיות- לדבר בצורה מאוד לגיטימית על שני מספרי 33 ולא להזכיר איזה אחד קארים ועוד אחד יואינג, ויש עוד הרבה בטח ששכחתי כרגע.
    33 זה גם רצף הניצחונות הכי ארוך במהלך עונת nba (הלייקרס של 72'), 33 היה שיא נק' לרבע בnba (גארווין וכרמלו) עד שבא קליי.
    יופי של מספר, ויופי של כתיבה.
    לארי בירד- "לא יכולת להעביר דף מתחתיו כשהוא היה קופץ", אבל השחקן עם אינטלגנציית הכדורסל הכי גבוהה שהכדורסל ראה.
    פיפן? מספר אחד בין הסגנים, לא היה סגן טוב ממנו.
    הסגן של בר כוכבא? יהושע בן גלגולא.
    וגם, הדיבור על פיפן הקשור לג'ורדן קצת עושה לפיפן עוול. האיש היה חתיכת אול אראונד פלייר שב-94' לדעתי הוביל את הבולס בכל חמש הקטגוריות הסטטיסטיות המרכזיות. אמנם הוא אומר שהוא לקח השראה מג'ורדן, אבל לברון לא היה לברון בלי פיפן דווקא.

  6. פוסט מעולה… איזו השקעה חבלז. אבל צריך לתקן שם משהו בקטנה .. רשמת בכל שנותיו בליגה הוא קלע 9.6 נק' למשחק… זה לא הבירד שאני מכיר :)….

    1. והאמת שמיד קפץ לי לראש לאמר באז אלדרין אבל כתבת בסוף…
      חייב לאמר שלמרות שהסיפורים ידועים והפנים והשמות מוכרים היה ממש כייף לקרוא את זה.. הפוסט מלא באיכות ובאמת הסיפור הוא לא תמיד הכדורסל עצמו אלא כל מה שקורה מסביב והמשמעויות שלו. אלה שני שחקנים דגולים. משהו קטן על לארי בירד – תמיד אומרים עליו שהוא היה שחצן בן שחצנים ובאמת הבוסטון שלו היתה הקבוצה לנצח. אבל השחצנות שלו לא היתה שחצנות מתנשאת של נוד נפוח (מחפש דוגמא.. שניה.. למשל מהסוג של בן סימונס). היא היתה אותנטית ומבוססת על יכולת אמיתית. לכן יכולת להזדהות איתו. ואיך יודעים שהיא היתה אמיתית? כי הוא זה שאמר: הופיע כאן לפתע אחד יותר גדול ממני: היום ראינו את אלוהים מחופש לשחקן כדורסל. זה משהו שבן סימונס (אני אני אני) לעולם לא יגיד על יריב רק בן אדם אמיתי.
      תודה באמת פוסט חבלז.

      1. זה לגמרי האיש, הידיעה שאתה מספר אחד, תראה את זה כשחצנות, או כהכרה בערך עצמך. מי שעבד כמו חמור להגיע לאן שהגיע והגיע בזכות, מגיע לו להרגיש ככה.

  7. לא היה ולא יהיה כלארי לג'נד, האהוב עליי מכולם. הטבע אולי לא חנן אותו בגוף קלאסי של אתלט, אבל הוא קיבל מספיק מתנות ממנו. כמי שמתקשה עם קורדינציה בסיסית במטר תשעים, אני מעריך כל נפיל שמצליח לשרוך שרוכים, שלא נדבר על כמה מהמהלכים שבירד ביצע. אבל כמובן, המתנה הגדולה היא המוח, מה שגם הפך אותו ליחיד שזכה בתואר מאמן השנה, הג'י אם, והשחקן.
    ואם אני לא טועה, את המשפט the hick from the… הוא אמר על עצמו, רק כדי להבהיר שהוא עדיין אותו הלארי.
    תודה רבה על טור מעולה

  8. אני מת עלי לארי בירד, אז לא יכול לראות שיש חוסר דיוק במספרים שרשמת לעיל (כנראה טעות טייפו). כתבת:
    9.6 נקודות למשחק ב49% מהשדה; 0.9 מהשלוש ב37% ו4.4 מהקו ב88%
    כאשר ללא ספק המספרים שלו שונים:
    הוא השחקן היחיד ב-NBA שהשיג לפחות 20, 10, 5 בשלושה נתונים בממוצע לקריירה. ולמעשה היחיד עם ממוצעים של לפחות 24, 10, 6 (בפלייאוף 23, 10, 6).
    רגע, עכשיו הבנתי מה כתבת: כמה קליעות הוא קלע בפועל פר משחק: 9.6 מהשדה, 4.4 מהקו, ומה-3. זה באמת הנתון לכל הקריירה (897 משחקים), אבל זה לא מתאר מספיק את גדולתו, וזה גם לא כ"כ ברור ממה שכתבת לקוראים, מה הייחודיות של הנתון הזה.
    בכל מקרה אפשר לקרוא עליו עוד ועוד. פנומן אמיתי.

  9. 33 הופך גם להיות מספר אקטואלי וזה השיא הבא של זהבי
    היום שבר את שיא השערים של כדורגלן ישראלי במשחקים רשמיים קבוצות + נבחרת
    בנוסף הוא הגיע היום ל 28 שערים בנבחרת רחוק ב 4 מהשיא של שפיגלר הגדול
    מכאן ש 33 ישימו אותו בראש מרחק 5 שערים כשנותרו 6 מש לגמר הקמפיין זה נראה קרוב מאד .

  10. אשר לבירד היה שחקן ייחודי מאד ווינר של ממש לוחם צווארון כחול
    קשה להסביר רק במספרים כמה הוא גדול .

  11. לגבי הסגן של בר כוכבא ….לא תמיד זה נכון
    למשל משה דיין היה הסגן של אשכול ….אם אנו לוקחים שר ביטחון כסגן …
    בנוסף …לנוביצקי למשל לא היו סגנים ….

    במקרים אחרים הסגן הוא כ"כ זכור עד שהם הופכים לצמד …מיקי ומוטי למשל

    ניתן אולי לומר שככל שהיו"ר ( בצבא או בספורט) דומיננטי כך הסגן יהיה פחות זכור …..ודווקא במקרה זה יש להעריך את פיפן ששבר את האקסיומה הזו .

    1. הסגן של בר כוכבא זה ביטוי נפוץ, אבל ברור שלכל "כלל" יש יוצאים מהכלל. למשל סטוקטון ומלון. סטוקטון היה הול אוף פיימר בזכות עצמו, אבל הסגנון שלו היה של מספר 2, מי שאחראי ליצור את המצב ולהעביר את הכדור למספר 1. והוא בתפקיד הזה פרח. צריך גם לזכור שכמו שקלע 3 חייב לדעת לקלוע מחצי מרחק אחרת הוא עושה חיים קלים לשומרים, גם מספר 2 חייב להיות מסוגל לתפקד כמספר 1 אחרת כל הרעיון שהוא מוריד לחץ מהבוס הולך לפח.

  12. תודה ארז.פשוט מעולה. בירד בעיניי זה I.Q הכדורסל הכי גדול שלי יצא לראות. שחקן שגם בליגה של ימינו היה אדיר בלי ספק. פיפן באמת היה הרובין המושלם של באטמן.
    לא חייתי באותה תקופה אהרון אבל יש הטוענים שאשכול היה אנדרייטד ביחס לתפקודו כראש ממשלה.

    1. גם אני לא חייתי בתקופה
      אבל ללא ספק אשכול היה אחד המוצלחים מכל מה שקראתי עליו
      בכל התחומים אגב
      ללמדנו שלא תמיד הדמוי הולך על המעשה
      דיין שנתפס כגיבור הגדול בששת הימים התרסק לגמרי בהמשך ….

  13. בכלל 33 מספר של סנטרים מוצלחים…מארק גאסול לבש אותו עד העונה שעבר ללייקרס, אלונזו מורנינג לבש אותו ואפילו אנתוני דיוויס הפחות כשרוני בחבורה אבל לוחם ללא חת.

    1. מה אתה בא לי עם אנטוניו הנגר….
      זה הרבה בגלל קארים – לא חושב שהייתה פופולריות למספר לפניו. גם אלוואן אדאמס נציג חזק לסנטרים.

      1. זה הפיניקס מדבר מגרונך…אבל אתה צודק אלווין אדאמס היה סנטר נהדר בזכות עצמו (ולא רק "ההוא שהיה הסנטר בפיניקס אחרי שהם הפסידו את קארים לבאקס בהטלת מטבע") ואנדרייטד לא קטן. יש הטוענים שהוא הסנטר הכי טוב ששיחק בפיניקס אי פעם (שנתן שנים משמעותיות בשיא הקריירה, לא נניח כמו שאקיל), ובתקווה שאייטון ייתן לו פייט על הכתר הזה.

  14. מעולה, כרגיל, ועוד על לארי לגנד, האגדה בחייו, האיש שזכה בהכל, ניצח והתעלה על כל בן תמותה.
    השחקן היחידי שאני חוזר לראות ביצועים שלו פלוס ציטוטים שלו, האיש גאון אכזר.
    תודה!

  15. זה לא נכון שלא היו כוכבים גדולים גדולים בשנות השבעים הנב"א גם אם המלהיבים ביותר היו באב"א ואני כולל בזה שחקנים שעברו בין הליגות. פרייזר, ריד, מונרו, הבליצ'ק, קאונס, כארים, וסט, אוסקאר, לנייר, בינג, ארצ'יבלד, בארי, מוזס מלון, הייז, בלאמי, ועוד.

    1. תשמע, זה כן נכון או לא נכון, אפשר לדבר עד מחר על היכולת, הסטאר פאוור, הכשרון, המספרים, זה לא היה עוזר להם. כל הכוכבים האלה והמשחקים, כולל הפלייאוף, כולל הגמר היו משודרים בדיליי, כלומר מוקלטים ומשודרים לא בפריים טיים, כשהתוצאה ידועה. זה המצב שהיה בשנת 1980 ותשווה למה שהיה עשר שנים אחרי, עשרים שנה אחרי, זה לא אותו דבר. אני לא משווה בין בירד לאף אחד מהאנשים שציינת, וגם לא את מג'יק, אלא שאני אומר שכל האנשים האלה היו בנקודה הזו, 1980, בתפקיד התזמורת על הטיטאניק. מג'יק ובירד היו סופרמן ות'ור שבאים למשות את הטיטאניק מהמיים. זה ההבדל, לא איכות, כריזמה, מנהיגות, סטטיסטיקות ושום דבר אחר.

      1. זה לא מדוייק שהכל היה משודר בדיליי. וגם לגבי הפיינלס מדובר בחלון מאד קטן, אבל כן הכל נבע משיקולי רייטינג (זו הסיבה אגב לזה שהגמר תמיד מתחיל ביוני וגם מה שהוליד את המשחקים המוקדמים בוויקנדס – שומרים על העם בציון). גם עם בירד ומג'יק עדיין שידרו משחקי פלייאוף בדיליי. ולקח זמן עד שהעלימו את זה לחלוטין. אין ספק שהפופולריות והכריזמה של של שניהם היו פקטור משמעותי אבל זה מאד מאד מטעה להציג אוצם כגיבורי העל שהצילו את הטיטניק מטביעה.

        1. תרשה לי לא רק לחלוק עליך, אלא להגיד שבלעדיהם ובלי העניין שהם והיריבות והסטאר פאוור שלהם הדליקו, יש מצב שהNBA לא עוברת את 1984. אז בהחלט הם ועוד כמה אלמנטים הצילו את הטיטאניק, אתה יכול לטעון שזה לא מה שהיה קורה, וברור שהכל אקדמי, אבל עדין, הליגה היתה בסכנת התפרקות/מכירה/התמוטטות בנקודה הזו בהיסטוריה.

          1. ארז בוא נרחיב קצת את הדיון כי הוא מעניין בעיני.
            למה הליגה עמדה לפני קריסה (והיא אכן עמדה) ומה מנע (טכנית) את הקריסה הזו?

    1. נכון! שכחתי את הפנאטיות של גילארדי לשחקן הזה. שולי 33 הוא היה קורא לעצמו. יש סטיות שהאנושות לא תוכל להבין לעולם.

  16. הכינוי "a hick from French Lick" הוא כינוי שנתן בירד לעצמו לאחרים חוזה הרוקי שלו כשאמר "לא משנה כמה טוב אני תמיד אהיה הכפרי מפרנץ' ליק".

  17. טור משובח
    מעניין אם פיפן היה לוקח אליפות עם בירד 🤔
    פיפן גם כמעט כמו פיפין שהיה אחד מהמספרי 2 של פרודו באגינס
    קואינסידנס?
    אי דונט ת'ינק סו….

כתיבת תגובה

סגירת תפריט