אחת השאלות הגדולות שכולנו שאלנו את עצמנו (ואת אותנו שהם לא עצמנו) היא ״איזו נבחרת ישראל נראה בטורניר״. האם הבדלי הרמות יבואו לידי ביטוי בשדה, או שמא הרוח והאמונה יכפרו על ההפרשים בין ישראל (מקום 24 בעולם) ליריבותיה, כולן מהעשירייה הראשונה בדירוג העולמי? למי שצפה במשחק מול דרום קוריאה היה נראה שהתשובה היא מספר שתיים. הנבחרת נתנה משחק מאוד בוגר, הגנתית, התקפית, ודומה היה שלו רק לא היה נפצע הזורק הפותח, גם הצד הזה היה נסגר. למי שראה את המשחק היום מול ארה״ב, ראה את נבחרת מס׳ 1. פרט לאיום באינינג הראשון, המשחק כולו נוהל במעמד צד אחד. ולצערנו הרב, הצד הלא נכון.

בניגוד למשחק מול דרום קוריאה, המצ׳ אפ פה היה אמור להיות יותר שווה כוחות, שתי הנבחרות העלו זורקים שעבדו בעיקר על פסילת החובט בסטרייק אאוט תוך נסיון לשלוח פאסט בולס לסטרייק זון, ולרפד את האט-באט בכדורים משניים, curveballs במקרה של ג׳ואי ווגמן, הזורק של נבחרת ישראל, וchangeup/cutter במקרה של ראיין. מהצד השני שני הצדדים ניסו בעיקר להעיף כדורים ליציע, וההרגשה היתה שהדוקרב הזה ילווה אותנו לאורך כל המשחק, ויוכרע על חודה של טעות לכאן או לכאן. האינינג הראשון שהסתיים ללא ריצות כשישראל עם שני רצים על הבסיסים רק חיזק את ההרגשה הזו וכן האינינג השני שהסתיים אף הוא בתוצאה 0:0.

באינינג השלישי, השיג ניק אלן את ההיט השני של נבחרת ארה״ב. קורה. ווילד פיץ׳ של ג׳ואי ווגמן, עד אז סולידי, שלח אותו לבסיס השני, ודאבל של אדי אלברז (2 מ5, 2 ריצות, 2 RBI) הביא את הריצה הראשונה לזכות ארה״ב. הראן היה מה שמכונה בכדורגל ״לא מחוייב המציאות״, אבל יותר מזה, האריך את האינינג עם רצים על הבסיסים, דבר שאוסטין טיילר, החובט הייעודי של ארה״ב (3 מ5, 2 ריצות, 3 RBI) מייד ניצל כששלח כדור מדוד ליציע, ואת עצמו ואלברז הביתה, 3:0 לישראל. באינינג הבא החליף די ג׳יי שרעבי את ווגמן, ומיד שלח כדור לגבו של טוד פרייז׳ר. למרות זאת, השכילה ההגנה לפסול בתחילה את פרייז׳ר, ואז את שאר החובטים. הומראן של דני וולנסיה החזיר לשניה את הצבע ללחיים ואת התקווה לליבות הצופים.

באיניג החמישי עלה ג׳רמי בלייך, הגיבור השלילי של המשחק הקודם, ואיתו הגיע הנאחס. מרגע זה ועד לסיום רשמה נבחרת ישראל שתי שגיאות שדה, ערימה של פספוסים, ולא הרבה יותר מזה. האמריקנים, לעומת זאת, רשמו שבעה היטס, חמישה ראנס, ואפס סטרייק אאוטס. הרגע המרגש ביותר בכל הפיאסקו הזה נרשם דווקא בעיצומה של הקריסה. באינינג השביעי, האמריקנים שלחו שלושה חובטים בזה אחר זה לבסיס השני (ואת זה שלפניהם הביתה) ואז, הבימבה הדבילית שמביאה את הזורקים מהבולפן, הופיעה שוב בירכתי האאוטפילד ועליה לא אחר מאשר שלמה ליפץ, זקן השבט והקפטן, השריד האחרון של דור המדבר. ליפץ, לא התרגש מהמעמד, פסל את החובט הראשון שראה, ואז טוד פרייז׳ר שלח כדור ישר לידי השורטסטופ סקוטי ברצ׳ם שהצליח להשתלט עליו בשנית ולפסול גם את הרץ בבסיס השלישי לסיום האינינג. בתחילת האינינג הבא החליף אלון לייכמן את שלמה ליפץ והעניק לנו את הפיל-גוד מומנט היחיד כמעט של המשחק הזה. מכאן והלאה היה ברור שהמשחק הזה כבר לפרוטוקול. שתי ריצות נוספות באינינג השמיני והתשיעי חתמו את תוצאת המשחק, ורק נותר לתת כמה אט-באטס לספסל.

אז מה הלאה? ישראל תסיים את שלב המוקדמות הזה במקום האחרון ובשלב הבא תפגוש את הקבוצה שתסיים במקום האחרון בבית המקביל (ככל הנראה מקסיקו). הפסד במשחק הזה וישראל מחוץ לטורניר. נצחון, ועוברים לשחק מול המנצחת בין המקומות השניים. יש הרבה נקודות חיוביות במשחק. שלושת השחקנים שסוחבים עליהם את הרקורד הכי מרשים במייג׳ור ליג אכן מובילים את הנבחרת, ראיין לווארנווי התופס ועם המחבט, דני ולנסיה נותן הופעה נהדרת בבסיס הראשון וגם עם המחבט, ואיאן קינסלר שהודיע כי הוא פורש בתום הטורניר הזה מכל פעילות. מהצד השני, הזורקים של ישראל הם אכן הבעיה של הנבחרת, בעיה שלא תפתר וחייבת להיות מנוהלת טוב יותר על ידי אריק הולץ, המנג׳ר. אם הנבחרת שתתיצב למשחק הבא תהיה הנבחרת הנלחמת, המדוייקת, בהגנה ועם המחבט שראינו במשחק מול קוריאה, הסיפור של ישראל בטורניר הזה יימשך. אם תעלה הנבחרת המפוזרת והכבויה שראינו במשחק הזה, בעיקר מהאינינג השביעי והלאה, הרי שהמירוץ לזהב יסתיים במשחק הבא.