"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי", שר אריק איינשטיין בשיר "יכול להיות שזה נגמר". כמה אירוני שבחרתי דווקא בסמל אדום לפתוח את הכתבה הזו. בדיוק היום לפני שנה, ב-24 בפברואר 2020, חוויתי בפעם האחרונה עד היום חוויה, שמצד אחד היתה לי שגרתית לחלוטין, ומצד שני כמעט שאי אפשר בלעדיה – משחק בית של מכבי ת"א בבלומפילד.

18:00. אוריאל, האחיין של אשתי והשותף שלי לבילוי-בלומפילד בשבע השנים האחרונות, מתקרב לדרך בן צבי, חוצה דרך החניון. חיבוק, שתי טפיחות על הגב, וצועדים לשוק הפשפשים. כמעט תמיד הוא מגיע בבגדים רגילים, היום כולו צהוב. "מה קרה?", אני תוהה. "בכל זאת, דרבי, אתה יודע", הוא משיב, ופתאום אני נראה קצת יותר נורמלי לידו…

"ערוץ החיים הטובים"

נכנסנו לשוק, לאן נלך הפעם? עושים אן-דן-דינו (ככה כותבים את זה?) ומתיישבים ב-"אקבר", אקבר של מקום. פעמיים חצי ליטר (לפחות בינתיים), בוחרים 2-3-4 מנות, ומתחילים לקשקש. בהתחלה על החיים (לפחות שעה), אחר כך לקראת המשחק. וזה לא סתם משחק. זה דרבי.

ממול מתיישבת חבורה אדומה. "מסכנים, לא נשאר להם הרבה זמן לצחוק", אנחנו חושבים. הם כמובן עושים רעש, שרים שירים (לא ניכנס לפרטים), וואלה כיף. בעוד שעה יש דרבי בבלומפילד, פה יש בירה, אוכל (וגם קצת בחורות), ערוץ החיים הטובים, מה עוד אפשר לבקש? שלא ייגמר לעולם. מי חשב שזו בקשה מוגזמת…

לקראת הבירה השניה עולה נושא חדש: "לפני כמה ימים הייתי באיזה מוזיאון, עברה לידנו חבורה של קוריאנים, אולי אני צריך בידוד", אוריאל מספר. עוד לא ממש הבנו אז מה זה בידוד, ועד כמה המילה הזו עומדת להיכנס לחיים שלנו, ובטח ובטח שלא היה איזה סוג של חשש מהסיפור הזה. בעיקר צחקנו.

איפה צ'יקו????

מסיימים לאכול, מתחילים לצעוד למגרש. "יש הרכבים", הוא אומר, פותח את האפליקציה ומתחילים לדסקס. "איך איביץ' פותח עם שכטר? איפה צ'יקו??", "אבל זה איביץ', מה שהוא מחליט קדוש מבחינתנו"… וככה עוברים שחקן שחקן.

איביץ', לאלה שפחות מתעניינים, הוא ולדימיר איביץ', המאמן של מכבי ת"א בשנתיים האחרונות (היום כבר לא), ששבר כמעט כל שיא אפשרי עם הצהובים, ונחשב לאליל בעיני האוהדים. אנחנו עומדים בכניסה לבלומפילד, הכל צהוב מסביב (האדומים בצד השני של האצטדיון), פה ושם מתחילים שירים. מי העלה על דעתו אז, שזו תהייה הפעם האחרונה שנעמוד פה לפחות בשנה הקרובה?

משה רבנו היה מכביסט?

היום בדיוק חלפה שנה מהפעם האחרונה שלי בבלומפילד. בבית השני שלי. מגיל 18 אני פה (לפני כן הייתי באצטדיון ר"ג), עובר משער 11, לשער 8 ועכשיו ב-13. מעולם לא היה לי רצף כל כך ארוך מבלי להרגיש את מכבי, את הקהל הצהוב, את הכיסאות רועדים אחרי גול, מבלי להרגיש את הלב של בלומפילד.

ואם להוסיף קצת מלח מעל לפצעים, אני עובד ממש מול האצטדיון, כך שקצת כמו משה רבנו, אני רואה את הארץ המובטחת כל יום, אבל לא נכנס (טוב, אולי קצת נסחפתי עם הדימוי). וזה פי אלף יותר כואב. נכון, פה ושם אני שם בדרך הביתה שירי אוהדים ב-Youtube, אבל זה לא זה. זה אפילו לא קרוב. נכון, יש בינתיים משחקים, ומכבי אפילו מנצחת לא מעט, ושומעים קהל מוקלט ברקע. אבל בואו, זה אולי אולי שווה 10% מהחוויה.

נחזור ל-24 בפברואר 2020. עברנו את הכניסה, עולים, ומתיישבים. מצד ימין, שער 11 כבר מתמרק, ולקול הלחן של "משנכנס אדר", שרים: "מי ש, מי ש, מי ש, מי ש, מי שלא קופץ אדום….", התיישבנו בדיוק לחצי דקה, ויאלה עומדים. "הלו, זה דרבי, היום לא יושבים", ואיתנו כמעט כל היציע. הבחור הקבוע מימין הגיע, גם החבורה משמאל, אפילו אמיר, חבר ילדות שיושב קצת מעלי, כבר פה.

"ומי שלא קופץ אדום"

פתחנו עם אצילי, שכטר ויונתן כהן למעלה, ועם הגנת הברזל הרגילה. שליטה מוחלטת, גם ביציע וגם על הדשא. "אני מודה לאלוהים" הרגיל, בדקה ה-12 מני לוי, הקונצרט המוכר והטוב. בדקה ה-35 זה כבר 0:1, כשאצילי מצא את הרשת. כל הצד הדרומי של בלומפילד בעננים, "יאלה לשים את השני ולגמור"! מכבי של עונת 2019/20 היתה מפלצת הגנתית, הכיף היה לא לספוג שוב, ושוב, ושוב. ואם אפשר יותר מגול אחד – וולקאם.

הפועל, לעומת זאת, קבוצת תחתית שבעיקר נלחמת על החיים שלה. על הנייר זה טיול קליל, אבל דרבי, וכמו שכולם יודעים, יש לו חוקים משלו. פה ושם האדומים תקפו, אבל עומר דמארי ועמרי אלטמן בהחלט לא מספיק מאיימים נגד הגנה כמו זו בצהוב. מחצית. יורדים לקחת אויר, ולקנות איזה בייגלה לפינוק. טונה של אנשים, אם תסתכלו על זה היום זה ייראה לכם כמו ניסיון פיגוע קורונה. אבל אז? שגרה. אז, זה לפני שנה, כן? לא ב-1908.

הגולסו של גולסה

עולים לחצי שני, סוף סוף צ'יקו נכנס, על חשבון שכטר, ואחרי 18 דקות גולסה נותן גולאסו וקובע 0:2, אפשר להירגע. ביציעים עברו לשירים על הטיולים של הפועל בליגה הלאומית, ועוד מגוון ברכות, והצעות להשתחוות כמובן, באחד השירים האהובים…

שבע דקות מאוחר יותר נסגר הסיפור כשצ'יקו, לא ההוא מאבא גנוב, אפילו לא מזכיר אותו, שם את השלישי (וגם נפצע תוך כדי) ונותן לנו את האות לתחילת החגיגות. עוד דרבי צהוב. עד לסיום ממשיכים עם רפרטואר שירים, שדואגים בפירוש שהגרון שלי לא יתפקד מחר. "תגידי רק שעה ויום, אני איתך בכל מקום", וכו'…

שריקת הסיום. מודים לשחקנים ויורדים למטה. הצעידה למכוניות נמשכת כעשר דקות, של ניתוח מה קרה פה, ומה יקרה בשבוע הבא, בנתניה. אני לא אהיה בארץ, בורח לראות את הדרבי של בלגרד, מגשים חלום. אבל גם שם בבלגרד אני עם עדכונים חיים מנתניה כמובן.

יכול להיות שזה נגמר?

יומיים אחרי אותו משחק בנתניה, החלו דיווחים: "אוהד מכבי בשער 8 בדרבי נמצא חיובי לקורונה". היסטריה. בשבת שאחרי מכבי אמורה לארח את הפועל חיפה, בשעה כייפית (17:00). אוריאל לא יכול לבוא, ותכננתי לקחת איתי את הבת הגדולה שלי, שעם כל זה שהיא לא באמת מתעניינת, היא די התרגשה.

זה לא קרה. ביום חמישי שלפני סגרו את הכדורגל, והמשחק הזה נדחה בכחודשיים, וכמובן, שגם כשהוא התקיים, זה היה בלי קהל, כמו כל המשחקים שנערכו בבלומפילד מאז אותו הדרבי ועד היום. בינתיים מכבי זכתה באליפות, איביץ' עזב, והיציעים? עדיין ריקים, עצובים, מחכים וקוראים לנו, האוהדים, לחזור. אולי בקרוב.