קשים הם חייו של אוהד. מלבד כמה שמחות קטנות על ניצחונות לא חשובים במהלך העונה אתה מוצא את עצמך מתרגש מאוד כשהקבוצה שלך עולה לפלייאוף רק כדי לראות אותה מודחת בבושת פנים בפעם הרביעית ברציפות. אפשר לחלום על טנקינג או בנייה מחדש, על משכורות שהולכות להיגמר וכוכב שעלול הצטרף או להשלות את עצמך שהרוקי מהבחירה ה 35 יהפוך להיות כוכב על. ובכן, אלה קורים רק לעתים רחוקות ודורשים הרבה חכמה ומזל כך שאינדיאנה עומדת שוב בפני עונה שבה יש סכנה גדולה שהיא תישאר בעיקר עם המחמאות. עם מחמאות, כמו שאמא תמיד אומרת, לא נכנסים להיסטוריה.

כמו שזה נראה עכשיו אינדי בעיקר מנסה לשמור על מה שיש לה כאשר המחשבות על החלפת אולדיפו בטרייד לא יצאו לפועל. קשה לדעת עדיין עם הנקודה הזאת תפגע ביחסים בין הקבוצה לבין הכוכב (לשעבר) אבל אני מקווה שאולדיפו, כאחד השחקנים האהובים עליי בליגה, וגם הקבוצה יתמקדו במטרה שעומדת לפניהם: לעלות רמה.

לעלות רמה? אולי בעצם לא. בפוסט הקרוב אנסה לטעון שאולי כדאי לקבוצה לוותר על שאיפות בטווח הקצר כמו ניצחון של כל משחק ולקחת את העונה הקרובה כעונת ניסיון של המאמן החדש עם השחקנים, הבנה של כימיה והרכבים שונים ובעיקר ניסיון כמה שיותר להימנע מפציעות שהקשו מאוד על היציבות של הקבוצה. אנסה פחות להלאות במספרים ויותר לתת נקודת מבט כוללת על הקבוצה שנמצאת תמיד בתמונה אבל ברגעי האמת לא מצליחה להתרומם. משהו כמו סן אנטוניו הנוכחית.

את הפריוויו לקראת פתיחת העונה נחגוג עם השאנסונרית הטובה ביותר שדרכה על כדור הארץ – האחת והיחידה אדית פיאף, שלא מעט שירים שלה תורגמו ובוצעו בעברית.

הליגה – תמונת מצב

אי אפשר להתכחש לעובדה שהרמה של הכדורסל בליגה הטובה בעולם גבוהה מזה הרבה שנים. אחרי הוואקום היחסי בעשור הקודם שיצרו לברון, גולדן סטייט וסן אנטוניו (עם הבלחה נעימה של טורונטו) נוצרו סופר טימס שיצרו חוסר איזון משווע. הכוכבים שנמצאים לקראת סוף הקריירה שלהם שלולא הדומיננטיות של הנזכרות לעיל היו יכולים להביא טבעת הביתה (הארדן, ווסטברוק, פול ג'ורג', כריס פול, לילארד, מקולום, אולדריג' ובלייק גריפין הם רשימה חלקית) איבדו כמעט לגמרי את הסיכוי לזכות באליפות ויפתחו במרוץ נגד הזמן כדי להישאר רלוונטיים.

אל הדעיכה הבלתי נמנעת של הנזכרים לעיל התווסף האוסף הפסיכי של כישרונות צעירים וצעירים מאוד שלכל אחד מהם יש סיכוי ריאלי להיכנס להיכל התהילה. קבוצות רבות מונהגות על ידי ילדים עם ביצים של שור וביטחון עצמי חסר תקדים ובמקרה הזה הרשימה לא נגמרת: טייטום ובראון, מיטשל, יאניס, דייויס, יוקיץ' ומארי, דונצ'יץ' והחד-קרן, בוקר ומוראנט הם דוגמאות בודדות לשחקנים שכבר בשנים הקרובות יכולים להוביל את הקבוצות שלהם רחוק ורגשי נחיתות לא נמצאים בסל התכונות שלהם. אחרי כמה שנים מכוערות למדי של סופר טימס שנבנו טלאי על גבי טלאי כדי להכניע את המפלצת מהמפרץ (שאגב, לולא הפציעה של קליי הייתה יכולה לדבר חזק גם העונה) אנחנו עומדים מול ליגה שהולכת ומתאזנת. גם ההצלחה של ברוקלין ושל הקליפרס (שאריות הסופר טימס) תהיה תלויה יותר בשחקנים הצעירים והמשלימים ופחות בכוכבים שיתנו את מה שיידרש בכל מקרה.

כאן עולה שאלת מיליון הדולר ביחס לאינדיאנה – האם באמת שווה מול ליגה כל כך איכותית להילחם על כל ניצחון? להוציא את המקסימום מהשחקנים (בהחלט יש עם מי לעבוד) ושוב להגיע למקום יחסית גבוה במזרח? התשובה, לדעתי, היא לא. למרות העלייה ברמה של הליגה עדיין קיימים פערים משמעותיים מאוד בין המזרח למערב. בעוד במערב כמעט ואין קבוצות שאפשר לזלזל בהן המזרח עדיין מתקשה להיות תחרותי. עלייה לפלייאוף במזרח, גם בעונה הקרובה, תהיה אפשרית כנראה גם אם הפייסרס יורידו רגל מהגז.

אסביר – כמו שזה נראה כרגע המזרח מחולק לכמה רמות:

פוטנציאל גמר: בוסטון, מיאמי, מילווקי וטורונטו

עלייה בטוחה לפלייאוף: ברוקלין, פילי

מתנדנדות: וושינגטון, שיקגו, שארלוט, דטרויט, אורלנדו, אטלנטה, אינדי

נמושות: קליבלנד וניקס.

הצפיפות בחלק האמצעי של הטבלה היא מבורכת וכמה מהקבוצות עדיין צעירות ועוד יכולות לעלות רמה בעונה הקרובה או בזו שאחריה. חוסר הניסיון של קבוצות כמו אטלנטה, שיקגו או שארלוט (שבונה בעיקר על לאמלו) יכולה לשחק לטובת אינדיאנה שכבר מכירה את הפלייאוף מקרוב ומחזיקה ברוסטר מרשים מאוד שכבר עבר עונה שלמה ביחד. כל עוד הפציעות לא ייערמו כמו בעונה הקודמת אפשר לבנות על עלייה לפלייאוף. גם אם אולדיפו לא יצליח לחזור לשחקן שהיה קודם אפשר לראות את אינדי נשארת בחלק העליון של הטבלה גם בעונה הקרובה. חוסר הקהל באולמות ישחק לטובתה כאשר למיקום בפלייאוף לא תהיה חשיבות כמעט בכלל וגם מקום 7 או 8 יספיקו. הרביעייה הראשונה של המזרח בכל מקרה תהיה קשה מאוד ולכן אין טעם לחשוב על מאצ'אפים נוחים או לנסות להגיע לאחד מארבעת המקומות הראשונים. ניסיון שכזה יהיה פירושו להשתמש בכל הרזרבות ולהיות תחרותיים בכל שלב של העונה, ובשביל לעלות רמה אסור לאינדי לקחת את הסיכון הזה. יש לה לא מעט שחקנים שהעונה הקרובה יכולה רק לשפר את היכולות שלהםעל ידי ניסויי כלים, בקרה על דקות משחק ועבודה על תיאום קבוצתי גם במחיר של הפסדים. היות וטנקינג לא נמצא בלקסיקון (ואין שום סיבה שיהיה) צריך להוציא את המקסימום מהסגל הנוכחי על ידי הבנה מקסימלית מה מקומו של כל שחקן במהלך המשחק וכיצד מנצלים באופן המיטבי את היכולות השונות של השחקנים.

לאחר ההקדמה הקצת-ארוכה ננסה להכיר את הקבוצה שתמיד נמצאת שם, אהובתי משכבר הימים: אינדיאנה פייסרס.

קבוצה: אינדיאנה פייסרס

בעונה שעברה: 28-45, מקום רביעי במזרח. הודחה בסיבוב הראשון לפיינליסטית מיאמי בתוצאה 4-0.

מאמן: נייט ביוקגרן, עונה ראשונה כמאמן ראשי בליגה.

השינוי העיקרי שעשתה הקבוצה בקיץ האחרון הוא פיטוריו של מקמילן והחלפתו בסגן של ניק נרס, כך שאפילו השם הפרטי של המאמן לא השתנה (עד כדי כך הקבוצה שונאת שינויים). למרות ההיכרות של השחקנים אחד את השני המאמן החדש יצטרך להתרגל אל הקבוצה ואל האינטנסיביות והאחריות של העבודה כמאמן ראשי. לא מן הנמנע שנראה בתחילת העונה גמגומים בנוגע לפסקי זמן ולהחלטות תוך כדי משחק אבל נכון לעכשיו המבחן המרכזי שלו יהיה בהיכרות עמוקה על הסגל וניסיון למצוא אסטרטגיה שתתאים לקבוצה הנוכחית. אם ימשיך את הקו של קודמו בתפקיד קשה להאמין שיאריך ימים בתור מאמן והוא חייב לעשות לא מעט ניסויים עם הסגל הקיים כדי להוציא ממנו את המיטב.

בהקשר הזה מעניין לחשוב באופן כללי על ההחלטה של קבוצות להחליף את המאמן הראשי במחליף שלו, החלטה שבשנים האחרונות הייתה טובה ללא מעט קבוצות. הדוגמה המרכזית היא כמובן ניק נרס שקיבל קבוצה טובה מאוד והפך אותה לקונטנדרית גם לאחר שקוואי עזב. עוד דוגמאות מהשנים האחרונות כמו טיירון לו (עם סימן שאלה חלקי) וגם קני אטקינסון שהפך את ברוקלין לקבוצה לא רעה בכלל. לעומתם, לוק וולטון לדוגמה שלמרות שהנהיג את תחילת העונה של הווריירס בעונת ה 73-9 מתברר כפלופ רציני ואני לא אתפלא אם גם הקינגס יבינו את זה במוקדם או במאוחר. במקרה של אינדי באמת עוד אי אפשר לדעת ואם ביוקגרן יבוא להוכיח את עצמו ולא יפחד להתנסות אפשר יהיה להחליט על הצלחה בגזרת המאמן. הבעיה האמיתית היא שבאמת אי אפשר לדעת (אני באופן אישי הייתי מעדיף את בקי האמון), ימים יגידו.

שחקנים מרכזיים בסגל:

דומנטאס סאבוניס (פאוור פורוורד/סנטר) – האולסטאר הטרי והכוכב הראשי של הקבוצה חייב לקחת על עצמו יותר ולהנהיג את הקבוצה על המגרש לעתים כמוביל התקפה מהפוסט אבל בעיקר כשחקן שאמור למשוך אליו את ההגנה בתוך הצבע. התפקוד שלו כסנטר מרשים מאוד עד כדי כך שאולי עדיף לתת לו את העמדה באופן קבוע ולהוציא את טרנר החוצה להוות איום משלוש. גם בהגנת הצבע הוא לא רע בכלל ומצליח להקשות גם על סנטרים גבוהים ממנו בעיקר בזכות הכח והגמישות היחסית שלו לעמדה. היות ולאינדי יש שמיכה יחסית קצרה בעמדת הסנטר לא תהיה ברירה אלא לפעמים לתת לו לצאת ולזרוק מהמיד-ריינג' ולתת לטרנר להיות מתחת לסל. העבודה של שניהם ביחד הצליחה בחלקים שונים של העונה הקודמת אבל ייתכן מאוד שנראה את טרנר משחק לא מעט עם המחליפים היות וכאמור אין לה עוד גבוה דומיננטי שיוכל לקחת על עצמו את התפקיד.

המבחן המרכזי של סאבוניס יהיה בהנהגה של הקבוצה על המגרש ומחוצה לו ובעיקר עמידה בלחץ ברגעי המאני טיים וכשהקבוצה השנייה מתמקדת בעיקר בו. לאינדי יש לא מעט קלעים מצוינים שרק יחכו לדאבל טים על סאבוניס ששיפור שלו ביכולת המסירה יכול להוביל ללא מעט שלשות קלות או חדירות לסל. ביוקגרן יצטרך להחליט האם כדאי לאינדי להישאר איטית כמו בעונות שעברו או דווקא לנסות להפתיע את היריבה במשחק ריצה וסאבוניס האיטי יחסית הוא פקטור חשוב בהקשר הזה. אם התפקיד שלו כמוביל הקבוצה יהיה ברור הוא יכול להצטרף לרשימת ה"סנטרים החדשים" (יוקיץ' סטייל) שהתפקיד שלהם לא מתמצה רק בעמידה בתוך הצבע וקליעה מהפוסט אלא גם בניהול משחק מבפנים (5 אסיסטים בעונה שעברה). נקודה אחרונה – קליעה משלוש. סאבוניס הוא קלעי מיד ריינג' מעולה (54% מהשדה בעונה שעברה ו 59% בזו שלפניה) ויש מקום להעלות את השאלה המתבקשת האם הוא מסוגל להיות קלעי טוב מחוץ לקשת. לפייסרס יש לא מעט קלעים טובים לשלוש ולכן הזריקות שלו משם לא יהיו הכרחיות אבל אם במקרה הוא עבד על זה בקיץ וימצא את עצמו באזור ה 30% הדבר יכול לשדרג משמעותית את ההתקפה של אינדי אם כי לא מדובר בנקודה קריטית.

מלקולם ברוגדון (פוינט גארד) – מנהל המשחק המרכזי של הקבוצה. אחרי שהיה שחקן משלים של יאניס במילווקי הוא הגיע בעונה שעברה ולקח את המושכות מייד. הדבר הוביל כמובן לירידה סטטיסטית חדה כמעט בכל פרמטר למעט האסיסטים אבל עם ההבנה שהפוטנציאל שלו עוד לא הגיע למימוש המלא אינדי יכולה להיות שמחה עם ניהול המשחק שלו ועם הדינמיקה שלו עם שאר השחקנים. כשבכנף מוצבים קלעי שלשות טובים ובצבע מחכה סאבוניס או טרנר הציפייה מברוגדון היא בעיקר להתמיד בחלוקת סוכריות לחברים ולקחת על עצמו את ההתקפה רק כשזה באמת נצרך. יש לו יכולות אחד-על-אחד לא רעות בכלל אבל אין בהן צורך כל עוד התיאום הקבוצתי עובד והכדור עובר באופן חכם מיד ליד. הביטחון שצבר בעונה הקודמת ישחק רק לטובתו וההבנה שהקבוצה כבר לא בנויה סביב אולדיפו תיתן לו חופש יחסי להבין שהכדור נמצא אצלו גם ברגעים החשובים במשחק, בעיקר בזכות ראיית המשחק שלו שהייתה טובה מאוד בעונה הקודמת.

בהגנה, ברוגדון הוא גארד מגן לא רע בכלל שיכול בעזרת האורך והזריזות שלו להקשות על גארדים של היריבה ולהשאיר את השחקנים הכבדים של הקבוצה בשמירה על הצבע.

טי ג'יי וורן (פורוורד) – ההפתעה הגדולה של הבועה הייתה עם גופיה מספר 1 שהיה פשוט בלתי עציר בחלקים גדולים של המשחק אבל הוריד כמה הילוכים בפלייאוף. לזכותו ייאמר שמדובר בפלייאוף הראשון שלו אחרי שנים יבשות בפיניקס וגם העובדה שההתפוצצות שלו תפסה אפילו את הקבוצה שלו לא מוכנה. במקרה שלו התפקיד יהיה בעיקר למצוא את מקומו בקבוצה כקלעי מהשלוש וכמי שיכול לפעמים לקחת על עצמו את ההתקפה כשהיא נתקעת ובעיקר להבין מתי הוא חם ויכול לא רק לקלוע מכל מקום אלא גם למשוך אליו את השומרים של היריבה ולרווח את המשחק. חוסר יציבות שלו רק יבלבל את תכנית המשחק של אינדי שתבנה עליו יותר מדי או לחילופין תתעלם מהיכולת שלו לקחת על עצמו את ההתקפה ברגעים חשובים. אם יוכל להוסיף 20-25 נקודות למשחק (תרחיש ריאלי לאור ההשתפרות שלו משנה לשנה) הוא יכול להעלות את ממוצע הנקודות למשחק של אינדי האיטית יחסית. במילים אחרות – יש למה לצפות.

ויקטור אולדיפו (שוטינג גארד/פורוורד) – אחרי העזיבה המאכזבת מאוד מאוד של פול ג'ורג' לפני מה שנראה כמו מילניום הגיע אולדיפו ונכנס לנעליים הגדולות של ג'ורג' כמעט מיד. הבחור שהשתפר מעונה לעונה ואפילו היה קרוב מאוד להדיח את לברון בסיבוב הראשון לפני כמה שנים היה הפנים של הקבוצה שהייתה חייבת סופרסטאר שיעלה אותה לרמה הבאה. כל התקוות האלה נגוזו עם הפציעה האכזרית שלו לפני שנה וחצי והחזרה המקרטעת שלו לקראת סוף העונה שעברה. התפקיד שלו השנה יהיה לחזור לכושר ולהבין שהקבוצה כבר לא יכולה לבנות על חזרה שלו כמנהיג הקבוצה כמו שהיה קודם. עם כל הצער שבדבר אין לקבוצה אפשרות להכריח אותו לחזור למשבצת בה היה קודם והוא יצטרך בעיקר להיות שחקן משלים ואפילו לעלות מהספסל בחלקים מסוימים של העונה. אם יצליח לחזור לכושר הקודם שלו יהיה לאינדי שחקן מאני טיים מהטובים בליגה שגם אחרי 10 החטאות יכול להכניס את הסל החשוב במשחק. אם בכלל יחזור ליכולת הקודמת שלו אפשר לומר שיש סיכוי לגמר מזרח (טוב בסדר נסחפתי).

בצד ההגנתי אולדיפו היה שומר טוב מאוד לפני הפציעה ויכול להיות שעזרה שלו בצד הזה של המגרש תעזור לו לקבל יותר דקות ולהיות נכס יותר טוב מאשר קלעים משלימים כמו מקדורמונט או ההולידייס שקצת פחות טובים בחלק הזה של המגרש.

ג'רמי לאמב (שוטינג גארד/פורוורד) – עוד החתמה טובה מהעונה שעברה של שחקן שיכול לעזור בעיקר בקליעה מכל הטווחים (בעיקר מהמידריינג') ויכול גם לשמור על כמה עמדות של היריבה. התפקיד המרכזי שלו יהיה לחכות על קשת השלוש ולגרום לשומר שלו להיצמד אליו כדי לרווח את הצבע. לאמב הוא שחקן משלים שכל קבוצה הייתה רוצה ואם לא ייפצע הוא יהיה נכס משמעותי העונה. הוא גבוה ונייד (רק 82 ק"ג על 1.96 ס"מ) ואמור לעשות את התפקיד שלו – לנצל הזדמנויות בהתקפה ולעצור שחקנים חשובים אצל היריבה.

מיילס טרנר (סנטר/פורוורד) – אחד הסנטרים המוזרים בליגה שנראה כאילו הוא תקוע בין היכולת שלו להיות סנטר מודרני ולקלוע משלוש לבין העובדה שהוא מאוד אוהב את הצבע שם הוא דורך על האצבעות של סאבוניס. בעונה שעברה השילוב ביניהם עבד טוב אבל נראה לי שהגיע הזמן להוריד אותו לספסל במשחקים שבהם אין ליריבה סנטר גדול במיוחד ולחלק את הדקות בינו לבין סאבוניס על המגרש. מלבד שניהם אין באמת לאינדי שחקנים גבוהים מאוד שיכולים לשמור על המפלצות שיש בליגה ולכן שימוש יעיל בטרנר הוא כמו אוויר לנשימה עבור קבוצה בינונית בגודל כמו אינדיאנה. בהקשר ההגנתי, העובדה שהוא אחד החוסמים הטובים בליגה לא מספרת את כל הסיפור. מבט מדוקדק במשחקים מראה שלא מעט חסימות שלו ממשיכות לסל קל של היריבה היות ואין מי שיקלוט את הכדור אחרי שטרנר מגן על הטבעת. יכול להיות שבזמנים שבהם הוא וסאבוניס נמצאים על המגרש הוא יוכל לשמור מחוץ לצבע ולבוא לעזרה כשצריך. אם יוכל לעמוד על קשת השלוש הדבר יכול לתת יתרון התקפי והגנתי לא רע לקבוצה שמחזיקה שומר גדול שיכול להתמודד גם עם קטנים ממנו, כמובן בערבון מוגבל.

שחקנים משלימים

ארון הולידיי (פוינט גארד) – הגארד המחליף של הקבוצה מספק את הסחורה בין השאר בזכות קליעה יציבה מכל הטווחים וניהול משחק לא רע. התיאום שלו עם אחיו ג'סטין מעולה ודקות המנוחה שהוא נותן לברוגדון חשובות מאוד ומתגמלות יפה את הקבוצה. עם קליעה של 40% לשלוש אי אפשר להשאיר אותו לבד גם כשהכדור לא אצלו והבעיה היחידה שלו היא ההגנה על גארדים גבוהים שעושים עליו נקודות קלות. כשהוא על המגרש חשוב מאוד שאחד משומרי הצבע הטובים יוכלו לעזור והוא יוכל להיצמד יותר אל השחקן שהוא שומר בלי לחשוש שיעבור אותו. כמובן שמדובר עדיין בגארד צעיר בליגה שמלאה בגארדים מעולים ולכן קפיצת מדריגה קטנה ונתינה של עוד כמה דקות תעזור לקבוצה מאוד ויכולה גם למנוע פציעה מיותרת של ברוגדון עקב שחיקה.

דאג מקדורמונט (גארד/פורוורד)– אחד מקלעי השלשות היעילים בליגה חייב להיות עקבי ולתת לקבוצה את השלשות שהיא כל כך זקוקה להן. אם הוא יצליח לא ללכת לאיבוד לקראת סוף המשחק יש לאינדי על מה להסתמך בדקות האחרונות בהן כל שלשה חשובה.

ג'סטין הולידיי (פורוורד) – ההולידיי הגדול הוא שחקן חביב למדי בשני צידי המגרש ועם יכולת לא רעה לסיים ליד הטבעת או לקלוע מחוץ לקשת כשצריך. התיאום שלו עם אחיו הקטן מהנה מאוד והיעילות של הקליעה שלו יחד עם העובדה שהוא לא חור הגנתי חשובה מאוד בדקות שהוא משחק.

טי ג'יי מקונל (שוטינג גארד) – עוד שחקן משלים שיכול לקבל קצת יותר דקות בשביל חלוקת עומס. למרות אחוזים מזעזעים מהשלוש בעונה שעברה (במעט זריקות) מדובר בשחקן שבהחלט יכול לחדור לסל כמה פעמים במשחק ולזרוק ממיד ריינג'. חוץ מזה הוא מגן לא רע.

גוגה ביטדזה (סנטר) – מי???? – הכירו את הבחירה ה 18 של הדראפט הקודם. בעונה שעברה הוא לא שיחק כמעט בכלל והשנה הגיע הזמן לתת לו הזדמנות היות ואין לאינדי מספיק סנטרים. הסטטיסטיקה במקרה שלו לא אומרת כלום אבל כנראה שמדובר בריבאונדר לא רע שמעדיף את הצבע אבל עם פוטינציאל כלשהו לקליעה מרחוק. בעונה הקרובה ביוקגרן יהיה חייב לתת לו הזדמנות ולקוות שיש עם מה לעבוד כי השמיכה מספיק קצרה גם ככה.

לקראת העונה הקרובה

היות ולקבוצה יש מאמן חדש והליגה משתנה לכל מיני כיוונים יש כמה נקודות שיהיה שווה לעקוב אחריהם בנוגע למשחק של אינדי:

קצב – אינדיאנה הייתה קבוצה איטית מאוד שהתבססה בעיקר על הגנה קשוחה והתקפה מסודרת. כשאחד משני האלמנטים האלה נפגם היא לא הצליחה להתמודד עם כוכבים ורסטיליים או קבוצות גבוהות (היא מתקשה מאוד מול דטרויט לדוגמה) ואז הקבוצה פשוט הולכת לאיבוד. האם יהיה שווה להעלות את הקצב בהתקפה, לתת לשחקנים לאלתר יותר גם במחיר של הגנה רופפת יותר? לא ברור אבל בהחלט שווה לנסות. ארגז הכלים הדל של הקבוצה יחייב אותה לנסות עוד אופציות לייצר נקודות ואם אפשר גם להשתמש במומנטום בשביל לבנות הובלה גבוהה. אם כל המשחקים בעונה הקרובה יהיו צמודים יחסית והיו קרב התשה אחד ארוך הכושר של השחקנים והחוזק המנטלי שלהם יישחק מהר מאוד.

מאני טיים – כדורסל משחקים 45 דקות ואז אינדיאנה מאבדת את הראש. ככל שהמשחק מתקדם, העייפות גוברת והקבוצות מכירות אחת את השנייה יש צורך בשובר שוויון שייקח על עצמו את ניהול המשחק כשהתכנית לא עובדת. בשנים הקודמות זה היה אולדיפו אבל בהנחה שהוא לא יחזור למה שהיה קודם צריך למצוא שחקן או שניים שלא יפחדו ללכת על זריקות קשות גם אם הם בסוף לא ייכנסו. לקבוצה יש משמעת מאוד גבוהה ואין קרבות אגו כמעט בכלל אבל היא חסרה ביטחון עצמי – מוצר קריטי כשמשחק מגיע לשלבים המכריעים שלו. האם הולכים על משחק פוסט של סאבוניס? נותנים את הכדור לוורן? ברוגדון? אולי אפילו לאמב? האידיאל הוא שכל האפשרויות יהיו קיימות אבל בליגה של היום חייבים להתכונן לסיטואציה שבה תכנית המשחק הולכת לפח. בפלייאופים האחרונים אינדי הייתה קרובה לניצחון כמה פעמים עד שבדקות האחרונות אחד הכוכבים של היריבה סגר את הסיפור. אם כך יהיה גם בעונה הבאה, אפשר להתחיל לארוז מוקדם.

הנעת כדור – הנעת הכדור של אינדי לא רעה בכלל. בעונה שעברה היא הייתה שביעית בליגה במספר האסיסטים למשחק והתיאום ההגנתי היה טוב מאוד. אל הנקודה הזאת הצטרפו שתי בעיות מרכזיות:

תנועה ללא כדור – אחד השיעורים הגדולים שלימדה גולדן סטייט את הליגה היא החשיבות של התנועה ללא כדור. גם הלייקרס ודנבר בעונה שעברה נעו לא מעט מחוץ לקשת, פנימה והחוצה והקשו מאוד על ההגנה. כמובן שאין לאינדי שחקנים שמסוגלים לנהל את ההתקפה כך בצורה מושלמת אבל דווקא העובדה שאין אף שחקן שחודר יותר מדי אל הסל יש לאינדי את היכולת לבנות התקפה דינמית יותר עם שינוי עמדות תוך כדי הפוזשן. יש לשחקנים מספיק משמעת בשביל לבנות תרגילים מסובכים יותר והיצירתיות של צוות האימון חשוב עד הכרחי.

ניהול שעון ה 24 – יותר מדי פעמים השחקנים של אינדיאנה מקבלים את הכדור על קשת השלוש עם רווח מהשומר וחיפשו את המסירה. ה extra pass שמתחיל להיות רווח בליגה יוצר לא מעט בזבוז הזדמנויות ושחקנים מפחדים לזרוק לסל גם אם הם בעמדה טובה לעשות זאת. צריך להבין שמעט מאוד התקפות נגמרות עם הזריקה האידיאלית ושעדיף לקנות ביטחון על ידי זריקות מרובות מאשר להיתקע 24 שניות ושלחרר זריקה קשה. המאמן צריך לומר לשחקנים שאין שום בעיה לזרוק בשניות הראשונות של השעון אם לא מדובר בזריקה משוגעת כל כך, והצלחה בגזרה הזאת יכולה לייצר מומנטום התקפי טוב שיעזור גם להגנה. בשלוש מילים: לא לפחד לזרוק.

פציעות – אינדי הייתה אחת הקבוצות שסבלו מבעיית פציעות חמורה ולצער הלב מדובר במשהו שצריך לתת עליו את הדעת. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא ניהול דקות מוקפד של כלל השחקנים וניתנת הזדמנויות לשחקנים משלימים ואפילו אנונימיים לנסות את מזלם על הבמה הגדולה. בלי קהל שחקנים צעירים יכולים לשחק באופן יותר רגוע ואולי גם להשתלב בחלק קדמי יותר של הספסל. היות והקבוצה משחקת בקצב איטי נוצר מצב שמעט מאוד משחקים מוכרעים לפני סוף המשחק והשחקנים צריכים משחק אחרי משחק להיות חדים לאורך הרבה דקות. כמה שזה יישמע לא ספורטיבי אבל עדיף לפעמים לחטוף בלואואאוטים רק בשביל שהחמישייה לא תצטרך לשחק עד השניות האחרונות של המשחק.

בחזרה לעתיד

איך תיראה עונת ה NBA הקרובה? רק אלוהים יודע. הצצה מסוימת קיבלנו בבועה ובפלייאוף שעבר אבל המנוחה הארוכה של אלו שלא נכנסו לבועה והמנוחה הקצרה של אלה שנכנסו לשלבים המאוחרים בפלייאוף אמורה לשחק תפקיד כלשהו לפחות בשלב הראשון של העונה. נוסיף את כמות הכישרון האדירה, היעדר הקהל והלחץ שמתלווה אליו ונקבל משהו שלא נראה במחוזותינו זמן רב – נטו כדורסל. עם מערב רצחני ומזרח משופר אפשר לשמוח שהליגה בידיים טובות ולקוות שהעשור הקרוב יהיה יותר תחרותי מקודמו. בנוגע לאינדיאנה, נעמיד את שלושת התרחישים כמיטב המסורת:

התרחיש האופטימי – סיבוב שני תחרותי בפלייאוף. אחרי שהצליחה לשמור על הסגל שלה בריא אינדי מצליחה לרכב על המומנטום ולהדיח את פילי בסיבוב ראשון מותח מהרגיל. אז היא שוב נפגשה מול מיאמי שעדיין גדולה עליה בכמה מידות והפסידה 2-4 מכובד עם הרבה חומר לעונה הבאה. אה, ואולדיפו חוזר כמו גדול.

תרחיש פסימי – שארלוט מצליחה לצאת מהבינוניות, ווסטברוק מגלה שיש לו עוד שחקנים בקבוצה ואינדי מוצאת את עצמה מחוץ לפלייאוף אחרי לא מעט פציעות והרבה סימני שאלה פתוחים. הקבוצה מתפרקת ומנסה להיבנות מחדש סביב סאבוניס או כוכב אחר.

תרחיש ריאלי – אין שום סיבה שאינדי לא תעלה לפלייאוף השנה, ואין שום סיבה שהיא תעלה סיבוב. השנה הדחה בסיבוב הראשון תהיה נסלחת רק אם לא יהיה מדובר בסוויפ ואם יוכח במהלך העונה שהקבוצה הצעירה יחסית יכולה לרוץ ביחד עוד כמה שנים ועם כמה חיזוקים להתקרב אל הטבעת המיוחלת.