הסלטיקס אכן הסתדרו בדרך שקבוצות אמורות לעשות בקבוצות ספורט מיתולוגיות. ראסל ערך מסיבות חג מולד עבור חבריו לקבוצה ומשפחותיהם. בשנת 1962 הוא לקח את הטירון הנדהם האבליצ'ק ברחבי העיר כדי לקבל מחיר טוב על סטריאו. "כולנו היינו זרים במקום רחוק מהבית", אומר ראסל. "אבל הפכנו את זה למצב ייחודי. קוזי התחיל את זה. הוא היה חבר טוב מאוד לקבוצה."

ובכל זאת, זה היה שונה מחוץ לפקעת החמה של הסלטיקס . לילה אחד בשנת 1971 התאסף הצוות בפרבר רידינג בוסטון, שם התגורר ראסל, כדי להיות איתו כשהעיר כיבדה בגאווה את הקפטן שלהם. זו הייתה הפעם הראשונה בה היינסון ראה אי פעם את ראסל בוכה, הוא היה כל כך מאושר. כעבור כמה חודשים אנשים פרצו לביתו של ראסל, השתוללו, ניפצו את גביעיו, עשו את צרכיהם במיטתו ופיזרו את הצואה על קירותיו. הם לא רצו שום גבר שחור בעירם. אבל בחדר ההלבשה ראסל מעולם לא דיבר על הדברים האיומים שקרו לו כל כך קרוב לבוסטון. "הוא היה גאה מכדי לספר לאנשים", אומר היינסון.

קוזי עדיין מרגיש אשם. "הלוואי שהייתי עושה יותר כדי לתמוך בראס," הוא אומר. "היינו כל כך קרובים, כחברים לקבוצה, אבל היינו צריכים להיות מודעים יותר לכעס שלו." קוזי נאנח אנחה עמוקה. "אבל אתה מכיר את הבדיחות – הכל בנושא המאצ'ואיסטי. תמיד מפחדים לתת לשיחה להיות יותר מאשר רק שטחית. אנחנו מתבגרים הרבה יותר מאוחר מכל אחד אחר".

אז הם פשוט היו צריכים להסתפק בניצחון.

ראסל הסיע את הלקסוס לאוקלנד. כשהיה ילד קטן, אחרי דיקסי הכפרית, נראתה עיר הולדתו הגדולה החדשה בקליפורניה מקום כה מרגש להפליא. אבל אוקלנד לא הייתה ואלהאלה (גן העדן במסורת הנורדית). "אפילו לא יכולתי ללכת למרכז העיר," הוא אומר. "השוטרים ירחיקו את הילדים השחורים. ועדיין יש לך את החיילים האלה בכחול ברחובות. מבחינת כלכלה, הדברים בוודאי טובים יותר באמריקה כיום. אבל מערכת המשפט הפלילי לא השתפרה."

בכל זאת, גם אם המשטרה הוציאה את ויליאם הצעיר מאוקלנד המסוגננת, הוא גדל בסיפוק. גם לאחר מותה של קייטי, הראסלים נהנו מסוג החיבוק המשפחתי המביך שחסר כל כך הרבה לנערים שחורים כיום. צ'רלי ג'וניור יהיה בוגר מכללה ויהיה עובד סוציאלי ומחזאי. ויליאם מצדו היה תולעת ספרים. עבור מי שבסופו של דבר יהיה 2.08 בגובה, הוא צמח מאוחר מאוד ולא הבחינו בו הרבה על מגרש הכדורסל. אבל אז, הוא גם לא היה טוב. פרנק רובינסון, שחקן הבייסבול הגדול, היה בכדורסל במק'לימונדס היי. הוא צוות עם ראסל, והוא אומר, "הוא אפילו לא יכול היה לשים את הכדור בסל כשהוא היה מטביע." ראסל היה אמור לסיים את לימודיו בינואר 1951, ובכך הייתה כוונתו להשיג עבודה במשרה חלקית במספנות ולחסוך עד שיוכל ללכת למכללה.

זה בוודאי מה שהיה קורה, אם האל דג'וליו, ששיחק באוניברסיטת סן פרנסיסקו ומדי פעם גייס שחקנים צעירים לעבר בית הספר, לא היה הולך יום אחד למשחק באוקלנד היי-מקלימונדס כדי לעזור ל- יו- אס- אף שהייתה מכללה עירונית קתולית שלא הייתה לה אפילו גימנסיה, מאמן הקבוצה נאלצה להסתפק בשחקנים פחות טובים. כתוצאה מכך הבחין דג'וליו בסנטר של מקלימונדס, השחיף הלא מוכר עם הזרועות הארוכות להפליא, שהיה לו משחק טוב ונדיר באותו יום. כעבור שבוע הופיע דג'וליו ללא הודעה בביתם של הראסלים והציע לוויליאם מלגה לסן פרנסיסקו. רק אז הוא סיפר למאמן הדונס פיל וולפרט על הממצא שלו. וולפרט היה סקפטי אך הסכים לקבל את ויליאם.

                זה היה כל כך קרוב לכך שמעולם לא היה ביל ראסל. "זה עושה לי צמרמורת" קארן אומרת.

אפילו כשראסל בכה בתואר המכללות הראשון שלו בשנת 1955, המאמן שלו – כמו רוב האחרים – עדיין לא הצליח להבין שראסל הוא הגאון הזה שיצר למעשה כדורסל חדש לגמרי. למשל, וולפרט הסכים עם הסכמה המקובלת שכדי לשחק טוב בהגנה אסור לך לקפוץ, "והנה הייתי באוויר רוב הזמן", נזכר ראסל. למרות שניצחונותיהם של ה"דונס" נערמו, וולפרט המשיך ואמר לראסל שהוא "לא מקשיב לו." הוא היה אומר, "אתה לא יכול לעשות את זה." ראסל היה מגיב, "אבל פשוט עשיתי זאת."

אף על פי כן, ראסל מצא חן בעיני וולפרט – "איש משובח והגון", הוא מכנה אותו המאמן – שהיה נרגש לפתיחותו כלפי שלושה שחקנים שחורים: ראסל, ק. ג'ונס והאל פרי. וולפרט הוצף בדואר שנאה, ומאמנים יריבים כינו אותו בלעג ספארשטיין, על שם אייב, מאמן ההארלם גלובטרוטרס. למרות שהאליפות בה זכתה נבחרת ווסטרן טקסס 1965-66, עם חמישה שחקני חמישייה שחורים, צוירה עם הזמן כאירוע קו פרשת מים, העובדה היא שראסל היה חלוץ באותה מידה כמוהם. הדומיננטיות של השחורים בכדורסל  בשתי הקבוצות שלו  היו-אס-אף במכללות והבוסטון סלטיקס יצרו את התוצר הסופי שהוא האליפות של הטקסס ווסטרן.

קיי.סי ג'ונס זוכר אירוע באוקלהומה סיטי, בו יו אס אף התאמנו והאזרחים המקומיים זרקו מטבעות עליהם כאילו הם ליצנים בקרקס. אבל ראסל, מחייך בסלחנות, הרים את המטבע והגיש אותו לווולפרט. "הנה, מאמן, תחזיק את זה בשבילי," היה כל מה שהוא אמר.

."ואז" ג'ונס אומר "הוא הפך את המצב"

"החלטתי בקולג' לנצח", אומר ראסל באופן ענייני. "ניצחון זו עובדה היסטורית, ואף אחד לא יכול לקחת ממני את זה. אתה מבין למה אני מתכוון?"

אין עוררין על כך שהגזע הקטין את ראסל בעיני משקיפים רבים ומוטים, אך יחד עם זאת, היה זה המומחה הנדיר  שיכל להבין את הברק של הכוח המקורי הזה. ואכן, גם כשראסל זכה בכל שנה באליפות, אך העובדה שצ'מברליין העמיד ממוצעים מרקיעי שחקים הייתה מפתה יותר את הפרשנים. בינתיים, בבוסטון, -הקוזי המסוגנן – המשיך להחזיק את האהדה והחיבה הגדולה יותר מהתקשורת. אורבך נזכר בפעם אחת כאשר קוזי נפצע אך הסלטיקס ניצחה מסע של חמישה משחקים, כאשר "ראס חסם מיליון זריקות". אך כאשר הקבוצה חזרה היא נשאלה רק האם קוזי ישחק הלילה. "זה יכל להרוג את הקבוצה שלי" הרגיש אאורבך. הוא הורה לשחקנים המותשים ללכת ישר מהשדה התעופה לגארדן יחד כקבוצה כדי לאחד אותם.

ראסל היה מעריץ גדול של קוזי, והשניים הובילו יחד. אם הם היו מכנסים פגישת צוות, הם היו מתחילים לבקש דעות על האופן שבו הם – קוזי וראסל – יכולים להשתפר. אחרי זה, מי יכול להתלונן על מישהו אחר? ג'ונס לא יכול להיזכר במקרה אחד לא בקולג' ולא באן-בי-איי. כשראסל נתפס על מישהו, בהחלט היה לו צד ערמומי. אם מישהו לא היה מתאים, הוא היה פשוט מבטל אותו.

המפתח הפשוט של ראסל לקבוצה מצליחה היה לעודד כל שחקן לעשות את מה שהוא עשה הכי טוב. "זכור", הוא אומר, "לכל אחד מאיתנו יש כמות סופית של אנרגיה, ודברים שאתה עושה טוב לא דורשים כל כך הרבה. דברים שאתה לא עושה טוב דורשים יותר ריכוז. ואם אתה עייף מכך, ואז הדברים שאתה עושה הכי טוב יושפעו. " האנוכיות של משחק קבוצתי מצליח – "הייתי מאוד אנוכי", הוא מצהיר – זה נשמע כמו פרדוקס. אבל קבוצה מרוויחה אם כל שחקן נהנה לשחק. ובכל זאת, מציין ראסל, יש קו דק בין קבוצתיות לחשיבה עצמית טיפוסית. "אתה חייב לתת לאנרגיה שלך לזרום לצוות," הוא אומר.

ולפעמים, כמובן, פשוט חייבים להקריב. למשל, אחד הדברים הקשים ביותר שראסל היה צריך לקבל, היה שאם הוא ירוץ בהתקפה מתפרצת והיינסון היה בצד השני, קוזי ייתן להיינסון את הכדור – ואת הסל. בכל פעם. "פשוט היה לו כל כך הרבה אמון בהייני," אומר ראסל. "אז הייתי צריך להכריח את עצמי לרוץ, גם אם הייתי יודע שאני לא אקבל את הכדור."

אולם מעל הכל המפתח להצלחתו של ראסל היה שכישרונו האישי הגדול ביותר היה זה שהועיל ביותר לקבוצה. לא רק שהוא חסם זריקות ; אורבך מעריך כי 80% מהזמן ראסל יכול גם לכוון את החסימה לידיים של הסלטיקס, בדרך כלל להתקפה מתפרצת. יתר על כן – והנה הסיבה לכך שניתוחים סטטיסטיים של המשחק של ראסל הם חסרי משמעות – עצם האיום של חסימת ראסל גרם ליריבים לחשוב פעמיים על קליעה, בעוד שהסלטיקס האחרים יכולים להמר באגרסיביות על ההגנה, בידיעה שמספר 6 יציל אותם. "בקבוצות אחרות, כל מה שאתה שומע הוא 'החלף!' 'חסימה!' 'עזרה!'" תומפסון אומר. "בסלטיקס היית שומע רק מילה אחת: 'ראס!'".

למרות שראסל הפך את קבוצתו לכמעט בלתי מנוצחת, הדימוי היחיד ששורד הוא של אותו ספורטאי יוצא דופן. זו הצרה של כותבי ספורט ישנים: הם זוכרים את היופי שראו הרבה יותר טוב ממה שאנשים כיום יכולים לדמיין אותו מקריאת סטטיסטיקה. "לא סתם ביל היה כל החבילה – והוא היה", אומר ווסט, "אבל הייתה נוכחות כזו שהוא הביא למשחק".

לבד, למעשה, ראסל היה אחראי מאוד לשינוי צורת החשיבה של הציבור על גברים גדולים בכדורסל. לפני ראסל, הענקים נחשבו לעיתים קרובות כגאונים מטורפים, כמו צ'מברליין, או, בריונים כמו גוליית. אבל ראסל הרגיש נוח בעורו, וזה הראה. "אני גבוה," הוא אומר. "אוקי? ואם זו הסיבה היחידה שאני יכול לשחק, גם זה בסדר. אל תכחיש את הנכס הגדול ביותר שלך. אני בחור שחור גבוה. אוקי? אין התנצלויות, לא התרברבויות." במשחק שהיה כוריאוגרפי הרבה יותר מזה של ימינו, איש לא הצליח לראות את האלגנטיות של ראסל – הציפור הגדולה הנהדרת הזו מסתובבת, עם כנפיים ארוכות שהתפתלו כמו קסם, ועולות גבוה מעל לעיניך. למעשה ראסל ראה את עצמו כאמן, את משחקו כיצירת אמנות. "אם אתה יכול לקחת משהו לרמות שמעט מאוד אנשים אחרים יכולים להגיע אליהם," הוא אומר בלי יהירות, "אז מה שאתה עושה הופך לאמנות".

ללא בושה, הוא ביקש לשחק את המשחק המושלם. " הצבתי לכך סטנדרטים מסוימים," הוא אומר. "ראשית, כמובן, היינו צריכים לנצח. הייתי צריך לקלוט לפחות 25 ריבאונדים, שמונה אסיסטים ושמונה חסימות. הייתי צריך לעשות 60% מהזריקות שלי, והייתי צריך להריץ את כל המהלכים שלי בצורה מושלמת, לתת הוראות מושלמות ולעשות חסימות ולרוץ להתקפה. כמו כן, הייתי צריך לומר את כל הדברים הנכונים לחברי לקבוצה – וליריבים שלי ". למרבה האירוניה, הכי קרוב שהוא הגיע אי פעם להשגת המשחק הזה היה לילה אחד בו עמד בכל הסטנדרטים שלו למעט הברור ביותר: הוא לא עשה סל אחד ב -11 ניסיונות.

לא משנה. היו הרבה רגעים מפוארים וייחודיים שפיצו על כך שהם מעולם לא השיג את אותו משחק חלומי. "לפעמים," אמר לי ראסל במכונית ופורץ לו חיוך מהזיכרון, "לפעמים אם אוכל לעשות משהו בדיוק כמו שרציתי, זו הייתה תחושה כל כך מלהיבה שרציתי לצרוח."

הזיכרון הזה היה כל כך משמח, למעשה, שהוא החמיץ את הפנייה לשדה התעופה. כן, כעבור 30 שנה, הוא הסיע אותי שוב לשדה תעופה. ראינו את אביו באותו בוקר, אז משימתנו הושלמה. ועכשיו קארן הגיעה לבקר את צ'ארלי, אז שלושה דורות של ראסלים היו ביחד, ביל באמצע.

קארן חזרה, לא מזמן, מביקורה הראשון בווסט מונרו. "אנחנו כמו כל כך הרבה אמריקאים אחרים, כולם מפוזרים לכל מקום", היא אומרת, "וזה היה מבחינתי כמו למצוא את השבט האבוד שלי. זה גם הכניס את המסע המדהים של אבי להקשר שמעולם לא הצלחתי. זה שם את את זה מול הפנים שלי." היא ביקרה בקבר של קייטי, וזה גרם לקארן לחשוב: "היה לה את החזון בשביל אבא שלי, כמו שהיה לו חזון בשבילי."

צ'רלי התרגש כשקארן חיבקה אותו ואמרה לו את זה. ביל הביט בהם – האב שהיה בעל השכלה בכיתה ו' והבת שסיימה את לימודי משפטים בהרווארד. הם היו סיפורה של בערך מאה שלמה של משפחה אמריקאית אחת. כאשר ביל היה צעיר, במשחקו, שחקנים כמוהו היו ידועים כציר מרכזי. עכשיו, במשפחתו, הוא שוב  כזה, הציר שעליו מסתובבים הראסלים, לפניו ומאחוריו. אבל אז, זה היה אותו הדבר עם כדורסל. ביל ראסל היה הציר שעליו כל ענף הספורט הסתובב. אתה מבין למה אני מתכוון?