מחשבות כדורסל של חמישי / רועי ויינברג

מיאמי – בוסטון: תובנות

הסיפור הגדול של המשחק הזה הוא טיילר הירו. אנחנו רואים שחקנים עושים מטמורפוזה בפלייאוף משחקנים טובים לטובים מאוד (כמו ג'מאל מארי השנה) או מאלמונים לטובים, אבל הקפיצה של הירו מדהימה. זה לא רק המשחק הזה, כשהוא באמת קלע מכל נקודה במגרש, אלא ההתקדמות שלו לאורך כל הסדרה: המעורבות שלו בהתקפה כמוסר ובלי הכדור מרשימה במיוחד, הריבאונד וההגנה מראים שיפור עצום גם כן. הכל מתחיל כמובן מיכולת יצור הנקודות. 37 נקודות במשחק פלייאוף קריטי בשנה הראשונה בליגה זה משהו שלא רואים בכל יום. הירו הפך תוך כמה חודשים מחבר חמישיית הרוקיז השנייה לשחקן שקמים בשבילו ב-4 בבוקר. יש עתיד במיאמי.

הדבר החשוב הוא לא בהכרח העתיד, אלא ההווה. זה היה משחק רע של כל מי שלא ב-4 הגדולים של מיאמי: הצוות המסייע, בפרט דאנקן רובינסון וג'יי קראודר, היו חלשים מאוד בהגנה ולא פגעו בהתקפה (9 נקודות לכל מי שהוא לא הירו, דראגיץ', באטלר ואדביו). החמישייה של מיאמי ברבע האחרון עם הירו ואנדרה איגודלה, במשחקו הטוב ביותר בחולצה של מיאמי, עבדה טוב וסביר שתסגור גם את המשחק החמישי.

זה היה משחק מעניין של באטלר. הוא היה הרבה יותר פעיל מכל משחק אחר בסדרה וחיפש את הסל באגרסיביות מהשנייה הראשונה. הכדורים לא נכנסו, אבל הוא עשה עבודה טובה בהגנה וקלע קליעות עונשין חשובות בסיום. זה לא היה משחק טוב של ג'ימי באטלר, אבל המשחק עצמו היה מאוד ג'ימי באטלר – 2 קבוצות שנלחמו לאורך משחק שלם וניצחון שהגיע אחרי קרב קשוח. כפיית האיבודים של מיאמי ברבע האחרון התחילה ממנו וכשהירו קולע ביעילות כזאת זה הספיק.

למרות הכל, בוסטון הייתה מאוד קרובה. זה קרה בזכות מחצית שנייה נהדרת של ג'ייסון טייטום – 10 מ-16 אחרי 0 מ-6 במחצית הראשונה – כשהוא הצליח לתקוף את קראודר פעם אחרי פעם. ההיט הגיבו עם איגודלה שעשה עבודה לא רעה, אבל זה היה מאוחר מדי. המשחק יכל ללכת גם לכיוון אחר. היו 2 דברים שבלטו לרעה אצל הסלטיקס, שנשארו הקבוצה המוכשרת יותר בסדרה הזאת:

הראשון זה התגובות האיטיות של סטיבנס. עדיין אין לנו את הסטטיסטיקות שמראות בכמה פוזשנים קמבה ווקר שמר על טיילר הירו, אבל במבחן העין זה היה די ברור – מיאמי חיפשה אותו והשיגה עליו נקודות פעם אחר פעם. הסלטיקס הגיבו כשניסו "להחביא" אותו על איגודלה, אבל השילוב בין יכולת המסירה הנהדרת של איגודלה והטיימינג פגע בהם. קשה להחביא אנשים נגד החמישייה הסוגרת של מיאמי כשההיט משחקים עם 5 מוסרים טובים מאוד (דראגיץ', הירו, באטלר, איגודלה ובאם).

החמישיות הנמוכות של בוסטון עשו חיים קשים למיאמי במשחק השלישי והגיעו לכאן מאוחר מדי. גרנט וויליאמס היה נהדר בשלושת המשחקים הראשונים ושיחק 45 שניות וגורדון היווארד היה על הספסל למשך רוב הרבע האחרון. זה הושפע מכך שלראשונה בסדרה דניאל ת'ייס לא היה בבעיית עבירות, אבל גם בדקות בהן הם שיחקו ביחד הם הצליחו כמעט למחוק את ההפרש הדו-ספרתי שמיאמי פתחה בסוף המשחק.

הגדולה של החמישיות האלה היא שהן מוציאות את המקסימום מאחד השחקנים של הסלטיקס שנכנס פנימה ומנסה לנצל סגירות איטיות של מיאמי או תנועה של שחקנים אחרים בבוסטון. היום זה היה מרקוס סמארט שעשה כמה טעויות ברבע האחרון (3 איבודים ואסיסט בודד) שאולי עלו במשחק. החזרה של היווארד שמאפשרת את החמישיות האלה הייתה אמורה להוביל לכך שהוא יהיה בתפקיד המרכזי הזה כנשק שובר-אזורית, ויכול להיות שנראה אותו נמצא שם במשחקים הבאים.

שום דבר לא גמור בבועה, במיוחד לא יתרון 3:1 כשדנבר כבר חזרה ממנו פעמיים. מצד שני, השילוב בין התגובות האיטיות של הסלטיקס, היכולת המרשימה שלהם לאבד את הכדור ולאבד יתרונות ברבע האחרון והקילר-אינסטינקט של הירו ובאטלר נותן למיאמי מקדמה ענקית לקראת משחק 5.

הלייקרס נכנסים לזון

המשחק השלישי בגמר המערב, בין הלייקרס לדנבר, היה כולו דנבר. הם שיחקו טוב יותר: שחקני המשנה התעלו (בפרט ג'רמי גרנט ומונטה מוריס), ג'מאל מארי נתן משחק מצויין נוסף באחד הפלייאופים הגדולים והמפתיעים של שחקן בשנים האחרונות, ניקולה יוקיץ' נתן משחק אחראי ודנבר עלתה ליתרון מוצדק של 20 נקודות. בשלב הזה הלייקרס הלכו על פתרון יפה עם מעבר להגנה אזורית: אלכס קרוסו, ראז'ון רונדו, לברון ג'יימס, קייל קוזמה ואנטוני דיוויס הצליחו להפוך הפרש של 20 ל-3 בזכות שימוש בהגנה הזאת.

בניגוד לאזורית של מיאמי נגד בוסטון או האזורית של טורונטו נגד בוסטון ראינו כאן אזורית קצת אחרת. המטרה של הלייקרס הייתה למנוע מניקולה יוקיץ' להשפיע וזה עבד (0 נקודות, 0 אסיסטים וזריקה אחת ברבע האחרון). המהלך הבא מייצג את ההגנה של הלייקרס:

שחקן אחד (הפעם רונדו, במהלכים אחרים זה היה דיוויס) שומר את יוקיץ' אישית ב-elbow. לברון מחכה סמוך לטבעת, מוכן להכנס ולאתגר זריקה מתחת לסל. רונדו נשאר עם האישית על יוקיץ' ויש תנועה טובה של קוזמה מה-weakside. הוא מצליח לקרוא את המסירה. דנבר איבדה 7 כדורים ב-8 הדקות בהן הייתה ב-17-.

הלייקרס בסופו של דבר, כמו שאתם יודעים, לא הצליחה לחזור מהפרש של 20. זה הפרש עצום ושילוב בין עייפות, יום קליעה מזעזע וחוסר היכולת לקחת ריבאונד מנע מהם להשתלט על המשחק, נוסף כמובן לקלאץ' העצום שיש לדנבר. במשחקים הבאים הם יצטרכו לקלוע יותר שלשות ולקחת יותר ריבאונדים, אחרי 4 כדורים חוזרים משותפים של מגי, הווארד, מוריס ודיוויס.

הלייקרס לא הצליחו להכנס לצבע לאורך רוב המשחק וכשהם לא מצליחים גם לקחת ריבאונד היה מקום, אולי, להרכבים אחרים – למשל מוריס או קוזמה לצד לברון ו-3 גארדים. בשלושת הרבעים הראשונים הם ניסו שוב ושוב את אותו דבר, לברון שורף שעון במיד-ריינג' ומנסה לחדור ללא הצלחה. אם הם היו מנסים אחרת בשלב יותר מוקדם יכול להיות שההפרש לא היה מגיע ל-20.

למרות זאת, האזורית יכולה לחזור בסדרה כשדנבר לא הצליחה להכריע אותה עד לקלאץ' של מארי בדקה האחרונה. הם יכולים למצוא פתרונות אחרים, הפשוט שבהם יהיה לתת ליוקיץ' לזרוק מעל השומרים שלו, בפרט כשאלה רונדו וקרוסו. אותה הגנה יכולה להיות מה שמכריע את המשחק הרביעי, במיוחד אם הלייקרס ישתמשו בה בשלב יותר מוקדם וכשיש להם יותר אנרגיה.

בילי דונובן בשיקגו

הבולס עשו מהלך מעניין כשהחתימו את בילי דונובן, ב-5 השנים האחרונות באוקלהומה סיטי, כמאמן ראשי. הוא הגיע בכל שנה עם הת'אנדר לפלייאוף, כשהמאפיין אולי המרכזי ביותר של קריירת האימון שלו ב-NBA היה שיתוף הפעולה עם הכוכבים: ראסל ווסטברוק הגיע ל-3 עונות רצופות של טריפל-דאבל והדחה בסיבוב הראשון. בשנה האחרונה עם כריס פול הת'אנדר שיחקה בסגנון של פול, הרבה פיק-נ'-רול ומיד-ריינג', והצליחה להפתיע בעונה הסדירה עד להפסד כואב בפלייאוף.

אז מה נראה בשיקגו? קודם כל, לאורי מרקנן אחר. דונובן מאמין גדול בריווח המגרש וכדורסל יותר מודרני, משהו שג'ים בוילן, המאמן הקודם, סירב לעשות. ראינו בת'אנדר של העונה האחרונה את דניאלו גלינארי זורק 7.1 שלשות למשחק שנכנסו באחוז נהדר של 40.5%. מרקנן זרק פחות וקלע באחוז נמוך משמעותית (6.3, 34.4%) ורחוק מגלינארי כקלע, לפחות כרגע, אבל דונובן יכול להשתמש בו יותר "נכון" – זריקות אחרי חסימות למוביל הכדור. מרקנן קלע 18.7 נקודות למשחק בשנתו השנייה בליגה. אולי אצל דונובן הוא יחזור למספרים האלה.

המרוויח העיקרי יכול להיות זאק לאבין, אולי הפרנצ'ייז פלייר של הקבוצה הזאת. דונובן האמין בשיתוף פעולה עם הכוכבים שלו כשווסטברוק נתן את השנים הכי מרשימות שלו, סטטיסטית, בקריירה ופול נראה כאילו הוא חזר 4/5 שנים אחורה העונה. לאבין יכול לקבל את חופש הפעולה הזה מדונובן השנה. הת'אנדר שלו הצליחו בדקות של שני שחקנים יוצרים אחד ליד השני, ולכן יכול להיות שנראה המון מלאבין וקובי וויט ביחד – קצת בדומה לפול ושרודר או ווסטברוק ושרודר בת'אנדר.

היתרון הגדול ביותר של דונובן יהיה בניית הקבוצה. השחקנים של הבולס לא אהבו את בוילן, בלשון המעטה, מה שאי אפשר להגיד על דונובן שזוכה להערכה משחקני העבר שלו ומהשחקנים באוקלהומה. הוא הצליח לשמור על כריס פול ודניאלו גלינארי בריאים לאורך העונה, משהו נדיר בקריירות של שניהם ושינוי מבורך בשיקגו פצועה שלא זכתה להרבה זמן משחק של ארבעת שחקניה הטובים ביותר ביחד.

סביר שנראה שינויים בסגל של הבולס, כשאפשר לבנות כמה חבילות טרייד מסקרנות סביב ת'דאוס יאנג, תומאס סאטורנסקי ואפילו הבחירה הרביעית בדראפט, אבל כבר עכשיו יש להם כישרון שיכול להספיק לפלייאוף במזרח – מתחת 7 הראשונות (מילווקי, טורונטו, בוסטון, אינדיאנה, מיאמי, פילדלפיה וברוקלין בריאה עם דוראנט ואירווינג), אבל מעל השאר.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. 1. הירו מרשים מאוד, במיוחד שמדובר ברוקי. כמו שציינת, מרשים יותר זה הבטחון של ההיט לתת לו לנהל ולהריץ מהלכים בהתקפה. הוא מוכיח שיש לו הרבה יותר לתת מאשר רק קליעה והוא תורם בכל אספקט של המשחק, במיוחד הריבאונד.
    2. הלייקרס פשוט לקחו שלושה רבעים חופש במשחק האחרון, ולמרות הקווץ' ההגנתי שנתנו זה לא הספיק ביום בו הנאגט פוגעים וסוף סוף משחקים כמו עצמם (אולי יש קשר לנרפות של הלייקרס בשלושת הרבעים הראשונים.
    בכל פעם שהלייקרס היו פיזים בהגנה הנאגטס הסתבכו.
    3. "היתרון הגדול ביותר של דונובן יהיה בניית הקבוצה." – צריך לתקן שלזכותו של דונובן קרנישובאס על ההגה אחרי שנים של הצמד הקודם, ככה שגרוע יותר בעמדת ה-GM כנראה שלא יכול להיות.

  2. הדבר המוזר ביותר במשחק היה הפחד הלא מובן של שחקן מנוסה כגורדון הייוארד לזרוק לסל, אפילו ממרחקים קצרים ממיד-ריינג'. הוא מיהר להיפטר מהכדור רק חס וחלילה לא לנסות לקלוע ולהחטיא. זאת היתה הטעות הגדולה של סטיבנס לא לחוש זאת ולהכניס את ויליאמס במקומו.

  3. אחלה מחשבות רועי, תודה רבה.
    .
    הבעיה בחמישיה הנמוכה של הסלטיקס היא שגם למיאמי יש כזו, עם איגודאלה, ושאצל בוסטון יש את ווקר הנמוך ואצל מיאמי לא. כרגע הסדרה נראית לי "מפוצחת", כלומר קשה לי לראות שפן כזה או אחר יוצא מהכובעים של שתי הקבוצות, אז אם לא תהיינה פציעות, לא רואה את בוסטון מעפילה לשלב הבא.
    .
    בנוגע לאזורית של הלייקרס, כמו שכתבת, ורואים בסרטון – יוקיץ' היה צריך לנצל את המיסמאץ', לקחת נשימה, (בכל זאת רבע רביעי), ולקלוע מעל רונדו במקום לחפש את המסירה.
    .
    בנוגע לשיקגו ודונובן – האמת שאני לא ממש עוקב אחרי הקבוצה, אבל בנוגע לדונובן אפשר לתאר את העבודה שלו עם ראסל ופול ג'ורג' באופן הרבה יותר ביקורתי ממה שכתבת, כך שלדעתי זה תלוי בעיקר ביכולת/רצון של השחקנים של שיקגו לשחק כקבוצה. אם הם לא יעשו זאת, כמו שראסל וג'ורג' לא עשו זאת, הוא לא יהיה האיש שיצליח ל"התיך" אותם זה בזה.

  4. למרות המשחק הנפלא של הירו, והיכולת המרשימה של באטלר ודראגיץ', לשלשה פתוחה לניצחון, with the fate of the universe on the line,
    I WANT IGOUDALA!!!!!!!!!!!!

        1. מקס קלרמן.
          הייתי ממליץ לנסות לגייס אותו ואת סטיבן איי סמית ביחד לבלוג החי.
          במקרה הזה סמית צודק – "Ice Water , hot water , warm water , no water , Give me #30"

            1. אבל לא את איגודאלה חחח

              טוב שלא אמר דריימונד, המנוע האמיתי של הקבוצה

  5. לצערי המשחק הלילה היה קשה לצפיה, בעיקר מצד בוסטון. בקושי מסוגלים לעשות סל ועם כל כך הרבה כישרון, אולי זו עייפות, לגיטימי. יש מצבים שלאורך 3-5 התקפות יש להם גג סל שדה אחד, וזה לא נראה בגלל הגנה מהצד השני, אלא החטאות ואיבודים.
    זה הכי טוב שיש במזרח? מה קרה השנה?
    דנבר היו עושים 4-1 או 4-0 פה
    אני כבר לא מדבר על הכישרון על הנייר של פילי שהיה אמור לנצח, אבל אלה חדשות מלפני שנתיים.
    **
    לעצם העניין, המשחק של הירו היה מרשים מאד, מזכיר קצת את קליי בסגנון, ויש לו הרבה אופי.
    באטלר לא נראה סטאר, אלא עוד שחקן טוב, והעניין הוא שגם לטייטום יש הרבה דקות כאלה
    **
    לגבי הלייקרס, יש להם מידי פעם משחקי נפילה של 20% לשלוש ו 60% עונשין , זה שהם נשארו במשחק היה מרשים. האזורית טובה מאד

    1. אתה חוזר על המנטרה שהמזרח גרוע, להזכירך שהאלופה האחרונה היא מזרחית, ומיאמי או בוסטון בהרכב מלא שוות בכוחם לליקרס או לדנבר. בוא נניח לרגע שהמזרחית תנצח השנה, שוב… האם זה אןמר שהמערב פח? יש הגנות במזרח ולכן הריקות קשות והלחץ הוא 48 דקות, שחקנים טועים מאמנים טועים אבל אין קשר בין המיקום הגיאוגרפי לאיכות הקבוצה. בכל אופן תהנה כי עוד רגע יוצאים לחופשה וכשנחזור לעונה הבאה כל העולם הזה יכול להיות רע, רע מאוד.

  6. אחלה מחשבות.
    לא משנה איך יגמר חייבים לתת לצוות הניהולי של מיאמי כפיים. אחלה קבוצה נטולת כוכבים הרימו שם.
    באטלר הוא "ספק כוכב" עדיין
    🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט