מחשבות כדורסל של שבת / רועי ויינברג

לייקרס-דנבר: משחק 1

הבריחה של הלייקרס הגיעה במשחק אולד-סקול כשהם לא זרקו הרבה שלשות במחצית הראשונה ובפרט בריצת ה-16-1 שהכריעה את המשחק. ראינו קבוצה שמשחקת על חסימות בניסיון להכנס לסל ולהשיג מצבי זריקה טובים בטבעת וזה הצליח להם, גם במתפרצות כשג'יימס הוביל את הכדור וגם במשחק העומד. לברון התקשה נגד גרנט ברבע הראשון בכל הקשור לכניסות לצבע והשימוש בו בתפקיד קצת אחר ברבע השני, בין אם כחוסם או כשיש לידו עוד שחקנים שיכולים להכניס כדור פנימה, היה מהלך טוב של הלייקרס. חסימות, חיתוכים ותנועה נכונה הצליחו למנוע מדנבר לצופף את הצבע לג'יימס והפכו את המשחק הזה.

הסיפור של המשחק לא היה רק ההגעה של הלייקרס לצבע אלא הפיזיות. הם היו גדולים יותר וחזקים יותר מדנבר, יחד עם עזרה קלה מהשופטים (2 עבירות תוקף גבוליות ליוקיץ' בתחילת הרבע השני), והצליחו לסחוט עבירות תוקף ועבירות בהגנה בתדירות גבוהה. לכן יכול להיות שהשחקן השלישי הכי טוב של הלייקרס, אחרי ג'יימס ודיוויס, היה דוויט הווארד – הוא שינה זריקות בצבע, סיים ליי-אפים ובעיקר עשה חיים קשים לניקולה יוקיץ' עם משחק פיזי בצבע. הוא פתח את המחצית השנייה ולא מן הנמנע שנראה אותו פותח גם את המשחק הבא.

ההגנה על יוקיץ' הייתה מעניינת. הלייקרס לא נתנו לאנטוני דיוויס לשמור עליו אלא להווארד (וג'בל מגי) וזה עבד: יוקיץ' היה הקלע המוביל של הנאגטס, אבל שאר השחקנים לא היו במשחק. ג'מאל מארי היה פסיבי בשלושת הרבעים הראשונים והצוות המסייע של דנבר החטיא המון שלשות נוחות. במשחק אחר הם כנראה יקלעו יותר טוב, מה שיכול לגרום לדברים להראות אחרת. הלייקרס בקושי זרקו מחוץ לקשת, משהו שיכול להשתנות במשחקים הבאים אחרי שבמשחקים הראשונים בסדרות הקודמות ראינו אותם לא פוגעים מרחוק במשחק הראשון וכן בבאים. הפעם הם פשוט לא זרקו, כי הם הצליחו להגיע בקלות לטבעת.

זה המבחן של הנאגטס למשחק הבא. היכולת להתמודד עם הפיזיות של הלייקרס בצבע ועל יוקיץ' שנעלם אחרי הרבע הראשון. השילוב של שני הגבוהים הופך את הניסיון לסגירת הצבע קשה יותר כשלצידם יש את לברון, וגם הקו הקדמי של גרנט-מילסאפ-יוקיץ' לא מספיק חזק בשביל להתמודד עם שני גבוהים שתוקפים את הטבעת, אבל הם יכלו להגיב אחרת לקלות שבה הלייקרס הגיעה לצבע – אולי יותר דקות לטורי קרייג במקום גארי האריס, במיוחד כשהאחרון לא פוגע מהשלוש. מעבר לזה, ג'מאל מארי צריך להיות יותר מעורב – הוא היה מסוכן כשזרק ולא בטוח שיש למובילה אפשרויות טובות נגדו ב-1 על 1. הלייקרס היו הרבה יותר טובים, אבל אסור להספיד את דנבר.

לקראת משחק 3: איך מתמודדים עם אזורית?

ההבדל המשמעותי ביותר במשחק השני בין מיאמי היט לבוסטון סלטיקס וגורם מרכזי במה שהפך פיגור של 17 נקודות לניצחון היה ההגנה האזורית של מיאמי. ב-32 מהלכים בהם ההיט שמרו אזורית בוסטון קלעה 25 נקודות ואיבדה 5 פעמים – נתונים נמוכים מאוד (78 נקודות ו-15 איבודים ל-100 פוזשנים). מה בוסטון יכולה לעשות נגד זה?

התשובה הקצרה היא לשנות את כל הגישה למשחק, אבל זה לא משהו שיקרה באמצע סדרה. ביתרונות שבוסטון הצליחה לפתוח בשני המשחקים וגם לאורך העונה הסדירה ראינו אותם מתבססים על התקפת 1-על-1 של טייטום, בראון וקמבה, ונגד האזורית של מיאמי זה פשוט לא עבד. ההיט משחקים עם באם אדביו בצבע ושני פורוורדים שמשחקים יחסית גבוה, מה שמנע מהם להגיע למצבי זריקה טובים ב-1 על 1. ההיט הצליחו במחצית השנייה של המשחק (41:59 למיאמי) לקרוא את המסירות של בוסטון או לכפות זריקות קשות.

מיאמי מצליחה להגיב מהר לכל חסימה או מסירה של בוסטון, ולכן הסלטיקס צריכים להיות פחות צפויים – לתת לטייטום וקמבה את הכדור מהכנפיים, למרקוס סמארט להוביל את הכדור מעבר לחצי ולנסות להגיע למשחק ההתקפה עם גישה שונה. העדרו של גורדון היווארד מורגש כמנהל משחק נוסף ושחקן יצירתי לא פחות ממה שיש לבוסטון כרגע להציע. חסימות של גארדים, cuts וכל תנועה יותר מסובכת ממה שהם עשו במשחק היום.

הפסיביות של טייטום פוגעת בהם: בקאמבק של מיאמי, שהתחיל ב-52-67 ונמשך עד לסיום המשחק, הוא זרק 3 זריקות מהשדה (8 מהעונשין) ואיבד 4 כדורים, כשפעם נוספת באטלר יותר דומיננטי ברבע האחרון אחרי שטייטום עדיף עליו ברבעים 1-3. הסלטיקס צריכים למצוא אותו בעמדה נוחה יותר, ולא רק מעל הקשת או כשהוא מוביל כדור בתחילת ההתקפה. שימו לב למהלך הזה, שהופיע במאמר של ג'רד וויס באתלטיק על המשחק:

כל התנועה של הכדור, ורוב התנועה של השחקנים, מעל קשת השלוש כשסוגרים להם את הצבע. זה נגמר בזריקה לא פשוטה של טייטום. הוא צריך לזרוק יותר זריקות במשחק, גם כאלה, אבל יותר מזה הם צריכים למצוא דרך יותר נוחה להביא את הכדור לשחקנים הטובים שלהם. הרבה יותר קשה לעבור שחקן ולהכנס פנימה נגד אזורית, במיוחד אזורית "הפוכה" בה הפורוורדים נמצאים מעל קשת השלוש ולא הגארדים.

פתרון אחר שיכול לעבוד לסלטיקס יהיה שינוי התפקוד של ג'יילן בראון, אולי כשהוא קרוב יותר לסל. במשחק השני הוא לקח 3 ריבאונדי התקפה מ-6 הזדמנויות, לפי אתר הליגה, אחרי 4 ריבאונדים מ-5 הזדמנויות בראשון. בראון עדיין לא מצליח להשפיע על המשחק לאורך זמן והיה לו רק רבע אחד טוב בסדרה, הרבע האחרון של משחק 2. אולי אם בוסטון תשלח אותו לצבע, בין אם כשחקן שמתגלגל פנימה או בעיקר כשחקן שמסתער על ריבאונד ההתקפה בסוף מהלכים, זה יכריח את ההגנה של מיאמי לעשות התאמות לבוסטון, בין אם בדמות שומר נוסף שנכנס יחד עם בראון או במעבר של באם לשמירה עליו, מה שיכול להקל על הכניסה לטבעת.

העייפות של שחקני בוסטון גם משפיעה. בוסטון מגיעה אחרי סדרה של 7 משחקים עם המון דקות לשחקני החמישייה שזכו לזמן משחק משמעותי גם הערב ונראו עייפים יותר ממיאמי בדקות ההכרעה, משחק שני ברציפות. האיבודים של הסלטיקס במחצית השנייה הושפעו גם מזה, מלבד ההגנה האזורית החכמה של מיאמי – המסירות של בוסטון לא היו מדויקות במיוחד. די ברור שהיתרון הגדול הוא העומק של מיאמי שיכולה לשחק עם רוטציה של 10 שחקנים ולהראות טוב, אבל בוסטון צריכה לתת פחות דקות במחצית הראשונה לטייטום ובראון, גם במחיר של משחק צמוד יותר. גרנט וויליאמס, רוברט וויליאמס והמחליפים האחרים של בוסטון חלשים משמעותית, אבל הסלטיקס מתקשים מול ההגנה האזורית של מיאמי גם בלי העייפות של ההיט. ההתאמות שסטיבנס יעשה היום הופכות את המשחק הזה למשחק של עונה שלמה.

חמישיות הליגה

קריס מידלטון קיבל יותר הצבעות לחמישיית הליגה השלישית מבן סימונס או ראסל ווסטברוק, אבל השניים האחרונים נכנסו והוא לא. החלוקה הלא ברורה לעמדות במקרה של מידלטון, שוטינג גארד לאורך רוב הקריירה אבל סמול פורוורד השנה, פגעה בו. זאת אולי אחת הבעיות עם חמישיות הליגה – דיוויס למשל נבחר כסנטר למרות שרק 40% מהדקות שלו, לפי cleaning the glass, היו בעמדה.

כל החלוקה לעמדות בכדורסל של היום כמעט ולא רלוונטית, מה שמקשה מאוד על הדיון סביב החמישיות האלה. יש קבוצות שמשחקות עם יותר משני פורוורדים או שלושה גארדים, והחלוקה לפוינט גארד, שוטינג גארד, סמול פורוורד, פאוור פורוורד וסנטר נראית עתיקה. יכול להיות שהפתרון היהי מעבר להגדרה מודרנית יותר של מובילי כדור, שחקני כנף וסנטרים, או הגדרה דומה לאול-סטאר: קו קדמי וקו אחורי. יש המון שחקנים באמצע: לוקה דונצ'יץ', לברון ג'יימס ובאם אדביו יכולים להחשב ב-2 עמדות שונות למשל.

הבחירות עצמן גם ראויות לדיון. בראדלי ביל למשל היה מצויין בחלק של העונה שנחשב ואולי היה ראוי למקום בחמישייה השלישית, לפני סימונס (השחקן השני בטיבו בקבוצה השישית במזרח) או ווסטברוק שהיה חלש עד ינואר. הוא קלע 30 נקודות עם 6 אסיסטים למשחק בקבוצה שהייתה התשיעית במזרח. יכול להיות שדונובן מיטשל, מידלטון או ג'ה מוראנט – במקום השמיני במערב נכון למועד ההצבעות, עם יתרון לא קטן על פורטלנד התשיעית דאז – היו צריכים להכנס. הדבר החשוב באמת הוא ההגדרה של החמישיות, שפשוט לא מתאימה למה שקורה היום בליגה.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 16 תגובות

  1. דווייט ניצל כל שנייה שלו על הפרקט בשביל להיות אפקטיבי. ממש נכנס מתחת לעור של יוקיץ'.
    שאפו גדול מגיע לו על שהגיע מוכן לסדרה הזו.
    שאפו גדול מגיע לצוות האימון על ההתאמות הנכונות מסדרה לסדרה.
    .
    (רונדו, הוא היה השחקן השלישי הכי חשוב של הלייקרס, כמו כמעט בכל משחק מאז חזר)
    .
    תודה, רועי.

    1. הם נראו הרבה יותר טוב בדקות בהן קרוסו או רונדו שיחקו ליד לברון, המשך ישיר מהסיבוב הקודם. אני עדיין עם הווארד כמספר 3 הערב – נתן את המשחק הכי אגרסיבי שאני זוכר ממנו

  2. יוקיץ לא הגיע לתפוקה הרגילה שלו בעיקר מפני שהיה בבעית עבירות מהרבע השני. הווארד צריך לפתוח בעמדת הסנטר של הלייקרס עד סוף הפלייאוף.

  3. ללייקרס יש מצ'אפ הגנתי טוב מאד על דנבר. דווייט ודייויס מאיטים מאד את יוקיץ' וזה כנראה ימשיך. גם על מארי יש מי שישמור. אין לדנבר מספיק כח אש בהתקפה כדי לקלוע בנפח המתאים.
    בצד השני, קשה לדנבר לסגור את הגבוהים של הלייקרס.
    לברון היה מאופק התקפית והמשחק הגיע ל25 הפרש.
    לא חושב שיהיה סוויפ, אבל יש הבדלי רמות בסגל, ולדנבר כבר אין יתרון בעמדת המאמן

  4. תודה רועי, תובנות מצוינות.
    נראה לי שמורי הוא היחיד שללייקרס אין איך לשמור אותו, לעומת יוקיץ, שכמה שהוא גאון, יתקשה מול המכות של גבוהי הלייקרס.

  5. אני סתם שאלה –
    למה תמיד מציינים שמיאמי קבוצה מאוד עמוקה? הרי הרוטציה שלהם של דקות משמעותיות היא של 6 שחקנים (באטלר, קראודר, אדבאיו, רובינסון, הירו ודראגיץ').

    מה אני מפספס?

    1. מהסתכלות על המשחק האחרון שלהם
      הם השתמשו ב:
      קלי אוליניק 12 דקות 5 נקודות
      דריק ג'ונס 8 דקות 2 ריבאונד 1 אסיסט 1 חטיפה
      אנדרה איגוודלה 7 דקות
      קנדריק נאן 5 דקות

      מדובר על סך הכל 32 דקות מחולקות על 4 שחקנים.

      זה נותן ל4 שחקני חמישיה עוד שמונה דקות מנוחה

      בבוסטון שלושה שחקנים שיחקו מעל 37 דקות

      במיאמי אין אפילו שחקן אחד ששיחק מעל 36 דקות

      מסקנה, מיאמי יכולה ללחוץ יותר את הכדור, להיות יותר רעננה בהתקפה, וגם כשמדובר באיגי ואוליניק מדובר על שחקנים עם ניסיון עשיר בליגה, מה שמאפשר להם לעשות את הדברים הקטנים ממש טוב ולא להיות פסיביים, אלא סופר אפקטיביים. לגביי שני הצעירים האחרים, הם נותנים הרבה אנרגיה בכל פעם שהם על המגרש

      1. בדיוק. סגל עמוק שמתאים לסוגים שונים של משחק – ג'ונס מעולה באזורית ולכן קיבל דקות במשחק השני (ויקבל גם היום דקות). נאן היה מעולה בעונה הסדירה ואני מאמין שגם הזמן של איגודלה יגיע בפלייאוף

  6. תודה רבה רועי, מעולה.
    ההגנה האיזורית של מיאמי עושה לבוסטון את המוות, ספולסטרה מאמן מצוין ומראה שהוא יודע גם להיחלץ ממצבים קשים, ופה לפעמים סטיבנס מתקשה להסתגל, וזה בעייתי אם ירצו להגיע ליתרון במשחק כלשהו על מיאמי. ההגנה של ההיט מפחידה.
    מסכים עם הנקודה בקשר לחמישיות העונה מאוד, צריך לעשות שינוי, גם אם יהיה לא ענק.

  7. רועי מצויין כרגיל!
    מסכים איתך לגבי רוב הדברים, בעיקר לגבי דוויט הווארד.
    מאוד חששתי לגביו לאורך השנה, ציפיתי שבכל רגע הוא הולך לעשות את הפיצוץ הקבוע בו הוא ממאיס עליו את חדר ההלבשה. להפתעתי זה לא קרה. יתרה מכך, הוא סופסל סדרה שלמה וחזר כמו מלוע של תותח. הפתעה ענקית.

    לגבי ג'וקיץ וטענות השיפוט.
    לא מובן לי איך כולם תמימי דעים שלאורי הוא פלופר,אבל לגבי ג'וקיץ יש שתיקה רועמת. כמעט בכל מהלך שלו מתלווים שלל זריקות ראש ונפנופי ידיים. זה בלט במיוחד בסדרה מול הקליפרס וזה בלט גם במשחק הזה. הלחץ הזה שהוא מפעיל על השופטים, מביא אותם לשרוק המון עבירות, גם כלפיו וגם כלפי השומרים שלו. אני סבור שאם הוא לא היה מתפקד בצורה הזו, לפחות עבירת תוקף אחת שלו הייתה נמנעת.

  8. תודה רועי.

    אם אני מאמן דנבר אני עושה דבר פשוט: עולה עם יוקיץ' כמין 4 ועם מייסון פלמלי בסנטר. פלמלי הוא שחקן טוב בהרבה משנותנים לו קרדיט, והוא אתלט טוב. מייק מלון פשוט צריך לתת לו הרגשה שהוא בוטח בו. מי שזוכר אותו מדוק מבין אותי. בהגנה הוא צריך לשמור על AD והג'וקר על הסנטר. לפול מילסאפ ישנה הסטוריה ארוכה עם לברון והוא צריך לשמור עליו. הייתי מעלה את פורטר (שהוא ריבאונדר מעולה; רק שיהיה יותר פעילמ ואגרסיבי, ומלון צריך לצוות על שחקניו לתת לו יותר כדורים. שחקני הקבוצה מתעלמים ממנו ממש. ואז ג'מי מורי: יוקיץ', פלמלי, מילסאפ, פורטר, ומארי. בצ'יק הנאגטס הופכת לקבוצה גבוהה יותר מהלייקרס. הבעייה היא הספסל כי הלייקר4ס הרבה יותר עמוקה, וראז'ון רונדו משחק את הכדורסל הטוב ביותר שראיתי ממנו אי פעם: אחראי, שקט, אבל באותו זמן שחצן כמו תמיד.

    בוסטון? ניכשלה גם נגד ה-2-3 וגם נגד ה-1-2-2 כי הקודקוד של מיאמי הוא תמיד גורן או ג'ימי, והם ארוכים מספיק לנוע לצדדים. ה-2-3 של מיאמי כשגורן וג'ימי הם שני הקדמיים היקשה על הסלטיקס מאד. איך שוברים אזורית כזאת? עם סנטר ענק שמסוגל לשחק עם הגב, ולקלוע בעצמו, ומאז שקיל וכל אלה, אין יותר כאלה, ושחקנים שחותכים לפיק אנד רול אמיתי (לא לערבב חסימה עם פיק אנד רול). במקרה זה קנטר יהיה טוב יותצר מת'אייס. או…איך מחסלים אזורית? עם קליעות טובות מרחוק. עבור זה ג'יילן חייב להשתפר מיד, ווולקר

  9. משחק העונה של בוסטון. אם יצליחו לחלק את המאמץ על פני 48 דקות הם ינצחו. המחצית הראשונה ממשחק 2 היתה על גבול השלמות, וסטיבנס צריך לראות איך הוא מוציא מהם עוד, לפחות מהביג 4 שלו, עד עכשיו בפלייאוף לא קרה שארבעתם היו טובים בו זמנית. מיאמי לא כזו טובה בשביל לעלות לשלוש אפס.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט