בשבועות האחרונים אני מבלה לפחות שלוש שעות ביממה בצפייה בעונות הראשונות שמעולם לא ראיתי של סדרת טלוויזיה בת 19 עונות ושמה NCIS. בשבועות האחרונים אני מבלה לפחות חצי שעה כל יומיים מכושף מתופעה ששמה לוס אנג'לס לייקרס.

אין לי מושג באיזו עונה התחלתי לראות והוקסמתי, ואולי אפילו התאהבתי ב NCIS. בכדורסל של הלייקרס התאהבתי בתחילת שנות השמונים. אלו לא היו הניצחונות, הסלטיקס ניתחו יותר משהפסידו, זה גם לא היה החיוך של מאג'יק ג'ונסון, מעל לכל זו היתה ההנגדה בתפישת העולם בין הסלטיקס והלייקרס, הנגדה שהיום אני יודע לומר שהיתה למעשה דיון על מה יותר חשוב: ה"מה" או ה"איך"?

כשאני צופה ב NCIS, אין בקרבי פיצול בין "מה" ל"איך".  אני אוהב בסדרה הזו גם את ה"מה" וגם את ה"איך", ואפשר לומר שאני מכור לשביל-הזהב שמפאר את שניהם באותה מידה. לא כך היה בשנות העשרים שלי. היום, אחרי שכתבתי עשרות עבודות אקדמיות (שמהותן ה"מה") ומאות שירים וסיפורים (שמהותם ה"איך"), אני חושב שלמדתי להבין ולהטמיע את עוצמת החשיבות שיש לכל אחת מהן.

בעונת 2000-01 אימן אלי גוטמן את בית"ר ירושלים. תחת הנהגתו הקבוצה זכתה בגביע השלום ברומא ונאבקה על האליפות, אך הוא פוטר בלחץ האוהדים כשהקבוצה היתה במקום השני מאחר ולטענת האוהדים הכדורגל שהקבוצה שיחקה היה אמנם יעיל, אך לא היה מספיק מושך ולא היה מספיק יפה לעין. הכדורסל של הסלטיקס בזמנו זכה להיות מוכתר כיעיל, אך גם כ"לא יפה", בעוד זה של הלייקרס "התהדר" בכינוי "יפה מדי" מתוך רמז ברור שהיופי יועדף תמיד על היעילות. חשוב לי לומר שלדעתי האישית כיום היו הן יופי והן יעילות בשתי הקבוצות, אבל זוהי תובנה שמולי בן העשרים עדיין לא יכול היה להטמיע.

בפרק הרביעי של העונה הששית של NCIS (בכל עונה יש מעל לעשרים פרקים), הגיבור הראשי של הסדרה – ג'פרו לירוי גיבס – חוזר לעיירה הקטנה בה הוא נולד. אל דאגה, את התעלומה הוא יפתור עד סוף הפרק, אך זהו פרק שבו ההווה מעומת עם העבר, וכמובן גם שזהו פרק בו נוצקת תובנה חדשה של ההווה לאור מאורעות העבר. לא יודע לכמה מכם יצא להתעמת עם ההווה שלכם כשנתקלתם-מחדש בפרק מן העבר המרוחק  שלכם, לי זה קרה יותר מפעם אחת, וזו בהחלט חוויה מטלטלת.

השנה, אולי בזכותם של לברון ג'יימס ואנטוני דיוויס, גם הלייקרס חשים אחרי הרבה שנים רמזים למפגש שכזה עם תהילת העבר. אבל אלו הם רמזים, זה לא שכפול. כי לברון –  עלינו לזכור – למרות הברק והיכולת המופלאה, הוא המאמין האדוק ביותר שאפשר בעבודה סיזיפית קשה 365 ימים בשנה.

אין לי ספק שכל שחקני הכדורסל הנחשבים לאלים בפנתיאון הכדורסל, האמינו בראש ובראשונה בעבודה סיזיפית קשה. מייקל ג'ורדן, קובי בראינט, לארי בירד  – בדיוק כמו לברון ג'יימס – תמיד היו אלו שעבדו והשקיעו יותר  מהאחרים. לכל אחד מהם, בדרכו שלו, היה גם את הכדורסל היפה ביותר. כן, גם הכדורסל של לארי בירד היה גורם לך – למרות רצונך – לנשיפת הפתעה והתפעלות. אבל בעוד היופי של הכדורסל של לארי היה יופייה הקר של המתמטיקה, הרי היופי של מאגי'ק ג'ונסון היה מלופף בהומור וקריצה, זה של מייקל ג'ורדן הזכיר פעלולני טיסה וזה של לברון הזכיר ומזכיר לך משהו עתידני, סוג של צירוף של אדם ומכונה.

לירוי ג'פרו גיבס, לפחות על-פי הסדרה, גם הוא סוג של מכונה שהיא מעבר לאדם. למרות חסרונותיו, גיבס הוא מכונת פיתרונות.

כצפוי, כל פרקי הסדרה בנויים בתבנית סדרות הבלש הקלסיות: סצנת פתיחה בה קורה משהו, לרוב רצח. סצנת הקדמה של הצוות בראשותו של גיבס  (ברוב העונות הצוות של גיבס כולל סוכן שרמנטי, סוכנת יפה שמגיעה מסוכנות אחרת, וסוכן שהוא איש מחשבים), סצנה בה הצוות המקבל הודעה על רצח של איש צי או בני משפחתו, או חשש לריגול שהרי NCIS היא סוכנות החקירות של הצי האמריקאי.

בסצנות הבאות החקירה מתפתלת והולכת עד שבעזרת צוות הסיוע הכולל פתולוג ואשת זיהוי פלילי, מגיעים  תוך שלושת רבעי שעה לפיתרון התעלומה תוך שיקוף מערך היחסים המשתנה בין חברי הצוות השונים.

הדגש בסדרה הזו, למרות ואולי בגלל הפן המעבר לאנושי של גיבס, הוא על עבודת צוות. כמו בקבוצת כדורסל לכל שחקן יש אישיות ותפקידים משלו, ועל מנת להגיע לתוצאה הרצויה, על כל אחד מחברי הקבוצה לתפקד בצורה הטובה ביותר האפשרית.

וכן, ב NCIS, בדיוק כמו בקבוצת כדורסל, אנו רואים את גיבס/לברון דורש את המקסימום מהאחרים, טופח להם על העורף כדי להשיבם למסלול, נותן מילה טובה כשצריך ומנחה אותם בדרכו שלו איך להגיע לתוצאות.

אז בשנות התשעים תמיד בחרתי בלייקרס כששיחקתי ב NBA על המחשב. זה לא היה מאג'יק, גם לא היו אלו  קארים או וורת'י (למרות שמאז ילדותי אהבתי את זריקות הוו של קארים, ואלוהים יודע כמה אלפי פעמי ניסיתי לחקות אותם למרות היותי נמוך קומה). אין לי מושג מדוע, אבל אני הכי אהבתי להשתמש בזריקה-משלוש מהפינה הימנית של ביירון סקוט, זריקה שהיתה עבורי גם היעילה וגם היפה ביותר במשחק. היה משהו כמעט חסר מאמץ בקליעה הזו, ובקשת שלה שהיתה – לפחות בגרסה בה אני שיחקתי – הקשתית והגבוהה מכול זריקות השלוש האחרות.

אבל בימי קובי לא רק שלא אהבתי את הלייקרס, אפילו שנאתי אותם. היה משהו בשחצנות שחשבתי שהם משדרים שלא אהבתי. שמחתי שהם סוף סוף הפסידו, חשתי הקלה כשהקבוצה כולה  נקלעה למשבר. אייני יודע אם הם השתנו או שאני השתניתי, ואולי העולם שסביב, היה זה שהשתנה.

בסוף העונה שעברה ובתחילת עונה זו השנאה של הגיעה לשיא. אנטוני דייויס נטש את ניו אורלינס אהובתי וחבר ללברון בלייקרס. יחד הם יצרו שם איום על ראשות הליגה ואני כעסתי ושנאתי. התנחמתי בכך שעייפות העונה כולה תמנע מלברון מהיות בשיאו בסופה, ואז הגיעה הקורונה והליגה נעצרה למספר חודשים.

והקורונה שינתה דברים. הטמיעה סדרי עדיפויות חדשים, הקנתה עוצמות פחותות לשנאות בלתי חשובות.

אז היום אני פחות שונא את הלייקרס. אמת, עדיין הייתי מעדיף שהם לא יזכו השנה, עדיין הייתי מעדיף שלברון יוכרע ארצה ע"י אנושיותו שלו ומגבלות  אנושיותם של חבריו לקבוצה. ועדיין, אני מודה שככל שצד ההערצה להישגים שעל אחת מכפות המאזניים הולך ומתמלא, כך כף השנאה מתמעטת והולכת.

את NCIS אני עדיין מעריך ואוהב. אחרי יותר ממאה ועשרים פרקים בשבועיים האחרונים אולי אוהב אפילו יותר. כי אולי ישנן שנאות שמשתנות ומתמעטות עם הזמן, אבל לרוב אהבות העבר נותרות אהובות בלבבנו. אולי זו כוחה של הנוסטלגיה, אך אולי זה נובע מכך שאהבות אלו התאימו למי שהיית פעם, ואתה תמיד תיוותר התפתחות של האדם שפעם היית, וכעת אתה כבר לא.