קללת מאמן השנה / אורי הדר

ההפסד של האלופה היוצאת טורונטו רפטורס עם מאמן השנה ניק נרס בסיבוב השני בפלייאוף לבוסטון, עורר אצלי שאלה – מה משותף  לפאט ריילי, לארי בירד וניק נרס? נכון, התשובה הראשונה היא אליפיוית NBA, 12 במספר- אבל מאחורי קריירת האימון שלהם מסתתר סיפור מעניין ומוזר.

נתחיל בפאט ריילי- כיום נשיא מיאמי היט (מזל טוב על עונה מדהימה), בעבר שחקן בל.א. לייקרס ומאמן ה"שואו טיים לייקרס" האדירים בשנות ה-80' ולאחר מכן בניקס הקשוחים בין 1991 ל-1995. ב-1995 עבר למיאמי בצעד שנוי במחלוקת, והיה נשיא ומאמן ההיט- איתם לקח אליפות ראשונה הסטורית ב-2006. שנתיים לאחר מכן, ב-2008, הוא עזב את משרת המאמן והפך להיות נשיא המועדון. גם שם הייתה לריילי הצלחה מסחררת עם שתי אליפויות, ועד היום הוא מצטיין בבניית סגלים ללא בחירות דראפט גבוהות, עם הופעה מפתיעה של ההיט בגמר המזרח השנה.

מדוע חשוב לספר את הסיפור של ריילי? כפי שניתן לראות נשיא מיאמי בהווה הוא דמות למופת של הצלחה ונחשב מגדולי המאמנים ואנשי הNBA בכל הזמנים.

אז מה הסיפור? עובדות: דווקא כשהיה מאמן השנה שלוש פעמים ובשלוש קבוצות שונות: בלייקרס ב-1990, בניקס ב-1993 ובהיט ב-1997 (רק לפופוביץ' ודון נלסון יש אותה כמות זכיות כמוהו), לא הצליח באותה השנה לקחת אליפות. בעוד שבניקס ובמיאמי הוא פגש את מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס בגמר המזרח, העונה בה זכה במאמן השנה עם הלייקרס הייתה היחידה בה לא הגיע לגמר המערב עם הקבוצה. הלייקרס ניצחו 63 משחקים בהובלת ה-MVP מג'יק ג'ונסון והודחו בחמישה משחקים נגד פניקס שהפסידה בגמר המערב.

נעבור לנאשם השני- לארי בירד, או לארי לג'נד כפי שאוהדי בוסטון קוראים לו. לבירד, מגדולי שחקני העבר ב NBA, אינספור תארים: שלוש אליפויות, שני תארי MVP של הגמר, שלוש זכיות רצופות בMVP של העונה הסדירה (1984-1986), נבחר 12 פעמים לאולסטאר והרשימה עוד ארוכה.

הלג'נד, יליד אינדאינה, קיבל ב-1997 את משרת המאמן של הפייסרס. ללא כל נסיון קודם, הוביל בירד את אינדיאנה למאזן של 24-58 (המאזן הטוב ביותר של הפרנצ'ייז עד אז) וזכה בתואר מאמן השנה. בפלייאוף הפייסרס הגיעו לגמר המזרח, שם הפסידו למייקל ג'ורדן והבולס בשבעה משחקים. לאחר מכן, ב-2003, הוא הפך לנשיא המועדון של אינדיאנה. ב-2011/12 הוא זכה בתואר מנהל השנה מה שהופך את בירד ליחיד בהסטוריה של הNBA שזכה בשחקן המצטיין של העונה, מאמן העונה ומנהל השנה.

עוד רזומה מרשים של אדם שזכה בהכל, ומסמל ווינריות חסרת פשרות, אבל- אליה וקוץ בה- דווקא כשזכה במאמן השנה בשנתו הראשונה ב NBA כמאמן, נתקל במכשול בפלייאוף ולא הצליח לזכות באליפות.

והאחרון- ניק נרס. מאמן טורונטו רפטורס נמצא בחברה מצוינת כפי שניתן לראות. קורות החיים שלו שונים משל ריילי ובירד לחלוטין: החל את דרכו בגיל 23 כמאמן באוניברסטית Grand View, שבאיווה. באותה תקופה היה המאמן קולג' הצעיר ביותר במדינה. לאחר כמה שנים החל להתגלגל – אימן בבריטניה שם זכה בשתי אליפויות עם ברמניגהאם בולטס (1996) ומנצ'סטר ג'יאנטס (2000). לאחר מכן אימן בבלגיה ואף בליגת הפיתוח של ה-NBA.

ב-2013 נרס הצטרף לצוות האימון של טורונטו והיה אחראי בעיקר על ההתקפה. בסוף עונת 2017/18, לאחר שניצחו 59 משחקים אך נכשלו שוב מול לברון ג'יימס בפלייאוף , פוטר המאמן דווין קייסי, ונרס זכה מההפקר. עונה לאחר מכן זכה באליפות הסטורית והשנה, בלי קוואי לנארד ודני גרין, זכה במאמן השנה והודח ב-7 משחקים בחצי גמר המזרח.

אפשר להבחין כאן בדפוס מסוים: זכייה במאמן השנה לא מבטיחה אליפות. יש שיגדירו את זה כקללה שלא חסינה בפני אף אחד – גם לא פט ריילי (או גרג פופוביץ', שזכה במאמן העונה והפסיד בגמר המערב ב-2012). הקללה פגעה יותר בג'ורג' קארל מדנבר ודווין קייסי מטורונטו, שפוטרו בסיום עונה בה זכו בפרס מאמן השנה.

ב-58 השנים בהן מוענק הפרס רק 6 פעמים ראינו מאמן זוכה במאמן השנה ובאליפות: רד אאורבך (1964-65), רד הולצמן (1969-70), ביל שרמן (1971-72), פיל ג'קסון (1995-96) וגרג פופוביץ' (2002-03, 2013-14). בממוצע פעם בעשר שנים.

ה"קללה" שופכת אור גם על ההבדלים העצומים בין אימון בעונה סדירה לפלייאוף. ב-30 השנים האחרונות רק שלושה מאמנים שזכו במאמן השנה גם הגיעו לגמר: פיל ג'קסון, גרג פופוביץ' וסטיב קר. הראשון לקח את הבולס לשיא של 72 נצחונות, פופוביץ' הינדס שושלת אגדית וקר שבר את שיא הנצחונות לעונה סדירה (שהיה שייך לבולס של ג'קסון) בנצחון אחד- רק כדי להפסיד בגמר.

לעומתם, מאמנים כמו בודנהולצר (זכה פעמיים עם קצב של 60 ניצחונות) או דוק ריברס (זכה ב99'-00' עם אורלנדו ובפלייאוף הנוכחי הצליח להפסיד סדרה בפעם השלישית אחרי שקבוצתו הייתה ביתרון 3-1) לא הגיעו לגמר בשנים שנחשבות לשיא קריירת האימון שלהם. מייק בראון ניצח 66 משחקים ב-2008/09 וזכה במאמן העונה בשביל להפסיד בגמר המזרח.

אז אולי קללה זו מילה גדולה מדי. פאט ריילי ולארי בירד היו חסרי מזל כאשר זכו במאמן השנה- נתקלו באלוהים, מייקל ג'ורדן. לניק נרס היה חסר כח מחץ בקבוצתו השנה והוא הגיע למשחק שביעי, בדומה לבירד ב-1998. אבל אפשר להסכים על כך שאם הסיכויים שלך לא לזכות באליפות אחרי זכייה במאמן העונה הם 90%- יש פה סיפור? אולי פשוט נקרא לזה מעכשיו 'The Nurse Curse'.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. סימור סקגנטי

    21 ספט 2020 17:05:28

    יופי של מאמר. זה דווקא די הגיוני שלמי שזוכה בתואר מאמן השנה תהיה נטייה לא לזכות באליפות – הרי מאמן מוצלח הוא כזה שלוקח סגל יחסית אפור ומצליח להוציא ממנו שלם שגדול מסכום החלקים. קשה למאמן להתבלט אם השחקנים שלו הם לברון ג'יימס או מייקל ג'ורדן, ואלה השחקנים שבד"כ מביאים אליפויות.

    אני חושב שהמקרה של דויין קייסי בטורונטו היה הכי מוזר, כאשר הקבוצה הייתה צריכה לאחל לו בטוויטר ובהודעות לתקשורת ברכות על זכייתו בתואר מאמן השנה – כמה ימים אחרי שפיטרה אותו

  2. רועי ויינברג

    21 ספט 2020 17:07:34

    אימון בעונה הסדירה ובפלייאוף אחר וזאת אולי גם המסקנה שלי מהפוסט (המעניין) הזה. בפלייאוף צריך יותר התאמות, בעונה הסדירה יותר שיטה – לכן מאמנים כמו נרס או קארל לא הצליחו בשנים שהם לקחו את מאמן העונה. הפרס אגב לא מגיע למאמן של הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר אלא לזה שהוציא את המקסימום, בד"כ, מהשחקנים שלו – ברוב המקרים זה לא מקסימום של אליפות.

  3. Less is More

    21 ספט 2020 17:13:37

    אחלה דיון. בראש ובראשונה זה מראה על ההבדל בין "מאמן עונה רגילה" ל"מאמן אליפות". קיימים מיקרים רבים של מאמנים שמביאים 60 נצחונות לעונה וכושלים בפלייאוף בשלבים המכריעים. כרגע בודנהולזר דוגמה טובה, מקווה בשביל סטיבנס שהוא לא הדוגמה הבאה…

    ודבר שני חשוב להבין: זה טבע האדם לחפש דברים חדשים, a new shiny object. נצביע שוב לפיל גקסון / פט ריילי / פופ? לא כי זה משעמם. אז מחפשים מישהו שזרח כוכבו, צעיר, משנה עולם. אבל זה לא מה שמביא אליפות…

  5. Berch

    21 ספט 2020 19:55:24

    אחלה פוסט
    תודה
    הפלייאוף זו אופרה אחרת כי אתה יכול לעשות התאמות לקבוצה שמולך בעוד בעונה הסדירה כל יום פוגשים מישהו אחר.
    כנראה דורש יכולות אימון שונות….
    🙂

  7. MBK

    21 ספט 2020 20:33:04

    תודה
    אני חושב שהשוואה של פט ריילי לנרס ובירד לא במקומה
    ריילי הוא אחד מהמאמנים הכי גדולים בהיסטורית המשחק
    דווקא בשנות ה 80 התואר הלך למאמנים מערבים ולא למאמן של אל איי 🙁
    אכן יש נקודה בדברייך לגביי מאמן העונה, זה תואר שלא מבטיח דבר וצריך לזכור שחלק ממהמאמנים שזכו בפרס זכו בשלב כלשהוא בקריירה באליפות.

  8. asaf

    21 ספט 2020 20:38:03

    תודה אורי. מסכים אתך מידן. רוצה להוסיף לגבי נרס שלפחות העונה הוא אחרי שאיבד את השחקן שלו לקבוצה אחרת והוציא מקבוצה די מוגבלת בכישרון את המקסימום פחות או יותר (כולל בפלייאוף)

  9. Yinon Yavor

    21 ספט 2020 21:15:22

    תודה.
    כתבו כבר לפניי, אבל חשוב לציין שהתואר הזה בדר"כ מחולק למי שהקבוצה שלו הוציאה יותר מהפוטנציאל שלה והפתיעה. אלה קבוצות שאינן קונטנדריות במהותן (לפחות לא בתחילת העונה), ולכן הסיכוי לזכות באליפות נמוך.
    .
    ומשהו מתחום הסטטיסטיקה – רק אחד מתוך 30 זוכה ב"מאמן העונה". רק אחד מתוך 30 זוכה באליפות. מה הסיכוי שזה יהיה אותו אחד? מתמטית זה 1/30, כלומר קצת יותר מ-3%. אתה אומר שזה קרה 6 פעמים ב-60 שנה? זה כבר 10%….
    אז אולי לא קללה אלא ברכה?
    (-:
    ** ברור שהטיעון האחרון שלי לא מלא, כי לא סביר שמאמן שלא עלה לפלייאוף יזכה ב"מאמן העונה". אפילו לא כזה שהגיע למקומות 6-8 בקונפרנס. לכן יותר נכון לומר שה"קאדר" ממנו נבחר מאמן העונה הוא 10 קבוצות, ולכן הסיכוי ה"עיוור" לזכות הוא 10%. מוכר לי מאיפשהו המספר הזה…

    1. Less is More

      22 ספט 2020 12:48:07

      מסכים שהקאדר הוא אזור 10 קבוצות. אבל אם הסיכוי שלך לזכות באליפות אדיש לזה שזכית במאמן העונה- זו בדיוק הנקודה המעניינת שהפוסט הזה העלה.

  10. golan

    21 ספט 2020 23:48:47

    מעניין. תודה אורי
    נתון שלא אומר כלום…
    אפשר לבדוק כמה MVP לא זכו בתואר.
    נכון, יש מאמנים שלא טובים בפלייאוף, אבל אם ריילי ופופוביץ זכו 3 פעמים כ"א, זה אומר שגם מאמנים של קונטנדריות זוכים, אז אי אפשר ללמוד מהפרס כלום למעט העובדה שמעריכים את מה שמאמן מצליח לתת לקבוצה שלו

  12. האווי לאסוף

    22 ספט 2020 10:47:28

    פוסט מעניין מאוד, ואני חייב להסכים עם המחשבות של סימור (חייב, הוא עומד פה מעליי עם אקדח ביד). למעט קר ועונת ה73, בדרך כלל התואר הזה הולך למי שהצליח להוציא קצת יותר מהקבוצה שלו ממה שציפו

כתיבת תגובה

סגירת תפריט