כמו סרט ישן: לקראת העונה, NFC מזרח / יאן מלניקוב

כמו סרט ישן: לקראת העונה, NFC מזרח / יאן מלניקוב

פעם, לפני שנים, לא היה כמותו. הפוטבול היה קשוח ואיכותי, כמו שהיה צריך להיות. ההצלחה הייתה חסרת תקדים, ואף אחד לא השתווה אליה מאז. הכוכבים נצצו יותר מכל, וביריבויות הפנימיות, שהגיעו עד שנאת דם, אפשר היה רק לקנא. היום, מה לעשות, זה כבר אחרת. הסטנדרטים מסביב השתנו, הכל חדיש ונוצץ יותר, והוא קצת נשאר מאחור. הקבוצות הטובות שלו מגיעות לעיתים רחוקות, והקבוצות המצוינות – לעיתים ממש נדירות. לפעמים הוא שולח נציגה בינואר רק כי חייבים, ולפעמים כמה מאות אנשים חותמים על עצומה להדיח את כל הבית מהליגה.
לצפות בפוטבול מה-NFC מזרח בימינו זה קצת כמו לצפות באיזה סרט ישן. אולי האסטתיקה כבר לא שם, וכנראה גם איכות הביצועים קצת חסרה. אבל גם ה-NFC מזרח שרד את מבחן הזמן, ולא סתם הוא ממשיך לתפוס משבצות פריים-טיים. כי ב-NFC מזרח יש לפחות היבט אחד, בו כמעט אף בית אחר לא משתווה לו – אפילו היום. מאז האיחוד, היריבויות המיתולוגיות הן מהעזות והאינטנסיביות שיש. מאז 1970, וושינגטון שונאת את ניו יורק ששונאת את פילדלפיה ששונאת את דאלאס. הפוטבול אולי לא יהיה בשיאו – ולפעמים הוא כן – אבל תמיד יש סיבה לראות את ה-NFC מזרח.

"משנה רק כמה חזק תחטוף ותמשיך להתקדם. כמה אתה יכול לספוג ולהתקדם בכל זאת" / פילדלפיה איגלס (בעונה שעברה: מאזן 9-7, אליפות בית, הדחה בשלב הויילד קארד)
זה לא חדש שהפילדלפיה איגלס המודרנים הם אחת הקבוצות הפצועות ביותר ב-NFL. בסופרבול 52 זכו האיגלס למרות פציעות של כמה וכמה שחקני מפתח, כולל הקווטרבק שהיה בדרכו ל-MVP. אותו קווטרבק נפצע שנית לקראת הפלייאוף של 2018, וב-2019 וונץ התחיל אבל לא סיים את משחק הפלייאוף הראשון שלו – אליו הגיע, שוב, למרות שורה של פציעות בשני צידי הכדור ובכל אחת ואחת מהעמדות.
מכה כזו מסוגלת לחסל לחלוטין כל קבוצה. אבל לפילדלפיה, כך נראה, יש את רוקי. ופילדלפיה הוכיחה שלמרות שלא הפסיקה לספוג, היא גם לא הפסיקה להתקדם. היא חזרה לפלייאוף בשנתיים רצופות אחרי הזכייה בסופרבול, וגם שם לא נפלה ללא קרב – לא מול סיאטל בעונה שעברה ולא מול ניו אורלינס בעונה שלפניה – וכשהגיעה הפגרה, האיגלס שוב היו בדרכם להעמיד את אחד הסגלים הטובים בליגה.
רק שהפעם, בניגוד לליגה, הפציעות לא יצאו לפגרה בפילי. זה התחיל עם ברנדון ברוקס, הגארד הנהדר, שסיים את העונה כחצי שנה לפני שהתחילה. ג'ייסון פיטרס, שכבר היה מוכן להמשיך הלאה, הוחזר על מנת להחליף אותו בעמדת הגארד – עד שבמחנה האימונים נפצע היורש המיועד שלו, אנדרה דילארד, וכעת דורש פיטרס העלאת שכר כדי לשחק בעמדת התאקל הישנה שלו. הפציעות ממשיכות למצוא דרכים חדשות לחרב את תקוותיהם וחלומותיהם של האיגלס, אבל אם למדנו משהו ממעקב אחרי פילי, כדאי לנו לצפות שהאיגלס ימצאו דרכים חדשות להתגבר.
חשוב גם לזכור שאפילו פילדלפיה בריאה היא קבוצה רחוקה משלמות. הליינבאקרים של פילי הם אולי החלשים בליגה כולה. הזנחה מתמשכת של הסקנדרי היכתה חזק בג'ים שוורץ ובהגנה שלו בשנתיים האחרונות, והעונה הצטרפו דריוס סליי שינסה להוכיח שהוא לא מעבר לשיא וניקל רובי-קולמן, ששמו הולך לפניו, לפחות בהקשר העמדה בה ישחק. חיל התופסים מסתמך בעיקר על שחקנים שעבר זמנם, ואפילו זאק ארץ לקח מעין צעד לאחור העונה – הרוקי ג'יילן רייגור ושחקן השנה השלישית דאלאס גאדרט ינסו לבלוט בהתקפה של דאג פידרסון.
אבל יש גם תסריט אופטימי. אם רייגור וגאדרט אכן יפרצו, בנוסף לקפיצת המדרגה של מיילס סנדרס שכולנו מצפים לה; אם קרסון וונץ יצליח לגרום לבחירה בג'יילן הרטס להיראות מטופשת לחלוטין, או, בהשתלשלות אירועים שונה לחלוטין, גאונית; אם קו ההגנה החזק של פילי ימשיך להיות בסיס חזק להגנה; ואם כולם יישארו בריאים, לפילדלפיה יש סיכוי להגיע רחוק יותר מכל התחזיות. קצת כמו גיבור הספורט-סלאש-תרבות מספר 1 שלה.

"אפשר להימנע לחלוטין מטעויות ובכל זאת להפסיד. זו לא חולשה, אלו החיים" / דאלאס קאובויז (בעונה שעברה: מאזן 8-8)
כשאתה נבחר בסיבוב הראשון בדראפט לדאלאס קאובויז, שבדיוק סיימו עונה במאזן חצוי ולא הצליחו לעלות לפלייאוף, אתה יודע שהציפיות ממך גבוהות. כשאתה מקבל את מספר 88 המיתולוגי, אותו לבש דרו פירסון ואחריו מייקל ארווין ואחריו דז בראיינט, כדאי שתנשום עמוק. למזלו של סידי לאמב, הקבוצה אליה הוא מגיע טובה יותר מהמאזן שהציגה בעונת 2019 – ובמיוחד בעמדה בה הוא משחק. הוא יצטרף לאמארי קופר ומייקל גאלופ המצויינים ולא יצופה ממנו לקחת חלק גדול מדי בהתקפה של מייק מקארת'י.
כן, מייק מקארת'י חוזר. הוא טוען שמדובר במייק מקארת'י אחר לגמרי מזה שהועזב בבושת פנים מגרין ביי. הפיטורים לימדו אותו לקח, הוא למד ולמד על אנליטיקס ומה שביניהם, ובהתאם חידש את ההתקפה שלו – זו שהואשמה יותר מכל בנפילה של אחד אהרון רוג'רס והגרין ביי פאקרס. בדאלאס, יש לו את כל הכישרון להוכיח את זה, כולל הקווטרבק שממנו מצופה לעמוד במרכז ולהוציא לפועל.
לפחות עבור דאלאס, דאק פרסקוט הוא סימן שאלה גדול מספיק על מנת להימנע מהתחייבות ארוכת טווח. בהתחשב בכל הנסיבות, אפשר להבין את כיוון המחשבה של הקאובויז – אפילו בעונה האישית הטובה ביותר של פרסקוט, דאלאס הפכה בהדרגה מקבוצה שמשחקת מספיק טוב כדי לנצח ועדיין מפסידה, לקבוצה שפשוט מפסידה משחקים מול קבוצות אותן צריכה לנצח. עבור דאלאס, התחייבות לפרסקוט משמעותה התחייבות למודל ולאופי הנוכחי של הקבוצה, של חוסר יציבות, תסכול, ובעיקר תוצאות שאינן משביעות את אחד המועדונים המעוטרים בתולדות הליגה. שלא נתבלבל – דאק פרסקוט, נכון להיום, הוא אחד הקווטרבקים הטובים בליגה. אבל גם אם לא מסכימים, אפשר להבין מדוע דאלאס סקפטית מכדי לעמוד בדרישות החוזה ארוך הטווח שלו.
מצב החוזה של פרסקוט, בין היתר, הופך את עונת 2020 – שלו ושלהם – לקריטית עבור העתיד של הקאובויז. חלון הסופרבול שלהם פתוח ממש עכשיו – עם שלד מהטובים בליגה שכולו תחת חוזים ארוכי טווח (זאק מרטין, דמרקוס לורנס, זיק אליוט, אמארי קופר), ועוד כמה שחקנים נהדרים על חוזה רוקי שמסתיים בעוד שנתיים לפחות (קונור וויליאמס, מייקל גאלופ, לייטון ואנדר אש). אפילו השחקנים שעזבו קיבלו תחליפים ראויים – הסנטר טראוויס פרדריק שפרש צפוי להיות מוחלף בתוצר נוסף של ויסקונסין, טיילר ביאדאס; טרבון דיגס הגיע בסיבוב השני להחליף את ביירון ג'ונס; וכבונוס, דאלאס שידרגה את הפאס ראש עם אוורסון גריפן.
כישלון העונה, ודאלאס עלולה למצוא את עצמה מחפשת קווטרבק בעיצומו של חלון הסופרבול שלה, או פשוט להיתקע עם קווטרבק לא מספיק טוב. הצלחה, והקאובויז מועמדים לאליפות למשך חצי העשור הקרוב. וכמו בכל קבוצת פוטבול, אפילו "הקבוצה של אמריקה", כמה שלא נחפור לעומק, בסוף תמיד נגלה שהכל תלוי בקווטרבק.

"אמא אמרה שהחיים הם כמו קופסת שוקולדים. אתה אף פעם לא יודע מה תקבל" / ניו יורק ג'איינטס (בעונה שעברה: 4-12)
בשבוע 3 של עונת 2019 התחיל באופן רשמי עידן דניאל ג'ונס בניו יורק ג'איינטס. הבדיחות על היותו ממשיך דרכו של איליי מאנינג התחילו ברגע שנבחר במקום השישי, וכשנכנס לשחק, הוא היה איליי מאנינג על ספידים. הוא זרק ל-24 ט"ד ב-12 משחקים בהם פתח, כולל שני משחקים של ארבעה ומשחק אחד של חמישה. אבל זה גם אומר לאבד כדורים בקצב מסחרר – מאנינג, כזכור, הוביל את הליגה בחטיפות שלוש פעמים בקריירה. בליגה בלי ג'יימיס ווינסטון, דניאל ג'ונס היה מאבד הכדורים המוביל בליגה, עם 23 כאלו (12 חטיפות+11 פאמבלים שאבדו). לא פחות מ-18 פאמבלים כוללים רשם ג'ונס בעונת הרוקי שלו, מה שסגר שורה סטטיסטית הפכפכה מאוד.
כמובן, מדובר רק בעונה הראשונה שלו בליגה. כמעט מצופה מרוקי, בטח כזה שגם כך מגיע לקבוצה לא תחרותית כמו הג'איינטס של 2019, לשחק ללא דאגות – שהרי אין באמת משמעות מכרעת לעוד חטיפה, עוד טעות ועוד הפסד לקבוצה שלא מנסה לנצח. כמובן, זה אומר דבר אחד עיקרי – אנחנו לא באמת יודעים מה נקבל מדניאל ג'ונס בהמשך ימיו כקווטרבק NFL. כנראה שג'ונס הוא כן שחקן NFL לגיטימי, שראוי להיות פותח בליגה. מצד שני, הוא יצטרך להוכיח שהמהלכים היותר רשלניים שלו היו יותר תוצאה של ניסוי וטעייה ופחות הרגלים מגונים שעלולים לדבוק בו לשארית הקריירה שלו.
לא משנה באיזה תרחיש, עונת 2020 לא תהיה האחרונה של ג'ונס בניו יורק. הקבוצה סביבו, חשוב לזכור, לא הפכה ליותר תחרותית עם הזמן. התאקלים אנדרו תומאס ומאט פרט הגיעו השנה ויעזרו להחזיק את הכיס סביב ג'ונס, שימסור לצוות הכולל את גולדן טייט, סטרלינג שפארד, דריוס סלייטון ואוון אנגרם. סייקוואן בארקלי צפוי לקבל את מירב הנגיעות בכדור ויקווה להישאר הפעם בריא. מדובר בצוות מסייע לא רע בכלל, אבל גם לא כל כך טוב. כך שאם ג'ונס יצליח לייצר התקפה עקבית יותר השנה, יהיו סיבות רבות לאופטימיות בג'איינטס. אם לא, ג'ונס הצעיר פשוט יקבל הזדמנות נוספת ב-2021.
בצד ההגנתי, המצב קצת פחות מבטיח. הפרנצ'ייז טאג על לנארד וויליאמס היה מהלך תמוה שהצדיק מהלך תמוה אחר – הטרייד עבורו בדדליין של העונה שעברה. שאר החלק הקדמי, להוציא את דקסטר לורנס שנתן עונת רוקי טובה מאוד, הוא בינוני במקרה הטוב – החתמות כמו בלייק מרטינז וקיילר פאקרל פשוט לא צפויות להביא את הישועה, והליגה עדיין מחכה לפריצה של לורנזו קארטר ואושיין סימינס.
אם חשבתם שהחלק הקדמי בעייתי, עוד לא ראיתם כלום. בעקבות הפציעה של קסבייר מקיני, הבחירה של סאם ביל לוותר על העונה בעקבות המגפה והשוד בו מואשם דיאנדרה בייקר, הקו האחורי של הג'איינטס הפך מכזה שיכול לעשות קפיצה משמעותית להרכב טלאים – וכרגע לא בדוק ברור מי יהיה הקורנר השני אחרי המצטרף החדש ג'יימס בראדברי, או מי ישחק כסייפטי לצד ג'בריל פפרס.
קיים תרחיש בו דניאל ג'ונס עושה קפיצה ענקית קדימה, והג'איינטס מתגנבים לפלייאוף דרך כרטיס הויילד קארד החדש. אבל סביר להניח שהג'איינטס פשוט ימשיכו לפתח את ג'ונס ואת הקבוצה סביבו, ולא יגיעו לעונת 2020 עם ציפיות תחרותיות מסוימות – בדיוק כמו בעונה שעברה. כך או כך, כבר ראינו קבוצות שבאו משום מקום. זו ה-NFL, אחרי הכל.

"אנו עוצרים את השידור על מנת לעצבן אתכם ולעשות את האווירה הכללית קצת יותר מרגיזה" / קבוצת הפוטבול של וושינגטון (בעונה שעברה: מאזן 3-13)
בדרך כלל, וושינגטון המודרנית היא פשוט קבוצת פוטבול בינונית. יש שם כמה שחקנים עם כישרון, ואפילו בצוות המקצועי יש הברקות. כשהיא פתאום קצת יותר טובה, ועולה לפלייאוף, אז זה די בטעות ובזכות בית חלש למדי. כשהיא מתפוררת, זה לא קורה בבת אחת, אלא לאט לאט, מבלי שממש נשים לב. לפחות 3 הניצחונות משנת 2019 סידרו לוושינגטון את צ'ייס יאנג, אבל אם למדנו להכיר את וושינגטון, כנראה שאנחנו כבר יודעים שזה לא כל כך משנה. כי הדבר הכי מעניין שאפשר להגיד על המגרש בוושינגטון, הוא שנפצעים בו הרבה יותר מהרגיל.
ומחוץ למגרש? אחרי כמעט 90 שנה, הקבוצה נפטרה מהשם אותו נשאה בגאווה – ואפילו לא מצאה אלטרנטיבה, מה שהשאיר אותה עם השם "זה מה יש, אולי יתפוס" – או כפי שכתוב במסמכים הרשמיים, "קבוצת הפוטבול של וושינגטון". המאמן החדש, רון ריברה, חלה בסרטן ויעבור טיפולים. הרץ שהיה אמור לפתוח את העונה על המגרש, דריוס גייס, נעצר באשמת אלימות כנגד חברתו לשעבר, ולאחר מעצרו ושחרורו מהקבוצה הואשם גייס בתקיפה מינית שהתרחשה כשהיה במכללת לואיזיאנה סטייט, בשנת 2016. וכמובן, התפוצצה פרשת ענק של תקיפות והטרדות מיניות נגד עובדות מועדון ועיתונאיות, על ידי אנשי צוות בכירים – כולל הבעלים דן סניידר.
בסה"כ, היה זה קיץ רגיל בוושינגטון. למשך זמן רק וושינגטון מתקשה להשתחרר מהבוץ שמגיע מחוץ למגרש הפוטבול ועוצר את התקדמותה על הדשא. לא סתם עזבו אותה קייל שנהאן ושון מקוויי, לדוגמה. לפני אירועי פגרת 2020, נראה היה שפיטורי ברוס אלן והחתמת רון ריברה היו אמורים להתחיל לשנות את זה. אבל כעת, עם כמה שריברה מאמן ראשי מצויין ואדם טוב עוד יותר, אולי גם זה לא יספיק.
וזה לא שאין מה לראות על המגרש. טרי מקלורין היה, כנראה, הרסיבר הרוקי הטוב ביותר של השנה שעברה, אלא אם איי. ג'יי בראון נעם לכם יותר. צ'ייס יאנג הוא אחד מהשחקנים הטובים ביותר שהגיעו מהמכללות בחמש השנים האחרונות, אבל גם הוא בסה"כ חלק ממחזור רוקיז מבטיח שכולל גם את אנטוניו גיבסון, סאדיק צ'ארלס ואנטוניו גנדי-גולדן, וחלק מפרונט מעולה שכולל את ראיין קריגן, מאט יואנידיס, מונטז סווט ודא'רון פיין. אפילו הקווטרבק, דוויין האסקינס, הוא כנראה טוב יותר משחושבים – לפחות ברמה של דניאל ג'ונס – וההתפתחות שלו בשנה השנייה עשויה להיות מסקרנת.
בסופו של דבר, וושינגטון היא קבוצה בבנייה. האופסיזן הזה היה רחוק מאידיאלי עבור קבוצה שרוצה לחזור לרלוונטיות במקום להיתקע בתחתית, או, יותר גרוע, להיתקע בבינוניות. אבל למרות הכל, נראה שלקבוצת הפוטבול של וושינגטון יש הכלים הנכונים להתקדם. זה יכול לקחת כמה שנים, זה יכול להיות אפילו עם קווטרבק אחר. אבל אולי, רק אולי, וושינגטון הולכת כעת לכיוון חדש, או כיוון כלשהו.

כי חייבים / תחזית טבלת הבית בסיום העונה
1. דאלאס קאובויז. למרות הכל, דאלאס היא קבוצת הפוטבול הטובה בבית, בזכות היתרון שלה בעמדות מפתח. הציפייה ממנה היא לקחת בחזרה את כתר ה-NFC מזרח, ואם הכל יתחבר כראוי, ללכת אפילו רחוק יותר.
2. פילדלפיה איגלס. קרסון וונץ צריך לא רק להוכיח שהוא יכול להישאר בריא, אלא גם להוכיח שהוא יכול לשחזר את הכושר הטוב שלו משנת 2017. הסביבה שלו לא תקל עליו, כמובן – קו ההתקפה כבר פצוע, הרסיברים לא טובים במיוחד ובטח לא כמו אלה של דאלאס, והשדרוגים בהגנה – בייחוד בסקנדרי – הם בגדר סימן שאלה, בין אם קטן או גדול.
3. ניו יורק ג'איינטס. זה לא יהיה יפה, אבל יש קבוצות להן זה יהיה עוד פחות יפה. ג'ונס צפוי להתקדם מהשנה הראשונה עמוסת האיבודים, קו ההתקפה אמור להיות טוב עוד יותר והרסיברים לא רעים בכלל, במיוחד אם אוון אינגרם יצליח להישאר בריא. בהגנה? מה שיהיה, יהיה.
4. קבוצת הפוטבול של וושינגטון. אפילו השם של הקבוצה הזו זמני. כל מה שצריך לדעת על הקבוצה הזו זה שהיא לא מכוונה ל-2020. מקלורין והאסקינס יכולים לפתח שיתוף פעולה קטלני, אבל גם זה עלול לא להספיק בהתחשב בעובדה שכמעט כל חלק אחר בקבוצה הזו נחלש.

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. משחקים נגד שני הבתים הכי חזקים .
    AFCN נגד הרייבנס והסטילרס עם בן , ויתנחמו בניצחונות בסינסי וקליבלנד ( אולי )
    NFCW נסיעות לצורך הפסד במערב הפרוע והתחרותי .
    לא צריך להיות מומחה או לקחת סיכון מטורף כדי לחזות שווילד קארד לא יהיה בבית הזה

  2. כנראה שגם השנה, כמו בעשור האחרון, נקבל מאבק עד הסוף כשבסוף קבוצה עם מאזן 7-9 תעלה לפלייאוף כאלופת הבית.
    נכון, כל הקבוצות עושות מהלכים לשינוי, אבל לא נראה שאף אחד מהם יתפוס כבר השנה. פילי היא עדיין הקבוצה שצריך לנצח, אבל גם שם כבר צריך להתחיל לחשוב על העתיד לאור היסטוריית הפציעות של הקווטרבק שלה, אז מעשית הכל פתוח. כן, אפילו בשביל וושינגטון.

  3. עם ריברה בריא ומתפקד – אני הולך עם די.סי לראשות הבית, לפני דאלאס. לדעתי בכל מקרה תסיים לפני פילי והג'יאנטס

  4. בעונה שעברה זאת היתה הדיביזיה היחידה שלא היתה בו קבוצה שניצחה 10 משחקים. האיגלס עברו בקושי את הקאובויס עם רקורד של 7-9. הג'איינטס ווושינגטון – קבוצות גאות – ניצחו 'ב-י-ח-ד 7 משחקים, והג'ינג' ג'ייסון גרט המשיך להיות UNDERACHIEVER עד שפוטר.
    הסתכלות קדימה מראה NFC מזרח חזק יותר. מאמן דאלאס החדש מייק מקרת'י ירש קבוצה שיש בה את הטלנט. אווירה חדשה.
    בקוורטרבק יש להם את אחד הטובים והם חיזקו מאד את קו ההגנה הראשון. אני שם אותם ראשונים. פילדלפיה תלך כמה רחוק שקרסון וונץ ייקח אותם. אני מאמין למקום שני. הג'איינטס בוודאי סומכים על דניאל ג'ונס שייקח אותם למקום שלישי, אבל אני לא מאמין. זה יהיה 3) וושינגטון, ו-4) ג'איינטס.
    .

  5. עושה רושם שהדבר הכי מסעיר שקרה בבית המזרחי זה שינוי השם של וושינגטון, ואפילו פה יצא להם משהו מוזר.
    העובדה ששניים מהמועדונים הכי עשירים בליגה מדשדשים בתחתית הליגה כבר מספר שנים, היא על גבול הביזיון.

  6. תודה יאן, אצלי זה הפוך – תמיד יש סיבה לא לראות את ה-NFC מזרח, בית של שלוש קבוצות ואוהדים מנופחים מעצמם ובתקשורת, כזה שבעיקר עושה הרבה רוח

כתיבת תגובה

סגירת תפריט