דירוג שחקני ה-NFL של 2019: עשרת מגני הקצה הטובים בליגה

דירוג שחקני ה-NFL של 2019: עשרת מגני הקצה הטובים בליגה

אין כוכב הגנה גדול יותר מהפאס ראשר שמגיע מהקצה. כמעט ואין מהלך הגנה מוערך יותר מלחלוף על פני היריב שלך ולהפיל את הקווטרבק. אין איכות הגנתית שמשלמים עליה יותר כסף או נכסים – החוזים של מגני הקצה עברו מזמן את סף 20 מיליון הדולר בממוצע לשנה, ושתי בחירות סיבוב ראשון הן מחיר שקבוצות מוכנות לשלם עבור הטובים ביותר, או עבור אלה שהן רואות בדרך לשם.
לפני שנגיע לעניין, נזכיר את עיקרי הפרטים הטכניים:

  • בתהליך השתתפו שלושה מדרגים: כותב הפוסטים, יאן מלניקוב; חבר צוות "הופס פוטבול", שחר דלאל; ותורם אורח, איתו אבידן. צפו לראות שלוש השקפות שונות לחלוטין באות לידי ביטוי במהלך פרסום הדירוגים.
  • כל אחד דירג את 15 המצטיינים שלו לעונת 2019 בכל עמדה, והדירוג שיפורסם הוא תוצאה של שקלול בין כל השלושה. מעל 20 שחקנים קיבלו דירוג כמעט בכל עמדה. אנחנו נתמקד אמנם בטופ 10, אבל כמובן נזכיר את כולם – כולל פירוט מלא של הדירוגים של כולם בכל פוסט.
  • על מנת לקבוע עמדות "שנויות במחלקות", נבדקו תרשימי העומק של קבוצות הליגה. משמע, שחקן שמופיע כליינבאקר חיצוני בקבוצה שמשחקת במערך בסיס 3-4 נרשם לצורך הדירוג כמגן קצה (לדוגמה: וון מילר, טי. ג'יי וואט, קאליל מאק). שחקנים בעמדת הדיפנסיב אנד נרשמו כמגני קצה אם המערך הבסיסי הוא 4-3 (לדוגמה: קלאייס קמפבל, קמרון ג'ורדן), וכשחקני קו פנימי אם המערך הבסיסי הוא 3-4 (לדוגמה: ג'יי. ג'יי וואט, אהרון דונלד).
  • נאמר זאת כעת בפירוש: הדירוג מתייחס לעונת 2019 בלבד. מכאן, כמובן, שחקנים שפרשו לאחר עונת 2019 עדיין יופיעו בדירוג, ושחקנים שחזרו מפרישה אחריה לא יופיעו.

ראויים לציון:
מקום 19: שאק בארט (טמפה ביי)
מקום 18: ג'סטין יוסטון (אינדיאנפוליס)
מקום 16: מאט ג'ודון (בולטימור) ואריק ארמסטד (סן פרנסיסקו)
מקום 15: מלווין אינגרם (ל.א צ'ארג'רס)
מקום 14: קרלוס דאנלפ (סינסינטי)
מקום 13: ג'דביאון קלאוני (סיאטל, כיום ללא קבוצה)
מקום 12: דמרקוס לורנס (דאלאס)
מקום 11: וון מילר (דנבר)

מקום 10: קאליל מאק, שיקאגו
אפילו אם הטרייד על מאק לא הביא לשיקאגו את ההצלחה העצומה לה קיוותה, אין ספק לגבי איכותו של השחקן. קאליל מאק הוא עדיין כישרון משנה משחק בצד ההגנתי של קו ההתנגשות, עדיין דורש את מלוא תשומת הלב של הצד השני, ועדיין, לפחות בעיני המבצע, מצדיק את המחיר העצום ששולם עליו. מה שבטוח, קשה להאשים את מאק בכישלון הקבוצתי של הברס.

חולק את מקום 8: זדאריוס סמית', גרין ביי
סמית' הוחתם כשחקן חופשי לאחר שלא הצליח לבלוט מספיק בבולטימור, אך בגרין ביי הוא קיבל את מעמד הפאס ראשר המוביל ובהחלט פרח. הוא נע לכל רוחב קו ההתנגשות והצליח לייצר לחץ וסכנה לקווטרבק או לרץ מכל נקודה על הדשא. ההגנה של גרין ביי הראתה לכל הפחות ניצוצות בשנה שעברה, וחלקם הגדול הגיע מכיוונו של מספר 55 המצויין.

חולק את מקום 8: ניק בוסה, סן פרנסיסקו
הרוקי מאוהיו סטייט הגיע לליגה בסערה, אולי אפילו גדולה יותר מזו של אחיו הגדול. בוסה היה שחקן מפתח בהגנה שעזרה לגרור את הניינרס להפסד הסופרבול הראשון שלהם מאז עונת 2012, וכנראה היה השחקן הטוב ביותר בקו הגנה שלא השאיר הרבה סיכוי לאף שחקן בבקפילד היריב. בוסה צפוי להמשיך להנהיג את אחת היחידות החשובות במשחק הפוטבול למשך שנים רבות קדימה.

מקום 7: מיילס גארט, קליבלנד
אין ספק שהכישלון הקבוצתי, תקרית הקסדה והרעש השלילי הקבוע סביב הקליבלנד בראונס יאפילו על עוד עונה נהדרת של הבחירה מספר 1 בדראפט 2017. העונה השלישית של גארט בקריירה הייתה גם הטובה ביותר שלו, עונה בה הוא המשיך לבסס את מעמדו ככוכב בלתי מעורער. הקריירה של גארט נמצאת כעת על המסלול הבטוח לקריירה של ג'ו תומאס, לשחקן שמעולם לא הצליח לתרגם את ביצועיו המעולים להצלחה קבוצתית.

מקום 6: דאניל האנטר, מינסוטה
יש שיגידו שמספר 99 של מינסוטה היה גם השחקן הטוב ביותר שלה בצד ההגנתי של הכדור, אם לא בכלל, בשנה שעברה. האנטר הוכיח את עצמו כמחליף ראוי לאוורסון גריפן, שהוביל למשך שנים את הפאס ראש הקטלני של הסגולים – הוא סובב גם את התאקלים הטובים בליגה על צירם, והצליח להפעיל לחץ על הקווטרבק היריב יותר מכמעט כל צייד קווטרבקים אחר בליגה.

מקום 5: צ'נדלר ג'ונס, אריזונה
בארבע שנים באריזונה, צ'נדלר ג'ונס היה נקודת אור בודדת בקבוצה חלשה למדי, והופיע בצמרת טבלת הסאקים אפילו כשהקארדינלס הופיעו באזור תחתית טבלת הניצחונות. כעת, לאחר עונת שיא בה השיג 19 סאקים וגרם ל-8 פאמבלים, ג'ונס הופך לאחד משחקני המפתח של קבוצה שמועמדת לעלייה מטאורית בעונת 2020 אחרי שהציגה כמה ניצוצות בעונה שלפניה.

מקום 4: קלאיס קמפבל, ג'קסונוויל (כיום בולטימור)
קמפבל היה השחקן האחרון (למעט מיילס ג'אק) שנשאר מאותה הגנה מפלצתית שהגיעה עד למשחק אליפות ה-AFC רק שנתיים קודם, לפני שנשלח גם הוא לדרכו. לצד ההתפרקות ההדרגתית אך כואבת של אותה קבוצה, שחקן קו ההגנה הענק היה ונשאר שחקן פוטבול נפלא שיכול להוות איום על כל התקפה מכל מקום לרוחב הקו, בין אם על הקצה בדאונים מוקדמים או מדי פעם בחלק הפנימי של הקו בדאונים המאוחרים.

מקום 3: ג'ואי בוסה, ל.א צ'ארג'רס
קל לפספס את האח הגדול למשפחת בוסה, לאור הכישלון הקבוצתי שלו ובמיוחד לאור הפריצה וההצלחה של האח הקטן. אבל ג'ואי המשיך להשתפר והיה לאחד ממגני הקצה הטובים והמסוכנים בליגה בעונתו הרביעית. המועדון הולך כעת לכיוון לא ידוע לאור עזיבתו של הקווטרבק הוותיק, אבל לפחות בצד ההגנתי יש לה כוכב ומנהיג בתפקיד קריטי.

מקום 2: קמרון ג'ורדן, ניו אורלינס
בדיוק כמו כוכבים רבים אחרים, קמרון ג'ורדן הפך לסופרסטאר אמיתי לא בהכרח כשהוא עלה לרמה הזו, אלא כשקבוצתו עלתה לרמה שאפשרה לו לשחק מול יותר צופים – בטלוויזיה או באצטדיון. יכולות המשחק שלו מעולם לא הוטלו בספק, ואחד משחקני הקצה הטובים בליגה זוכה סוף סוף להכרה בשנים האחרונות, בהן הוא מהווה חלק חשוב בהצלחה במקום נקודת אור בהגנה חלשה היסטורית.

מקום 1: טי. ג'יי וואט, פיטסבורג
נראה היה שטי. ג'יי לנצח יישאר האח הפחות מוצלח, אבל בשנתו השלישית בליגה הוא ריסק את כל שיאי הקריירה שלו והפך לאחד ממגני הקצה הטובים בליגה. הורסיטיליות שלו אף סידרה לו בחירה לשתי קבוצות האול-פרו בשתי עמדות שונות – ולמרות הבעייתיות בנושא, ההישג הזה מצביע אולי יותר מכל על עונת הפריצה הפנומנלית של טי. ג'יי וואט, שהפך לשחקן לא פחות חשוב ממינקא פיצפטריק בהגנה המעולה של פיטסבורג.

תודה רבה לכם על הקריאה! הדירוג הבא יעסוק ברסיברים.
פירוט הדירוגים המלא:

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. אחלה פוסט, תודה.
    אני חושב כמו דלאל… צריך להפוך את הדירוג מהזנב לראש ולהתחיל ב11 ((((:
    לא רואה מישהו טוב יותר מוון מילר וחאליל מאק, אבל זה מה שיפה, כל דירוג הגיוני בתכלס, עניין של דעה.

  2. אחלה רשימה, ומעניין במיוחד הדירוג של וון מילר – לא נכנס אצל איתו, מקום 14 אצל יאן וראשון אצל שחר! איך שופטים למעשה? סטטיסטיקה, מראית עין, האם השם וההיסטוריה של השחקן משחקים כאן תפקיד?

    1. הדירוג אמור להיות מבוסס על עונת 2019 בלבד. כך שהשם וההיסטוריה לא אמורים לשחק תפקיד – ולעניות דעתי, מילר של 2019 פשוט לא הגיע לגבהים הרגילים שלו, אפילו לא קרוב. אני אעיד על עצמי שאני מנסה לשפוט בעיקר לפי מראית עין ופחות מעדיף נתונים קונבנציונליים כמו סאקים – לכן מלך הסאקים מדורג פה אחרון, הרבה מתחת לשחקנים שצברו ארבעה וחמישה סאקים

    2. כל אחד מגיע לדירוג הזה במחשבה קצת שונה, ואני בטוח שנתקשה למצוא שתי רשימות זהות, וכנראה שאם הייתי מדרג היום גם רשימה חדשה שלי היתה מעט שונה.
      אני לא יכול להעיד על המדרגים האחרים, אבל לגבי השתדלתי לדרג את השחקנים בהקשר הכולל. שחקן כמו וון מילר מקבל הרבה יותר שמירות כפולות ועבירות שלא נשרקות, מה שפוגע ביכולת האישית שלו. עם זאת, ההתמקדות של ההתקפות בו הופכת את השחקנים האחרים שמסביבו להרבה יותר מסוכנים, לכן השתדלתי לקחת גם את זה בחשבון (לגבי כולם, לא רק לגביו). במקרה שלו, מדובר גם בהגנה שונה לגמרי, אחרי שהגיע מאמן חדש.
      עם זאת, אני מסכים עם יאן שאומר שהיה פחות טוב – ביחס לעצמו – משנים קודמות.

  3. כרגיל, הזקן הקשיש עובר 60 שנה אחורה, וניזכר בכמה דיפנסיב אנדס גדולים. לדעתי זוהי העמדה המושכת מאד שחקנים בגודל הנכון והמהירות הדרושה, ולכן עמדה זו מלאה בכמה מגדולי שחקני ה-NFL בכל הזמנים, בלי קשר לעמדה. הדפנסיב אנד שאני עדיין זוכר בבהירות הם – ראשית – הגדול מכולם רג'י ווייט, שאת שנותיו הגדולות נתן לאיגלס ולגרין ביי פקרס, וניפטר בטרם עת בגיל 43. ואיתו כמובן – ללא סדר מיוחד, סתם עולים לי לראש, מרלין אולסון, כ[ג'ינו מרצ'טי 'האיטלקי', ברוס סמית', מייקל סטרהן, ג'יי ג'יי וואט, ג'ו גרין, האווי לונג, רנדי ווייט, בוב לילי, אלן פייג', דיקון ג'ונס…ישנם עוד כמה מצויינים.
    תודה על סידרת המאמרים המצויינת

    1. תודה על פוסט מצויין אני אבל לא מסכים עם הדירוג אני חושב שמיילס גראנט חייב להיות הרבה יותר גבוה ברשימה, הוא שני או שלישי חייב להיות פה.
      .
      מנחם לגבי הגדול מכולם זה לורנס טיילור, ההשפעה האדירה שלו על המגרש שהכריחה את היריבה לשנות סכמות מערכים והגנות, היה סופרמן של אותה תקופה ושינה את המשחק של הפאס ראשר (הוא גם שחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה לדעתי בלי ויכוח בכלל) כמה רמות מעל כולפ

          1. גם טי. ג'יי וואט, הראשון בדירוג של היום, הוא למעשה ליינבאקר. כך גם וון מילר, קאליל מאק, או בתקופות אחרות, דריק תומאס, ווילי מגינסט או טד הנדריקס. הדירוג הנוכחי מקבץ את הליינבאקרים החיצוניים והדיפניסב אנדים ל"מגני קצה", מכיוון שזה התפקיד העיקרי של כל השחקנים האלה. לורנס טיילור לגמרי שייך לקטגוריה של "מגן קצה".

  4. אם כבר יוצא, ארשום את דעתי על האחים בוסה. ניק הוא כישרון על, עם סבירות די גבוהה של עתיד בהיכל התהילה (במידה ולא יהיו פציעות – מלח מים, מלח מים).
    לעומתו, אומנם ג'ואי הוא האח הגדול, אך כישרון פחות. הוא אולי יספור הרבה פרובולים, אבל לדעתי, אם לא יעשה שדרוג משמעותי בפרטים הטכניים יהיה רחוק מהגעה לקנטון.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט