מחשבות כדורסל של רביעי / רועי ויינברג

תנו להם לשחק

כמה שחקנים טובים שצריכים לקבל יותר קרדיט בקבוצותיהם:

מיטשל רובינסון (ניו יורק ניקס). אולי השחקן המבטיח ביותר של ניו יורק שיחסית דורך במקום בעונתו השנייה. הוא פחות נוטה לעבירות ממה שהיה בעבר עם 3 כאלה ב-24 דקות למשחק אצל מייק מילר, לצד 2 חסימות והגנה טובה מאוד על הטבעת. תוסיפו לזה 74.2% מהשדה העונה, הגבוה ביותר בתולדות הליגה, ויש כאן שחקן שיכול להפוך לאבן הפינה של התפוח הגדול. רובינסון צריך לזרוק יותר מ-5.6 פעמים בערב ולזכות ל-30 דקות בערב. אם הניקס אכן מתכננים להתמקד בפיתוח שחקנים במקום החתמה של שחקנים חופשיים דרג ב' או ג', כדאי שיתחילו מרובינסון.

קובי וויט (שיקגו בולס). בחודש שעבר בין פגרת האול-סטאר להפסקת הליגה קובי וויט רתח עם 24.7 נקודות למשחק עם 40.7% מהשלוש (10 משחקים), כשהוא נראה כמו סקורר שלם עם יכולת קליעה נהדרת ומגוונת מכדרור, מסירה או חדירה פנימה. הוא עדיין עולה מהספסל של שיקגו ויכול לקבל צ'אנס בחמישייה. יש הרבה סימני שאלה בקשר לעתיד של הבולס, אבל מה שראינו עד עכשיו מוויט משאיר לא מעט אוהדי NBA עם הרגשה שיש שם עוד הרבה מעבר. תנו לו צ'אנס.

חואנצ'ו הרננגומז (מינסוטה טימברוולבס). המצב של חואנצ'ו קצת שונה – אחרי יבוש על הספסל בדנבר הוא קיבל קרדיט במינסוטה וב-14 משחקים קלע 12.9 נקודות עם 7.3 ריבאונדים למשחק, כשמינסוטה קולעת 112.9 נקודות ל-100 פוזשנים בדקות בהן הוא על המגרש. פציעות הובילו לזה שהוא בקושי שיחק יחד עם קארל-אנטוני טאונס, ובמשחקים בהם שניהם שיחקו הם חלקו את המגרש ל-37 דקות מתוך 96 אפשריות. לא בטוח שנראה את הרננגומז, שחקן הגנה רע, פותח לצידו של טאונס בהמשך, אבל הקליעה שלו מהמסירה והחיתוכים היעילים בדנבר בלי הכדור הופכות אותו לנשק קטלני ליד טאונס ודיאנג'לו ראסל. פוטנציאל גבוה במיוחד בקו האחורי.

חוזרים לרגעים הגדולים – אטלנטה מרחיקה את היברט מהסל

בטור הקודם שלי דיברנו על עלייתו ונפילתו של ההאק-א-שאק. הפעם בואו נדבר על סדרת הסיבוב הראשון ב-2014 בין אינדיאנה פייסרס לאטלנטה הוקס. ההוקס לא היו טובים באותה עונה עם 38 ניצחונות ונתפסו כאנדרדוג רציני בהשוואה לאינדיאנה שניצחה 56 משחקים והייתה קבוצת ההגנה הטובה בליגה. למרות זאת, הם הצליחו למתוח את אינדיאנה ל-7 משחקים בלי שחקנם הטוב ביותר, אל הורפורד.

איך הם עשו את זה? ההוקס שיחקו עם חמישה שחקני חוץ, כשפרו אנטיץ' הנשכח פתח בכל שבעת המשחקים ושיחק 24 דקות בערב. אטלנטה לא שיחקו עם גבוה אחד בצבע, מה שהוביל לזה ששחקן ההגנה הטוב ביותר של הפייסרס (וחבר חמישיית ההגנה השנייה) רוי היברט שיחק רחוק מהסל. יריבות עשו לפייסרס את זה עוד לפני הסדרה, ואינדיאנה ניצחה 16 מ-30 המשחקים האחרונים של העונה אחרי 40 מ-52 הראשונים, אבל כאן זה הגיע לקצה. במשחקים 2-6 של הסדרה היברט קלע, במצטבר, 16 נקודות עם 11 ריבאונדים ו-4 חסימות. הוא לא היה קיים בהתקפה או בהגנה.

הפייסרס הצליחו לעלות בסופו של דבר עם ניצחון במשחק השביעי והגיעו עד לגמר המזרח בו הודחו נגד מיאמי של לברון ג'יימס, אבל היברט לא היה מאז אותו שחקן. הוא פתח באינדיאנה ובלייקרס בשנה לאחר מכן, שיחק עוד עונה אחת בדנבר ומ-2017 כבר לא חלק מהליגה. חוסר היכולת שלו להגן על שחקני חוץ דחקה אותו מהאן.בי.איי.

היו קבוצות לפני אטלנטה ששיחקו עם 5 קלעים והיו קבוצות שעשו את זה בהצלחה גבוהה יותר מאטלנטה, כמו גולדן סטייט של 2014-2019. ההוקס הציגו את המשחק של חמישה בחוץ בצורה קיצונית שנטרלה הגנה ששלטה אז בליגה. בשנים לאחר מכן ראינו את גולדן עושה את זה לרודי גובר (וטימופיי מוזגוב) ואת מילווקי עושה את זה לאנדרה דראמונד. במובן מסויים השינוי הזה מזכיר את המעבר מראינוע לקולנוע, כששחקנים מתגלים כחד-מימדיים ונדחקים מהמסך. שלב נוסף באבולוציה של המשחק.

הקדימו את זמנם

הרינגר עושים סדרת פוסטים על שחקנים שהיו יכולים להיות טובים בהרבה במשחק של היום. הנה כמה מועמדים משלי, כשבשונה מהרינגר אני לא מכניס שחקנים שנבחרו במהלך הקריירה לאול-סטאר:אנדרה בראניני. הבחירה הראשונה בדראפט 2006 לא היה קרוב לציפיות שהיו ממנו ונבחר בדראפט יחסית חלש (למרקוס אולדריג', ראז'ון רונדו, קייל לאורי ופול מילסאפ ארבעת השחקנים הטובים שיצאו מהדראפט, כשרונדו, לאורי ומילסאפ נבחרו במקומות ה-21, ה-24 וה-47 בהתאמה) אבל יכל להתאים למשחק של היום כגבוה עם קליעה מרחוק.

לאורך הקריירה בראניני קלע ב-35.4% מהשלוש, כשבשלושת השנים בהן פתח לצד כריס בוש בטורונטו היו לו 37.6% ב-3.7 ניסיונות למשחק. היום קבוצות זורקות הרבה יותר מהשלוש ובמקום 3.7 שלשות ו-4.5 מחצי המרחק כנראה היינו רואים אותו מגיע ל-7-8 זריקות מחוץ לקשת, מה שיכל להפוך אותו לסקורר יציב של כ-20 נקודות במשחק. הוא היה שחקן הגנה רע כבר אז אבל עם חוש לא רע לחסימות, ובליגה של היום יכול להיות שהיינו רואים קבוצות מצליחות להחביא אותו יותר טוב בהגנה, במיוחד ליד פאוור פורוורד הגנתי עם מסירה טובה כמו דריימונד גרין או באם אדביו. לא היה סופרסטאר, אבל היה יכול להגיע לאול-סטאר פעם או פעמיים ולהיות הרבה פחות שנוא.טיי לאוסון. ב-2012/13, לא כל כך מזמן, לאוסון היה שחקן שקלע 16.7 נקודות עם 6.6 אסיסטים בקבוצה שניצחה 57 משחקים. בעידן של היום לאוסון יכל להיות אפילו טוב יותר: המהירות שלו הייתה משתלבת נהדר בעידן שמקדש את משחק המעבר, יכל לזרוק מרחוק והיה אחד המוסרים הטובים באן.בי.איי. היום, כשהקצב בליגה גבוה יותר משמעותית ומרווחים את הצבע לחדירות של מובילי כדור, השילוב בין המהירות ויכולת המסירה של לאוסון היו יכולות להפוך אותו לאחד הרכזים הטובים בליגה.

לאוסון היה כזה עד 2015, כשנתפס 4 פעמים נוהג בשכרות והלך לגמילה מאלכוהול. מאז הוא הועבר ליוסטון, ירד לספסל והקריירה שלו מעולם לא חזרה לעצמה. בעידן של היום יש מעטפת חזקה יותר בכל הקשור לחיים האישיים של השחקנים ויש התמודדות טובה יותר של הליגה עם בעיות אישיות. אם דנבר לא היו מפטרים את ג'ורג' קארל אחרי עונת 57 הניצחונות וההדחה בסיבוב הראשון, יכול להיות שלאוסון היה כוכב עכשיו. הוא בן 32.טיישון פרינס. היה חלק משמעותי באחת מקבוצות ההגנה הטובות בהיסטוריה, אם לא הטובה שבהן, והיה אפילו טוב יותר היום. מוטת ידיים של 2.18 מ' וחוכמת משחק יוצאת דופן היו הופכות אותו למגן המושלם בעידן של חילופים אוטומטיים אחרי כל חסימה, כשהוא עשה עבודה טובה בהגנה בשנים ההן על לברון ג'יימס וקובי בראיינט. התקפית הוא יכל להפוך למסוכן יותר: הוא קלע באחוזים טובים שלשות מהפינה, משהו שהיה נדיר בשיאו של פרינס ונפוץ מאוד היום, והצליח להגיע לטבעת בתדירות גבוהה. הקדים את זמנו.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  1. מענין כרגיל. להיברט היתה גם בעיה שהוא היה קלעי רע מאוד מהשדה, רק 44% אפקטיבי באותה עונה, כך שהוא היה מגבלה גם בהגנה וגם בהתקפה. כיוון שווגל שחק אז את החמישייה ולא הכין אופציות מהספסל, הפייסרס הגיעו אז לפלייאוף באופן די ביזארי שהם כמעט חסרי אונים. רק בזכות התעלות של פול ג'ורג' הם הצליחו להגיע לגמר המזרח מול מיאמי כשלא היוו שם יריב אמיתי ללברון ולוויד

  2. כל הצעירים של הניקס צריכים לקבל דקות. מיטשל, בארט ונוקס (ואולי אפילו סמית' ונילקינה). הניקס גם ככה קבוצה שהצעירים בה אמורים להוות את הבסיס שלה, הבעיה שהם לא ממש נתנו להם להתפתח, ועוד הביאו אסופת שחקני פנים ונתנו לרנדל לשחק אותה לברון ג'יימס מבחינת אחזקת הכדור ותפקידו במגרש.
    קובי וויט מלא בפוטנציאל אבל הוא צריך מאמן שירס אותו ויוציא ממנו את המיטב. זה שהוא חולק קו אחורי ו/או קבוצה עם לאבין שגם הוא לוקה בקבלת החלטות וגאנריות זה בעייתי.
    .
    ההיעלמות של היברט זה אחד הדברים הכי הזויים שקרו ב-NBA. איך סנטר שהיה מעוז ההגנה נעלם ככה בשניה. עם כל צוות המאמנים בליגה וההיתר לשמור אזורית (מלבד 3 שניות למגן) ולא מצאו סכמה הגנתית שתשאיר את היברט קרוב לסל.
    .
    טיי לאוסון – הבעיה שלו לא הייתה סגנון משחק או משהו כזה. הבעיה שלו הייתה החיבה שלו לטיפה המרה. התמכרות לאלכוהול ולהיות ספורטאי מקצועני לא ממש הולך יד ביד.
    .
    הבעיה הכי גדולה של בארניאני שהוא נבחר בבחירה ה-1. פה גם הגיעו כל הציפיות ממנו ומה שמוטט אותו בגלל שהיכולת שלו לא תאמה את מקום הבחירה שלו (וד"ש לאנטוני בנט, דרקו מיליצ'יץ', האשים ת'אביט). אם הוא היה נבחר בבחירה נמוכה יותר כנראה שהקריירה שלו הייתה ארוכה יותר.
    .
    טיישון פרינס היה 3&D קלאסי. דווקא הייתה לו לדעתי בעיה בהורדת הכדור לרצפה, אבל אף אחד לא ציפה ממנו להיות מה שהוא לא. פשוט לקחת מה שההתקפה נותנת וזה זריקות פנויות וחיתוכים לסל.

  3. הקדים את זמנו?
    זו באמת שאלה נחמדה.
    יש את המתבקשים (פיט מרביץ' שיכל היה להצליח הרבה יותר בעידן השלשות),
    ויש את אלו שעידן הסטטיסטיקות המתקדמות היה מאיר האור חיובי אפילו יותר מזה שחוו בתקופתם (מייקל קופר),
    אני בוחר בעודד קטש.
    .
    כן, אני בדרך כלל סולד מכל מה שהוא מכבי תל אביב.
    אבל אי אפשר להתכחש לגודל הכישרון שהיה לבחור.
    השביתה ב-NBA, לצד העובדה שהוא פשוט שיחק בתקופה אחרת, מנעו מאתנו לראות אותו מלהטט בליגה הטובה בעולם.
    הכישרון שלו תפור למידותיו של הכדורסל בן ימינו. הקליעה מבחוץ, היכולת הפנומנלית באחד על אחד.
    בנוסף, ישנם התנאים –
    הרסן ששוחרר מהגארדים כיום, והעובדה ש-"זרים" הפכו לחלק בלתי נפרד מהליגה.
    .
    (בלתי נמנע להצטרף לתגובה מס' 1. פטרוביץ'. הוא היה כוכב בכל יום, בכל שנה, לא משנה. אבל אם היה מקבל את אותו חופש פעולה כמו זה לו זוכה לוקה? הוא היה מגיע מהר יותר לשיאים גבוהים בהרבה. עד היום הוא במצרת הגבוהה של האחוזים מטווח ה-3 בקריירה. במחוזות האחים קרי)
    .
    תודה, רועי.
    אחלה פוסט.

    1. מסכים עם הכל גיא – ומוסיף עליך – אמיר כץ, אקס מכבי הרצליה והפועל ירושלים.
      כץ – הקלעי הטבעי הגדול ביותר שצמח כאן מלבד ג'מצ'י, מעולם לא חלם על אנ בי איי, בעיקר בגלל איטיות רבה והיעדר כל יכולת להגן. היום, וגם לפני עשר שנים – קלעי טהור ברמה שלו – היה עשוי למצוא תפקיד ספציפי מוגבל בקבוצת תחתית-אמצע שזקוקה לכישרון ולקליעה, בעיקר במזרח (מן שארלוט כזאת). משהו בסגנון של בוגדאנוביץ'.

  4. תודה רועי. חואנצ'ו הרננגומז יכול להיות שיחוק רציני של מינסוטה אם ייתנו לו את הבמה. גיא כתב מעלה על פטרוביץ' שבאמת אולי הנציג הראשון שעלה לי גם לראש מאלו אשר הקדימו את זמנם בליגה.

  5. מיטשל רובינסון מזכיר קצת את דוויט הווארד. גבוה חזק מרחף בצבע. אולי הכיוון שהניקס צריכים לשאוף אליו זה אורלנדו 2009. ארבעה קלעים מקיפים גבוה.
    קובי וויט לא פעם במשחקים האחרונים הזכיר לי את די-רוז אהוב האוהדים. הוא כלי התקפי מעולה. והוא הצטרף לגורדן ורוז ביכולות בשנת הרוקי. המאמן צריך להציב לצידו מגן טוב שיכסה עליו בהגנה, דאן תפור לתפקיד. כמו ברואר וקיית בוגנס לדרק רוז.
    .
    תודה רועי

  6. תודה רבה רועי, מרתק. יש המון שחקנים צעירים שאמורים לקבל צ'אנס, ואציין מישהו שכבר קיבל לקראת סוף השנה ואמור להמשיך במומנטום החיובי – מאליק ביזלי. הוא מאוד כשרוני וראינו כבר שעם הדקות והזריקות הנכונות הוא יכול להיות זה שישלים את די לו וטאונס.
    שחקן נוסף שהיה מצליח יותר היום הוא לדעתי אנדרו בוגוט. היה שחקן הגנה מצוין, ומאוד אינטליגנטי, ולכן היה יכול למסור ברמה מאוד גבוהה, והיה יכול להיות מנהל משחק מהפוסט ומגן טוב סטייל מארק גאסול.

  7. אחלה מחשבות
    הייתי מזכיר גם את רג'י מילר האליל (נו… זה… אח של שריל) שהיה צלף שלשות לפני שזה הפך למקובל
    🙂

            1. לא אני משווה רמות של דביליות…

  8. מה שקרה עם היברט (והפייסרס) לא קשור לפרו אנטיץ' אלא לראש שלו ולחדר ההלבשה של הקבוצה. הם היו בהתרסקות מאז האולסטאר וחפרו על זה די הרבה כאן בזמן אמת. אטלנטה ניטרלה את ההגנה של הפייסרס? לא ממש עם אחוזי קליעה די מזעזעים. הפייסרס התקשו בסדרה הזו התקפית לא הגנתית והלבנים שאנטיץ' זרק לא בדיוק הוציאו את היברט מהצבע. עבירות מיותרות ואפטיות בולטת השאירו אותו על הספסל. זה לא שהם עברו לשחק נמוך בלעדיו – אין הבדל מהות בינו לבין מהינמי.

  9. לגבי השחקנים שהקדימו את זמנם? ברניאני ולוסון באמת? אולי שניהם היו קולעים קצת יותר נקודות אבל לא רואה את ההבדל הגדול ואיך היו הופכים לשחקנים משמעותיים יותר.
    טיישון פרינס באמת פרוטוטייפ של שחקן שאנחנו רואים יותר היום אבל לא חושב שהוא היה משמעותי יותר בימינו. בסך הכל שלשות מהפינות הפכו לחלק קטן יותר מסך השלשות הנזרקות באופן בולט והעלייה המהותית הייתה בשלושת מלמעלה. הוא עדיין היה נשאר תלוי בשחקנים אחרים כדי לייצר אותן.
    קובי ווייט רוקי אז ברור שהדקות שלו יעלו. מיטשל רובינסון שחקן שבאמת צריך לראות יותר מגרש אבל גם הוא רק שנה שנייה בוא לא נשכח.

    1. רק שנה שנייה, אבל אנחנו רואים שחקנים שנבחרו איתו באותו דראפט ומקבלים הרבה יותר קרדיט. יכול להיות שזה יקרה בהמשך, למרות שמספר הדקות שלו ירד בהשוואה לעונה הראשונה, אחרת הניקס סתם מבזבזים יהלום. עדיף להם, לדעתי, להשקיע בו ובצעירים האחרים (כולל קווין נוקס ודניס סמית' שנראים כאילו הם בדרכם לבני הרצליה, אם עדיין יש בני הרצליה), במקום לשפוך חוזים מנופחים על שחקנים חופשיים דרג ב'

  10. תודה רועי, טור חביב ביותר. אתה בהחלט נותן עבודה.

    שיקגו יצטרכו להחליט על מי הם עושים אקזיט – קובי או זאק. אין מספיק כדורים לשניהם. שניהם לדעתי לא יכולים לסחוב קבוצה על הגב (ובכלל מי זוכר שרק לפני יומיים הצפי היה שמרקאנן זה הכוכב לבנות סביבו), אבל הייתי משאיר את ווייט כי אצל לאוויין התקרה כבר ברורה.

    אני לא חושב שגם אמא של מיטשל רובינסון חושבת שהוא יכול להפוך לאבן הפינה של התפוח הגדול. בהחלט מסכים שרנדל מיותר שם – הם יכולים להשיג עליו די הרבה כרגע.

    הרעיון של שחקנים שהקדימו את זמנם והיו מצליחים היום הוא נחמד, אבל אף אחת מהבחירות שלך לא נופלת לקטגוריה הזאת. או שמדובר בשחקנים שדווקא כן מיקסמו את היכולות שלהם כבר אז (פרינס, לאוסון), או שמדובר בשחקנים שהיתרונות שלהם לא היו כאלה מרשימים כמו שאתה זוכר, והחסרונות שלהם היו מפריעים גם היום (ברניאניני).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט