ג'וני/ שחר דלאל

אשתי פעם שאלה אותי מי זאת הדמות שמביטה אליה משולחן העבודה של המחשב שלי. "זה ג'וני", עניתי בפשטות, "הוא היה מתאגרף".

אבל למה? "זה כזה ספורט אלים" היא ענתה לי. ואני? אני עכשיו צריך להסביר לה שזה עניין של גברים. להסביר לה שבכל קרב אתה חוזר 2,000 שנה אחורה וחושב שאתה גלדיאטור או סתם לילדות לפעם הראשונה שראית את רוקי. אפשר אולי לנסות להסביר לה שזה הספורט האולטימטיבי שבו אתה חייב להיות מושלם בכל נקודת זמן, שטעות הכי קטנה יכולה להרוס לך את הקריירה. אבל לך תסביר לה מי זה ג'וני…

*

הוא היה הספורטאי האהוב עלי, זה שייצג את כל מה שאנחנו מחפשים בספורט. בכל אימון, קרב או ראיון הוא הפקיר את הלב שלו לחסדינו. שבור ומדמם מאין ספור אירועים, שלא קיים הסופר בעולם שהיה חושב עליהם. בכל קרב, בין אם קנית כרטיס או רק הדלקת טלוויזיה, הוא שם בשבילך – רק בשבילך, נותן לך את הכל.

איגרוף הוא הספורט הרומנטי מכולם, הוא גם הבסיסי והיצרי מכולם, ועל כן אין פלא שייצר אין ספור אגדות טרגיות לאורך ההיסטוריה. בין האגדות האלו נשמר מקום מיוחד לג'וני טאפיה.

טפיה. רק בשבילך

*

לטאפיה היה מנהג בו היה מבקש שיתפללו בשבילו בסיום כל ראיון שנערך איתו. הוא התכוון שתתפללו שהשדים יפסיקו, שהחיים יהיו נורמליים, שהוא יוכל לישון בלילה. "Mi Vida Loca" ("החיים המשוגעים שלי" בספרדית) היה הכינוי שנתן לעצמו, זה שהיה נכנס איתו לזירה ואותו קעקע על הבטן. כינוי שמסכם את כל אך בו בזמן לא יכול לתאר כמה משוגעים הם היו.

אביו של ג'וני נרצח בזמן שאימו היתה בהריון איתו (כך נאמר לו לפחות, הוא גילה שהוא חי שנתיים לפני מותו שלו), כששמונה שנים לאחר מכן יאבד גם אותה כאשר יצפה בה נאנסת ונרצחת באכזריות. כמובן שמשם הכל רק התחיל להתדרדר.

טאפיה נלחם לאורך כל חייו בבעיות אלכוהול, סמים והחוק. הוא ניסה להתאבד כעשר פעמים והיה במוות קליני לפחות חמש (הראשון בערב הכלולות שלו). אבל גם זה הוא רק קצה הקרחון. "בכל דבר שאני עושה אני מקצוען: מתאגרף, אלכוהוליסט, מסומם" אמר ב-2002, "אבל מסיבה מסוימת אני עדיין כאן, למרות שעשיתי את הכל כדי למנוע את זה".

*

כנראה שהסיבה הייתה איגרוף. ספורט שהתחיל לעסוק בו לאחר שדודו, שהפך לאחראי עליו לאחר מות אימו, היה מכריח אותו להילחם עם ילדים גדולים יותר בשביל כסף.

שני תארי "כפפות הזהב", חמישה תארי אליפות בשלושה משקלים שונים (115, 118 ו-126 פאונד) הם רק סטטיסטיקה. הוא היה שם כדי לספק שואו לקהל. הסגנון שלו היה שילוב של מהירות, כוח וזעם. כשנראה כשבכל מכה שהוא חוטף כוחו רק מתגבר. "אני לא מת בקלות, תמיד יש לי משהו בשרוול ואם הקהל מאחורי, אני יכול להמשיך לנצח", אמר גיבור סרטי פעולה של החיים האמיתיים.

טפיה. גיבור סרטי פעולה של החיים האמיתיים

כולם אהבו את ג'וני, ובניגוד לספורטאים אחרים, הוא תמיד החזיר אהבה. יוצר קשר בלתי נפרד שכל כך חסר בספורט המקצועני של ימנו. אדם במובן הכי עמוק של המילה. "היו אלופים גדולים ממנו בתקופת חייו – מוזלי, דלהויה או רוי ג'ונס, אבל ג'וני הוא משהו אחר. הוא האלוף של העם" אמרה אשתו טריסה.

הסיפור שאני הכי אוהב לגביו התרחש בערב בו זכה בתואר אלוף העולם במשקל תרנגול, אז רדף אחרי חמישה שודדים שגנבו כסף שנתן להומלס קודם לכן. "אני לוחם" ענה בפשטות לאחר מכן שנשאל מדוע סיכן את עצמו, "אני אוהב אנשים זקנים, למעשה אני אוהב את כל האנשים, זה לא בסדר ואני פשוט לא אוהב לראות את זה קורה".

אצלי זאת היתה אהבה ממבט ראשון. זפזופ לילי בשנת 2002 מביא אותי לצפות בקרב שלו מול האלוף במשקל נוצה מנואל מדינה. השדר והפרשן לא הפסיקו לשבח את מדינה אבל בשבילי ג'וני היה משהו אחר, משהו שלא ראיתי לפני זה. עוד לפני הכרזת השופטים על המנצח (טאפיה) אני הייתי מכור. באותו הלילה כבר היה לי קשה מאד להירדם, ג'וני זרם אצלי בדם.

בשנים שלאחר הקרב הזה, התחלתי לחקור ולחפש אחרים, וג'וני? הוא אף פעם לא אכזב – הקרבות נגד פולי איילה (הראשון והשני), הקרב נגד מרקו אנטוניו באררה ונגד פרנקי ארצ'ולטה הם בראש הרשימה שלי, אבל קשה לי לחשוב על אחד שלא נהניתי ממנו.

טפיה. ביקש תמיד שיתפללו בשבילו

*

את הקרב האחרון שלו כבר לא שידרו. בגיל 44 כבר אף אחד לא רוצה לראות אותך חובט בפחית עגבניות. אבל בשבילנו, אלה שחיכו לכל קרב שלו, לא היה קרב חשוב ממנו באותו השבוע. פרשן האיגרוף של ESPN, דן רייפיל (Rafael), ששמר לו מקום של כבוד בסיכום האירועים של אותו שבוע התייחס לקרב ואמר: "בד"כ אני מטיף נגד השתתפות בספורט הזה אחרי גיל 40, הטענות שלי כלפי איוונדר הוליפילד הם ידועות ומתועדות. אבל כשאני אני רואה את טאפיה בזירה אני מתמלא שמחה. מעולם לא היה מישהו שהיה צריך להשתתף בקרב הזה יותר ממנו".

המתאגרף הגדול רוברטו דוראן פרש בגיל 50 לאחר שעבר תאונת דרכים. בשנים שלאחר פרישתו הוא הראה סימני חרדה קשים ונשלח לבדיקות פסיכיאטריות. הממצאים גילו כי הוא מעולם לא חש משהו דומה לכך בשנים הקודמות והסתבר כי הוא אינו מסוגל לחיות את חייו מחוץ לזירה. הוא נשלח לבצע קרבות אימונים והסתבר שקצב פעימות הלב שלו נמוך יותר מאשר במנוחה – ההנחה היתה כי המצב הטבעי שלו הוא בזירה "ובחיים האמיתיים" הוא חווה את אותם חרדות שכל אחד אחר היה חווה כשהוא נמצא בזירה.

קשה להסביר את החוויה של צפייה בקרב איגרוף גדול. ההמתנה שמתחלפת בהתרגשות, הלב שדופק, הגרון שמתייבש, הציפייה למשהו הגדול שהולך לקרות. אבל כשג'וני נכנס לזירה, זה שנותן הכל עד טיפת הדם האחרונה, ההרגשה היא אחרת. אנחנו רק מקווים שהוא ייצא מזה, שהוא ירים את הידיים כמנצח ויחזור לקרב נוסף.


אנחנו מקווים כי אנחנו יודעים שעדיף שהוא ילחם באנשים ולא במשהו גרוע יותר.

*

היום לפני שמונה שנים הוא הלך לעולמו, הלב הגדול שלו פשוט הפסיק לפעום. לראשונה בחייו הוא היה נקי ונחוש לחיות חיים רגועים – כנראה שזה היה הסימן שלו ללכת. אומרים שלפעמים אנשים מוצאים מנוחה רק בקבר. אם היה פעם אדם שזה היה נכון לגביו כנראה שזה ג'וני טאפיה.

——-

הטור הזה פורסם לפני שש שנים באתר אחר. הוא עבר עריכה והתאמות להווה.

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  2. Yinon Yavor

    27 מאי 2020 09:38:57

    סיפור נהדר.
    אני לגמרי עם אישתך לגבי איגרוף – חושב שזה ספורט מיותר, ובעיקר אוברייטד. אני יודע שזה יעצבן את כל האמריקנופילים, אבל לדעתי זהו ספורט נישתי, ולכן טובי הלוחמים שם אינם יכולים לעולם להיחשב בין גדולי הספורטאים בהיסטוריה. מוחמד עלי, למשל, עם כל הכבוד, לא מתקרב (בעיניי לפחות) לגדולי הכדורגל, הכדורסל והריצה (ואולי עוד ענפי ספורט).

    1. שחר דלאל

      27 מאי 2020 15:41:13

      תודה.
      באיגרוף יש משהו ראשוני, שעדיין נוכח מאוד בספורט ונעלם עם הגעת המקצוענות. רבים מהמתאגרפים עושים את זה בשביל הניצחון והקהילה, הרבה לפני שהם עושים את זה עבור כסף.
      עם זאת, גם אני התנתקתי מהספורט הזה בשנים האחרונות. כן, אני צופה בקרבות גדולים של מתאגרפים שאני אוהב (את טייסון פיורי אני אוהב כמעט כמו את טפיה), אבל זה משהו שלא ישפיע על סדר היום שלי, בעיקר בגלל הגורמים השולטים בענף והסכנות הבריאותיות שהם שמים בהם את הספורטאים שלהם. לכן, אני בהחלט יכול להבין אותך בנושא.

  11. etayef

    27 מאי 2020 16:23:25

    גם אני מהפחות אוהבים את הספורט.
    חושב שרצוי לעשות הבדלה בין אגרסיביות לאלימות, בין פיזיות למכות.
    מה שכן לא הבנתי, למה אתה חושב שאיגרוף הוא הספורט הכי רומנטי?

    1. שחר דלאל

      27 מאי 2020 18:49:41

      הכל 🙂
      הגולמיות, האמציות, הסיפורים שמאחורי הקלעים, הרגשות, ההצלחות והכישלונות. ובעיקר, התחושה שהכל יכול להיגמר בשניה בגלל טעות אחת.
      .
      לגבי הספורט והפיזיות – יש הבדל בין אנשים "שהולכים מכות" לבין מתאגרפים. לא סתם הספורט נקרא The Sweet Science. יש אלופים, כולל הישראלי היחיד בהיסטוריה (יורי פורמן) או פרנל וויטיקר האגדי, שלא האמינו שצריכים להכאיב ליריב כדי לנצח בקרב (היי, בהיסטוריה יש אפילו מתאגרף אגדי שניצח סיבוב מבלי להנסות להכות פעם אחת). זה עניין של גישות, אבל רוב האלופים לעולם לא יצליחו רק בגלל חוזק המכות שלהם.

  12. מנחם לס

    27 מאי 2020 17:47:19

    ספור מצויין. פעם אגרוף היה ההסםורט מס' 1 אצלי. מאז ירד העניין. אני זוכר את המתאגרפים נגדולים מהחיים. כל עניין האשיות נחמק ונעלם. אני הייתי מת לחזור לאגרוף אילו צצו שוב דמויות גדולות מהחיים

  14. Ljos

    27 מאי 2020 21:16:52

    סיפור יפה (נו, עצוב, אבל מסופר יפה) וגם הרגש שלך
    אליו כמעט מדבק.
    מצטרף לפחות מתחברים לענף, אבל לרגש שלך זה לא צריך להפריע.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט