עשרה טייט אנדים כמשל: חלוקת העמדות ב-NFL/ שחר דלאל

הבחירה ה-43 הגיעה בדראפט ה-NFL והאוהדים בשיקאגו כססו ציפורניים. אומנם היה מדובר כבר בסיבוב השני, אך זאת עדיין הנקודה בה אפשר למצוא שחקנים פותחים מצוינים, ולעיתים רחוקות אפילו כוכב (ע"ע רוב גרונקאווסקי).

מרבית האוהדים רצו שחקן התקפי, רסיבר או טאקל, הם גם לא יגידו לא לאיזה קווטרבק שנפל מהסיבוב הראשון. אופציה נוספת היא שחקן הגנה, קורנרבק או סייפטי, שהיו למכביר בנקודה הזאת. והנה, ההתרגשות מגיעה לשיא, רוג'ר גודל עומד להכריז, קבלו אותו: "בבחירה ה-43, השיקאגו ברס בוחרים בקול קמט, טייט אנד מאוניברסיטת נוטראדם".

"טייט אנד?? באמת בחרנו טייט אנד??? יש לנו כבר עשרה בסגל !@#$#%%^ *~&!"

*

הטענה הזאת לא נשמעה רק בשיקאגו, אלא היה רעיון שהודהד בתקשורת הארצית, במטרה לנגח את מנכ"ל הקבוצה ראיין פייס (שרבים בתקשורת לא אוהבים כי הוא מסרב לדבר איתם, אך הם מתרצים את זה בגלל הבחירה במיטש טרוביסקי). אבל האם זה כל כך נורא להחזיק 10 טייט אנדים בשלב הזה של העונה?

קמט. החיים כמשל

לפני שאתם עונים צריך לזכור משהו, בשלב הזה של העונה סגל הקבוצה יכול למנות עד 90 שחקנים, שיצטמצם ל-53 לפי מחזור הפתיחה. קבוצות נוהגות בשלב הזה להחזיק בסגל שחקנים שהם רואים כפוטנציאל עתידי – לסגל המורחב או לקבוצת האימונים – ולאו דווקא מתעסקות בעמדות. את זה מרבית האוהדים שוכחים.

אבל לעמדות יש משמעות כשמרכיבים סגל, אנסה לעשות קצת סדר.

*

פרט קטן שחשוב להכיר לפני שמתחילים: יש מערכים התקפיים והגנתיים (4-3 לעומת 3-4) שמשפיעים על כמות השחקנים בכל עמדה. לצורך העניין אנחנו מאמנים של שיטת התקפה מסורתית ושיטת הגנה 3-4, ששולטת היום בליגה.

כמו כן, בהכללה, חמשת השחקנים האחרונים בסגל הם שחקנים שמצטיינים בקבוצות המיוחדות, שם לעמדה שלהם יש פחות משמעות. לכן, בשנים מסוימות יכול להיות שנראה עיוותים, אך אנחנו נתייחס לממוצע בליגה.

אז להלן חלוקת העמדות בסגל שמונה 53 שחקנים, כאשר החל מהשנה יהיה ניתן לרשום 48 בסגל המשחק:

התקפה

קווטרבק (2): ב-80 השנים הראשונות של הליגה היה "הכרחי" להחזיק לפחות שלושה קווטרבקים בסגל. אך כמו בהרבה דברים, גם את התפיסה הזאת שינה ביל ביליצ'ק, כשהתחיל לשמור רק שניים (העמדה הנוספת שהתפנתה הוקדשה לשחקן ייעודי בקבוצות המיוחדות), בנוסף לקווטרבק בקבוצת האימונים. היום זה הסטנדרט בליגה, אך יש קבוצות שיעדיפו לשמור שלושה, אם קיים אצלם שחקן מבטיח שהן פוחדות שיברח לקבוצה אחרת.

ביליצ'ק. מחק את הקווטרבק השלישי

רץ (3): פעם העמדה החשובה ביותר במשחק, שהפכה בשנים האחרונות לכמעט נכחדת. בעבר קבוצות החזיקו ארבעה רצים ופולבק, אך היום, עם ירידת קרנה של העמדה, הקבוצות יעדיפו להחזיק רק שלושה רצים. קבוצות שיעדיפו להחזיק יותר הן כאלה שמחזיקות פולבק, או שיש להן רץ שתורם באספקט אחר של המשחק (החזרת בעיטות, קבוצות מיוחדות).

רסיבר (6): מכיוון שעברנו לליגה של מסירות, העמדה הצעירה ביותר בפוטבול מקבלת דגש מיוחד בשנים האחרונות. אנחנו כבר לא נחרדים לראות הרכבים של ארבעה רסיברים על המגרש, ולשחקן החמישי יש משמעות אמיתית. בדרך כלל השחקן החמישי והשישי יהיו גם כאלה שיש להם יכולת לשחק בקבוצות המיוחדות.

טייט אנד (4): עמדת הטייט אנד היא העמדה שהתפתחה הכי הרבה מאז הקמת הליגה. האנדים הראשונים היו למעשה רסיברים, ורק לאחר מכן קיבלנו את השחקנים הראשונים שיכולים לחסום ולתפוס כדורים באותה רמת כישרון (הראשון היה מייק דיטקה).

היום יש בליגה שני סוגים (עיקריים) של טייט אנדים – טייט אנד אול ארואנד (Y או In-Line) וטייט אנדים תופסים (U או Move), שהתפתחו ב-20 השנה האחרונות. ביליצ'ק אוהב להשתמש בסוג נוסף, טייט אנד חוסם (H-back), שמחליף את תפקיד הפולבק המסורתי (השחקן שבחר בדראפט האחרון עונה על ההגדרה הזאת).

קיטל. עושה הכל

במצב אופטימלי הקבוצות ירצו לשמור שני שחקני אול-ארואנד (ג'ייסון וויטן או ג'ורג' קיטל) שיודע לחסום אך יכול גם להוות איום אווירי, ושני שחקנים "תופסים" שיודעים לתפקד כרסיברים (ג'ימי גראהם או טרוויס קלסי). בסגנון ההתקפה שמוביל אנדי ריד, עם מערכים של שני TE פותחים, ונפוץ בשליש מהליגה (גם הברס ביניהן), אנחנו נראה גם קבוצות שמחזיקות חמישה או שישה טייט אנדים בסגל הסופי.

קו התקפה (9): כאן כמובן אנחנו מדברים על שלוש עמדות שונות. בהרכב הפותח יופיעו חמישה שחקנים – שני טאקלים (ימני ושמאלי), שני גארדים (ימני ושמאלי) וסנטר, כאשר החל מהשנה הליגה מחייבת לרשום 8 שחקנים בטופס המשחק. בכל קבוצה יהיה טאקל מחליף שיכול לשחק בשתי העמדות (swing tackle), גארד וסנטר מחליפים ושחקן נוסף לשיקול הקבוצה (בד"כ טאקל צעיר בשלבי התלמדות). כמובן שיש עדיפות לשחקנים שיכולים לשחק יותר מעמדה אחת.

סה"כ שחקנים בעמדות ההתקפה: 24 (בטופס המשחק יירשמו – 2 ק"ב, 3 רצים, 5 רסיברים, 4 טייט אנדים ו-8 שחקני קו התקפה, סה"כ 22).

הגנה (מערך 3-4)

קו הגנה (6): לפי המערך שבחרנו יש שלושה שחקנים פותחים בכל קבוצה. דיפנסיב טאקל אחד (או Nose Tackle) ושני דפנסיב אנדים (שיותר קרובים בסגנון המשחק שלהם לטאקלים במערך 4-3). לכל שחקן יהיה בד"כ מחליף אחד.

ליינבקרים (10): גם כאן יש לנו שני סוגים שונים של שחקנים: שחקני ה-Edge (יתפקדו כאנדים במערך 4-3) והליינבקרים המסורתיים שנמצאים במרכז ההגנה ומנהלים אותה משם. בד"כ הקבוצות יעדיפו לשמור 5 שחקנים בכל עמדה.

חליל מאק. דפנסיב אנד באוקלנד, ליינבקר בשיקאגו

שחקני קו אחורי (10): שוב מדובר בשתי עמדות שונות לחלוטין, אך בהחלטה על חלוקת המקומות בסגל ההנהלה תתייחס אליהם כעמדה אחת. בהרכב פותח מסורתי כל קבוצה תחזיק שני קורנרבקים (Boundary CB) ושני סייפטי'ס.

בנוסף אליהם יש גם "ניקל בק", שהוא קורנרבק שתפקידו לשמור על הסלוט רסיבר או הטייט אנד, ו"דיימונד בק", שהוא שחקן קו אחורי נוסף שמצטרף במהלך מסירה מובהקים (לדוגמה: דאון 3 ו-20). יש קבוצות שיעדיפו לשמור 6 קורנרים ו-4 סייפטי'ס, יש כאלה שיעדיפו חמש וחמש (אגב, גם בעמדת הסייפטי יש שוני בין השניים, אך זה לפוסט אחר).

סה"כ שחקנים בעמדות ההגנה: 26 (בטופס המשחק יירשמו – 5 שחקני קו הגנה, 9 ליינבקרים, ו-9 שחקני קו אחורי, סה"כ 23).

קבוצות מיוחדות

בועט (1) – השחקן שהתפקיד שלו לשים נקודות על הלוח. בחצי המאה האחרונה, שחקן מתמחה שזה תפקידו היחידי במשחק. יחליף את הפאנטר במקרה של פציעה.

פאנטר (1) – שחקן שהתפקיד שלו להרחיק את הכדור כמה שיותר רחוק ובד"כ להיות ההולדר (ע"ע) של הבועט. יחליף את הבועט במקרה של פציעה.

לונג סנאפר (1) – שחקן מקביל לסנטר (קו התקפה), אך כזה שמתמחה בהוצאת הכדור למרחק גדול יותר לבועט או לפאנטר. השחקן היחידי שאין מחליף בקבוצה.

מורגן קוקס. ללא תחליף

הולדר (0) – לאורך ההיסטוריה את התפקיד הזה מילא הקווטרבק המחליף של הקבוצה, אך בשנים האחרונות התפקיד עבר לפאנטר (למרות שיש כאלה שהם גם וגם). היום אין כמעט קבוצות שמשתמשות בשחקן מעמדה אחרת.

מחזיר בעיטות (0) – שחקן שזאת אינה העמדה העיקרית שלו, ובד"כ יהיה רץ, רסיבר או קורנר. רק המצטיינים (דווין האסטר או קורדרל פטרסון) יהפכו אותה לעמדה העיקרית שלהם.

סה"כ שחקנים בעמדות המיוחדות: 3, שכולם נרשמים בטופס המשחק.

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. מעולה! תודה רבה
    לא הבנתי מה ההבדל בין מערכי ההגנה השונים ומתי משתמשים בהם , אשמח אם ניתן לפרט

    אגב, חשבתי שהשנה יותר לרשום סגל של 55 במקום 53 (??)

    1. זה מצריך פוסט נפרד (שגם הוא יגיע)…
      .
      השינוי יקרה בשלבים. מכיוון שמהשנה יש לרשום 48 שחקנים בסגל המשחק, והפציעות כמובן ידועות, כל קבוצה תוכל להעביר ביום המשחק שני שחקנים מסגל קבוצת האימונים לסגל הקבוצה, אך הם יאלצו לחזור מיד בסיום המשחק (מזכיר את חוזה ה-TWO-WAY שיש ב-NBA ובהוקי). במטרה להתכונן למעבר סגל קבוצת האימונים גדל ל-12 במקום 10 שהיה עד השנה.
      עם זאת, לפי ההסכם הקיבוצי שנחתם, בהמשך גם הסגל הרשמי ייגדל ל-55, פשוט לא השנה.

  2. אחלה כתבה!
    כמה השגות –
    1. לא עשית חסד עם עמדת הרץ. אמנם היא הרבה אחרי ימיה הגדולים, וכל מי שנתנה חוזה גדול לראנינג באק התחרטה. ברם, ישנם עדיין רצים שחשובים מאוד לקבוצתם – מקאפרי, הנרי, ETC…
    2. כתבת יפה על הטייט-אנד. למעשה, אני חושב שזו העמדה הכי אנדרייטד במשחק. למשל שחקן כמו גרונק (כשהוא משחק בשיאו, נעזוב רגע את הפציעות) – מלבד קווטרבק, אפשר להתווכח על כך שהוא שחקן ההתקפה הטוב בהיסטוריה. ברור, יש את בראון, פייטון, רייס, מוס ועוד רבים שכאילו 'אוטומטית' מעליו. אבל גרונק יכל לתפוס כל פאקינג דבר, מאצ'אפ סיוטי לכל שומר, חזק כמו ליינמן, מהיר יותר מראנינג בק ובעל ידיים פשוט מעולות. הוא גם אחד החוסמים הכי טובים לריצה וגם אחד התופסים הכי מפחידים במשחק הריצה. רוצה לומר – טייט אנד היא עמדה אנדרייטד.

    1. תודה!
      עמדת הטייט אנד היא העמדה שהשתנתה הכי הרבה בשנים האחרונות, ולכן יש לה כל כך הרבה וריאציות. אני חושב שהלייבל "אנדרייטד" קיים רק בציבור הרחב, כאשר גורמי המקצוע יודעים שמדובר בעמדה שהכי קשה לאייש אחרי ק"ב, ורק מעט מאוד שחקנים "מובילים" באמת קיימים בליגה. אפילו ביליצ'ק, שנחשב לגאון בתחום וגילה את גרונק וארון הרננדס לא מצליח למצוא מאז מחליף באותה רמה. אנחנו רואים את זה בכל שנה, כאשר טייט אנדים בינוניים מקבלים שכר של 8 ספרות לעונה בשוק החופשי.

      1. מסכים, אבל…
        תן לבליצ׳ק זמן! גרונק פרש רק לפני שנה..
        בנוסף, אמנם קבוצות מעריכות טייטאנדס, אך לא זכור לי אחד שנבחר בטופ-7 בדראפט, בניגוד לכל עמדה אחרת (אולי מלבד סייפטיז).. הכי גבוה שאני זוכר זה הבלור מדטרויט בשנה שעברה ב-8, אך טופ 10 גם די חריג, ואני חושב שלא בהרבה דראפטים היו יותר משני טייט-אנדס בסיבוב הראשון. לדעתי, טייט אנד בשיאו שווה לא פחות, ואולי אף יותר, מוויד רסיבר או ראנינג בק..

        1. מסכים איתך לגמרי!
          עם זאת, לטייט אנד מודרני לוקח יותר זמן להסתגל לליגה (כמו שהיה בעבר עם רכזים ב-NBA), עם מרווח טעות גדול יותר, ולכן לדעתי קבוצות מעדיפות לקחת "שחקן בטוח" בסיבוב הראשון.
          .
          לגבי בחירה בטופ-7, אני זוכר שקלן ווינסלו נבחר בבחירה השישית ב-2004, אבל זה באמת היה חריג והגיע אחרי קריירה מדהימה במיאמי ובזכות העובדה שאביו נחשב לאחד הטובים בהיסטוריה של העמדה (נבחר לא מזמן לנבחרת כל הזמנים)

  3. יופי של טור, בהיר ומפורט.
    מחדש במידה רבה את ימי "הצעד הראשון בסנאפ" של מדור הספורט ב'וואלה' (מי זה היה? איליה רוסינסקי)
    כיף לקרוא!

    לדעתי יש מקום לעוד טורי העשרה רבים וטובים כאלה.
    אני אישית אשמח לקרוא קצת על מערכים שונים וההבדלים ביניהם, על תפקידים והתמחויות (למשל ההבדלים בין ILB ל OLB) על טרנדים וכו',

    1. אנסה להסביר על רגל אחת את ההבדל בין מערך 3-4 ומערך 4-3:
      * מערך 4-3 הוא המערך הקלאסי בפוטבול, אותו משחקים מאז שנות ה-50. הספרה "4" מציינת שיש ארבעה שחקני קו הגנה (שני טאקלים ושני טייט אנדים) שעומדים ישירות מול קו ההתקפה. הספרה "3" מציינת שיש שלושה ליינבקרים במערך האחורי. בגדול (מאוד), זה מערך שטוב יותר להגנה על מהלכי ריצה מאשר מסירה.
      * מערך 3-4 הוא מערך עם שלושה שחקני קו הגנה וארבעה ליינבקרים. זהו מערך שהפך לפופולרי בשנות ה-80 עם הגעתו של לורנס טיילור.
      .
      ההבדל העיקרי שכל אוהד ישים אליו לב מיד בעין בלתי מזוינת, הוא העמידה של השחקנים לפני הסנאפ, בדגש על שחקני ה-EDGE (השחקנים שהתפקיד שלהם להפיל את הק"ב). במערך הקלאסי הם יהיו האנדים שנמצאים מול קו ההתקפה, עם יד אחת על הדשא (כמו בתמונה של חליל מאק) וינסו לחדור אותו ישירות. במערך 3-4 הם ימוקמו מעט מאחור (בעמדת הליינבקרים) ונסו לתקוף את הק"ב מהאגפים (עמדת המוצא היא עמידה, ללא יד על הקרקע).
      .
      מקווה שזה לא בלבל עוד יותר…

      1. טייט אנדס או דיפנסיב אנדס?
        נו, אני פחות או יותר מכיר את ההבדלים בין המערכים, יש גם מערך 4-4 ומערך 46. מכיר בשמות ובהגדרות.
        אני פחות מבין ואשמח להסברים על ההבדלים המהותיים ביניהם. מה היתרונות, מה החסרונות, איזה מהם נותן תשובות לרצים מסיביים א-לה לינצ' ואיזה לרצים קטנים וזריזים. איזה לסלוט רסיברים ואיזה לקווטרבקים ניידים וכו'
        גם, מה ההבדלים בין ILB ל OLB, לא במיקום על המגרש (שהוא די ברור) אלא בדרישות השונות.

        נו, קצת פוטבול מעבר לבסיס. אולי לא למתקדמים אבל לסטודנטים שנה רביעית.

  4. הטייט אנד באמת הפך לחלק חשוב מאד בקבוצה. באופן כללי, ב-60 השנים האחרונות מאז שאני חוזשה פוטבול ומאז שהפכתי חובב גדול של המשחק, היו גליל-גלים של שינויים במשחק שניגרמו ע"י גורמים שונים, והחשוב שבהם הם השינויים שנגרמו ע"י שינוי החוקים. למשל, החוקים החדשים להקטנת זעזועי ממוח, העברת בעיטת הפתיחה מ-30 יארדס ל-35 שכמעט מונעת ריצות חזרה כי רוב הבועטים בועטים בעיטות שאין להן RETURN וכו' – שינוי החוקים משפיע על שינוי החשיבות של סוגי שחקנים ותפקידם.
    גם השינויים במחשבה והתיאוריה (פעם מחשבו ששחור לא חכם מספיק להיות קוורטרבק). אבל קוורטרבקים שחורים כמו פטריק מהומס, ראסל וילסון, דאק פרסקוט, קאם ניוטון, למאר ג'קסון, ג'יימס וינסטון או דשון ווטסון – שרובם רצים טובים מאד עם הכדור, נתן לכל קבוצה כמעט עוד הפבק 'בחינם' ואז יכלו לקבוע שחקן בתפקיד אחר כי הרבה מנשיאות הכדור נעשות עי הקוורטרבק עצמו.
    מה שבאמת חסר – ואני בטוח שזה יחזור, זה הפולבק של העבר. רק צריך אחד כמו ג'ימי בראון, מריון מוטלי, פרנקו האריס (היה תלמיד שלי בפן סטייט!) או לארי זונקה שהיו הרי אדם שנתנו לך 5 יארדס כמעט בטוחים בכל נשיאת כדור, ופתאום כל הקבוצות יחפשו את האתלט הגדול והחזק שהוא גם זריז, שכמו משאית של 16 גלגלים מזיזים בעצמם 3-4 מגינים לעשות את ה-3-4 יארדים הנחוצים.

  5. בעמדת הרנינג-בק התבצע שינוי נוסף – בגובה שלהם. עם נסיקת בארי סנדרס ואמיט סמית' שהיו 1.73 ו- 1.75 בהתאמה, הם החליפו את התפיסה שראנינג-בק צריך להיות מספיק גדול בשביל הליגה המקצוענית. ג'ים בראון היה 1.88, לארי זונקה היה 1.91 מ' לדוגמא.

    1. אני חושב שהשינוי כבר כאן. אם דארן ספרולס (1.68 מ') נבחר לקבוצת העשור של ה-NFL ושחקנים כמו טאריק כהן (ברס) ודווין סינגלטרי (בילס) נחשבים כרצים מובילים, בעוד שחקנים כמו להגארת' בלאונט נחשבים כזן נכחד, אנחנו יכולים להגיד שהמפכה כבר כאן.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט