הולכים מכות עם שחקני ה-NBA – השור המקורי שלמד לנגן על היריבים, ג'רי סלואן

טוב. אי אפשר לנצח את כולם. לנסות להפריד בין ליימביר לתומאס, מי נתן לך את הרעיון הדבילי הזה? ובכן, מזל שבדיוק התחיל "הריקוד האחרון" והצמד היה צריך ללכת להרביץ לכמה פצעים בני 30 שנה. אין לך מה להתבאס, ניצחון טכני זה גם ניצחון. אולי תתבאס כשתגלה מי מחכה לך מאחוריי הדלת. הוא לא פורץ פנימה כמו אחרים, הוא מחכה לך בסבלנות. בדאגה של אב כפרי במערבון ישן הוא יוודא שתגיע לקו הבריאות, ישמור עליך ביד אוהבת שלא משנה כמה תחכה לה לעולם לא תחבק אותך, ורק אז ישפריץ עליך רצף קללות ויחסל את מה שנשאר. כי ג'רי סלואן לא רוצה שיאכילו אותו. הוא רוצה לצוד.

ג'רי סלואן. צורח עליך משנות השבעים ועד היום.

ועכשיו, למשהו שונה לגמרי:

ג'רי סלואן בטח מסתכל על החבורה הזו וממלמל "פתיתי שלג".

ג'רי נולד באילינוי כבן העשירי למשפחה חקלאית קשוחה ומבודדת, שאיבדה את אבי המשפחה כשהוא היה בן ארבע, ועדיין בחיים לא אמרה מילה טובה לאחד מבניה. הוא היה קם כל בוקר, לפנות בוקר, כדי לעבוד בחווה. משם הלך לחטוף מכות במגרש הכדורסל ואז ישר לבית הספר. כשהוא חזר הביתה האחים שלו היו מרביצים לו עד מוות ועושים מגופתו מדורה כקורבן לכבוד אל התירס. אולי טיפה הגזמתי שם בסוף, אבל באמת שממש טיפה. ג'רי סלואן היה צריך לדאוג לשרוד, ולדאוג שהמשפחה שלו תשרוד, תוך כדי שהוא נלחם על כל מילימטר של מקום וכבוד, בגיל שבו אני ניסיתי ונכשלתי לשנן את רשימת 150 הפוקימונים.

אני לא מנסה להגיד שג'רי סלואן הילד היה יותר קשוח והיה יכול לכסח אותך בגילאי הילדות. אני מנסה לרמוז שג'רי סלואן הילד היה יותר קשוח והיה יכול לכסח אותך כמבוגר.

אצלנו במושב יש מאתיים שמות שונים ללדחוף תירס לתחת של אדם

אני יודע שבניגוד לשמות הקודמים ששרדת, ג'רי סלואן השחקן לא היה יכול להיחשב כוכב גדול. כשחקן, הוא היה פחות ממעולה. הוא בעיקר עמל וחפר בשיקגו את היסודות הקשוחים והיציבים לשחקן שימלא את אותו התפקיד עשר שנים אחריו (וימנע ממנו אליפות). הוא היה מסוג השחקנים שנהוג להגיד עליהם שהם "מתאבדים" על המגרש, אבל בפועל היוו יותר סכנה לכל שחקן אחר. כמובן שאתה מוזמן להגיד לו כמה אתה לא מעריך את המשחק שלו. אבל א) שיקגו בולס העריכה אותו ואת כמה שהוא הפחיד שחקנים יריבים מספיק עד כדי שהוא השחקן הראשון שהיא הוציאה לפרישה את המספר שלו ב) ההישגים שלו כמאמן די מרשימים, גם אם למרות שניצח יותר משחקים מכל מאמן בהיסטוריה של הליגה, הליגה עצמה מעולם לא הכירה בהם ולא העניקה לו את פרס מאמן השנה. אתה באמת רוצה להיות זה שאומר לו שאתה לוקח ממנו עוד הכרה? אתה יודע מה קורה לאנשים שעומדים לו בדרך?

קודם כל, הוא ייצמד אליכם. בעיניים ענקיות ובמבט שאומר "אני לימדתי את קלינט איסטווד איך לחבוש כובע" הוא יתבונן בכם ממש מקרוב. על בני תמותה רגילים, זה יעבוד מספיק טוב כדי שהם לא ירצו להתקרב אליו יותר אי פעם. אבל על חסרי המזל שלא פיתחו חוש הישרדות פחדן מספיק, או אלה שנתקעו בלי יכולת לברוח ממנו (נגיד שופטים. או אתה), הוא היה עובר לשלב הבא – הקללות.

כן, אני יודע. עברתם את האגרוף של בריסקר. שרדתם את המרפקים של ליימביר. אוי לא, איש זקן יגיד כמה מילים לעברכם. בשנייה שתחשבו את זה, הוא כבר ניצח. זוכרים את ראשיד וואלאס? ההוא מהג'יילבלייזרס, שפרש עם 304 עבירות טכניות, 41 מהן בעונה אחת בודדה מה שאומר שהיה לו התקף עצבים לא חוקי פעם בשני משחקים, שהליגה חיפשה כל דרך אפשרית בניסיון למצוא סיבות להרחיק אותו ופעם הורחק כי "הסתכל על השופט", שכשהליגה הוציאה חוק שאחרי הטכנית ה-16 בעונה השחקן יורחק ויקנס וזה לא עצר את ראשיד אז הליגה החליטה להכניס חוק מיוחד כנגד "הפגנות מיותרות" ושני החוקים האלו נקראו על ידי כולם "חוקי ראשיד וואלאס"? הוא עדיין במרחק של יותר ממאה עבירות טכניות מג'רי סלואן והקללות שלו.

אולי אם הייתי מתחיל להזמין לכל משחק פיצה עם תוספת מריחואנה, היה לי סיכוי להתקרב לסלואן

ג'רי פשוט אהב לקלל. הוא היה יותר יצירתי עם המילה האסורה בת ארבע האותיות ממלח שדפק את האצבע בקצה השולחן אחרי שסיים לראות פרק של סאות'פארק. בזמנו יוטה שמו עבורו "צנצנת קללות" ואספו מספיק כסף כדי לקנות לקמע שלהם מכונית חדשה. במאי הטלוויזיה בשנות התשעים עבדו מאוד קשה לצנזר את כל הקללות שעפו מפיו כלפי השופטים והשחקנים היריבים, אבל אי אפשר לעצור את הקללות של סלואן לנצח. הקללות שלו פורצות. הן מתפשטות לטריטוריות חדשות, שוברות מחסומים, בצורה כואבת, אפילו מסוכנת. וזו הפעם השנייה שסלואן גורם לי לצטט מפארק היורה. מעניין אם יש לזה סיבה.

החיים, אה… מוצאים דרך, לדחוף תירס לתחת שלך

לפעמים הוא קילל כדי להגן על השחקנים שלו. ותזכרו שיוטה שלו הייתה מהקבוצות הקשוחות בליגה. ניקח לדוגמא את הפאול הבא:

קניון מרטין מאוד פחד מהתגובה של קרל מאלון אחרי שכמעט הוריד לו את הראש. אבל מאלון פשוט המשיך כאילו כלום לא קרה. ג'רי סלואן, לעומת זאת, לא היה מוכן להמשיך. הוא רדף אחרי מרטין לאורך המגרש, מקלל ומאיים עליו. השופטים נאלצו להפריד בין השניים. סלואן היה קרוב לגיל 60 אז.

אף שחקן בליגה לא היה חסין מפיו של סלואן אם העזת לגעת באחד משחקניו:

אבל סלואן לא שמר את הקללות רק ליריבים. גם את שחקניו הוא היה דואג לקלל באופן קבוע, אולי כזכר לדרך הקשוחה שבה הוא גדל, ואולי כי ככה הוא חשב שבני אדם מתקשרים אחד עם השני. פעם אחת לגרג אוסטרטג, 218 סנטימטרים של מפלץ בן תערובת, נמאס מהקללות והוא זרק עליו שק קרח. סלואן הזיז את הראש באגביות כך שהקרח פגע בקיר מאחוריו ופשוט המשיך לדבר. לפי ג'רי סלואן מלבד המקרה הזה, מעולם לא יצא לו ששחקן שלו יעמוד מולו ויחזיר לו. לטענתו:

" If they did, somebody would be going south. I've got too much craziness in me."

שחקנים מלאי טסטוסטרון, ברגעים הכי אמוציונליים של חייהם, בתקופה שאיפשרה לליימביר ורג'י מילר להתקיים, ואף אחד לא העיז לעמוד מולו. אז… או שהיה להם הרבה כבוד אליו. ובצדק. או שהם באמת פחדו ממנו. וגם זה בצדק באותה מידה. אולי קצת יותר.

היה את המקרה המפורסם של ריקי דייוויס שעמד בפני הטריפל-דאבל הראשון בקריירה שלו. היה חסר לו ריבאונד אז הוא החטיא קליעה על הסל שלו עצמו ואסף את הריבאונד כדי לעורר השראה בווסטברוק הצעיר. לרוע מזלו, הוא עשה את המעשה הזה נגד יוטה ג'אז של סלואן המאמן ומיד אחרי הריבאונד הוא מצא את עצמו נדחף לרצפה. למזלו הרב, הוא לא עשה את המעשה הזה נגד שיקגו בולס של סלואן השחקן שהודה אחרי המשחק ששמח לראות את הדחיפה ורמז שאצלו זה היה נגמר יותר גרוע.

יותר מזה, לאחר קטטה קטנטנה, עכשיו מפורסמת, בין מטה וורלד פיס ובן וואלאס, שהפכה לריב קטנטן פצפון, שבכלל לא קיבל שם משל עצמו ושינה דברים משמעותיים בליגה, עם אחד האוהדים שזרק על מטה כוס שתייה, ג'רי סלואן התערב והראה באיזה צד הוא נמצא, ומה הוא עשה בזמנו:

"פשוט הסברנו לו, בנועם וברוגע, שאם הוא אי פעם רוצה לראות את המשפחה שלו שוב…"

תבינו, סלואן הצעיר היה מפחיד. שחקנים פחדו ממנו. גם חבריו לקבוצה. מאמנו דאז, ג'ק רמזי (לא להתבלבל עם בנו של חובב קללות אחר, גורדון רמזי), סיפר שמדי פעם סלואן ושותפו לקו האחורי, נורם ואן-ליר, היו נכנסים אחד בשני בקרבות שמדי פעם המשיכו גם למסדרונות הבניין. אם הקרבות היו מתרחשים ביוון העתיקה, כבר היה יוצא סרט ישר ל-VOD מבוסס בחופשיות על הסיפור המיתולוגי שהומר היה כותב עליהם.

הקשיחות הזו שלו לא נעלמה. נחזור לסלואן בן ה-60 ונעמיד מולו את כריס וובר. וובר גדל בדטרויט, עם כל המטען שזה מביא איתו. הוא היה צעיר בן 26. שחקן אתלטי וחזק. ובפלייאוף של 1999, הוא ממש לא רצה להתעסק עם סלואן:

" Man, one time I set a pick on Stockton and I knocked Stockton to the ground and I gave him a shoulder. And I’m really cool with Stockton but I was trying to show the rest of the team like I’m going to get the technical, you guys. I’ll be the bad guy, come on. Well, Stockton kind of laughed. I laughed. I looked at the bench and Sloan looked at me.
I said, ‘You want some?’ He was like, ‘Damn right I want some.’
He started walking toward me. So, you know, it’s a good thing there was a ref there because, hey, he’s one of the toughest guys in the league. I don’t want to fight that guy."

או כמו שמסכם את זה הכי טוב פרנק ליידן, מי שביוטה תמיד היה בתפקיד אחד מעל ג'רי סלואן:

"אף אחד לא נלחם עם ג'רי כי ידעת שהמחיר יהיה גבוה מדי. אולי תצא מנצח, בגילו, אולי אפילו תפגע בו. אבל אתה תאבד עין, זרוע, אשך, בתהליך. הוא זכר לעבר, איש צווארון כחול, חקלאי קשה יום. אני יודע שתחשבו שאני צוחק כשאני אומר את זה, אבל ראיתי את ג'רי נלחם באלאמו, ראיתי אותו בהארפר'ס פרי, ראיתי אותו בפרל הארבור. הוא נאמן. הוא עובד קשה. הוא גבר"

בהצלחה.

"אתה רוצה לגמור כמוהו? ראית מה עשיתי עם התירס?"

אה, כן. אתה משום מה מצפה שאני אמצא דרך בשבילך להתגבר עליו. אפשר להגיד שבעצם שני דברים עצרו את סלואן. קודם כל, ג'ורדן. אבל אתה לא ג'ורדן. הדבר השני, הוא דרון וויליאמס. וזו הפעם היחידה בהיסטוריה ששני האנשים האלה יוזכרו יחדיו.

אחרי שסטוקטון פרש ומאלון עזב את יוטה, ג'רי סלואן היה צריך להמשיך הלאה. באופן כמעט נבואי הוא אמר ש"הרחובות מלאים בכישרון. כישרון גורם לפיטורים של מאמן. אתה צריך שחקנים שנהנים לשחק ביחד. ממושמעים, שעובדים בהגנה, ועובדים קשה". ובאמת בסופו של דבר, הכישרון של דרון וויליאמס (כמה שזה לא נשמע כמו בדיחה עצובה היום), הדיח את ג'רי סלואן וגרם לפרישתו ממשחק. אז תצטרך ללמוד מדרון והמדרון החלקלק. אל מול השמרן הקשוח שכל חייו הקדיש לעבודה קשה – תהיה פרימדונה. הוא יבוא ויצרח עליך. ויקלל אותך. וירסס אותך בצורה שכל כך נוגדת לחוקי הריחוק החברתי של תקופת הקורונה. ואתה תצטרך להתנהג כמו הפרימדונה הגדולה ביותר, או כוכב NBA ממוצע, ותתחיל לדרוש ממנו דברים. הוא יפתח את פיו העקום כלפיך, ואתה תבקש יותר זריקות ושהגטורייד יגיע רק בטעם אבטיח-נוגט. הוא יקלל, ואתה תגיד שכדאי אולי להתחיל לשמור כוחות מדי פעם בהגנה ואולי לא חייבים לשחק כל משחק. הוא יתחיל לנפנף ידיים ויאיים להכניס את הנעל שלו למקומות השמורים רק לפרוקטולוג שלך, ואתה תספר כמה אין מספיק כישרון בקבוצה ואתה חושב לעבור לעיר הגדולה והנוצצת מעבר להרים. ואז אולי, אולי, הוא יעזוב אותך לנפשך.

או שזה יעצבן אותו עוד יותר.

לפוסט הזה יש 47 תגובות

  1. חגי "התותח" ניסני

    30 אפר 2020 19:32:08

    תודה רבה ljos חולה על הסידרה הזו.
    .
    אותי אישית הטייפ הזה הרבה פחות מפחיד מאלו שמסתכלים עליך בשקט ואתה יודע שמתישהו בזמן שהם יחליטו ובמקום שהם יחליטו (בגוף שלך) זה יגיע

    1. Ljos

      30 אפר 2020 20:24:59

      לגמרי מבין, הם הכי מפחידים. אבל אולי במקרה פה זה קשור לכמה שניסו לדחוף לי את המשפט "כלב נובח לא נוש…אאוץ', זה כואב, אתם בטוחים במשפט הזה?" "זה בכלל לא הכלב שלי".

  2. מנחם לס

    30 אפר 2020 19:41:58

    המילה המתאימה ביותר לתאר את ג'רי סלואן היא 'אדם (וגם שחקן; וגם מאמן) זועף'. אני לא זוכר שראיתי אותו מחייך אפילו פעם אחת. תארת את ג'רי סלואן בצורה נכונה ואמיתית. כשחקן הוא דמה מאד לפאט ריילי שגם הוא עשה קריירה מקשיחות ומלחמה על כל כדור. הוא תמיד היה בין בינוני לטובץ משהו אצל ג'רי תמיד היא עד רמה של 'טוב'. היה חסר הרבה כשחקן, והיה חסר לו משהו כמאמן. הוא פשוט לא היה סופיסטיקייטד מספיק להשתנות עם הזמן כמו שפיל ג'קסון עשה, כפי שצ'אק דיילי עשה, וכפי שפאט ריילי עשה. הוא לא חייך והוא לא נתן הרגשה נעימה לשחקניו. ברור שאחת מהבעיות היא שלא היה לו אף פעם כוכב-על כי סטוקטון – כמה טוב שהיה – צריך כוכב אמיתי לידו, וקרל מלון היה טוב, אבל גם לו חסר את 'האומפף' שצריך ללכת עד הסוף..
    אני מאמין שאילו ג'רי זכה באליפות NBA אחת הוא היה להיות מאמן הרבה פחות זועף.

    1. Ljos

      30 אפר 2020 20:35:48

      אדם זועף בהחלט פוגע בול בפוני.
      לטעמי כן היו לו כמה חידושים התקפיים שדווקא פופוביץ' הביא אחר כך לשלמות. למרות השם על העטיפה והפרסומת הנושכת, ההתקפה של יוטה אף פעם לא הייתה רק פיק'נ'רול של סטוק'את'מלון, אלא הרבה תנועות קטנות של צוות שלם. בנוי סביב הצמד הקטלני. בתקופה שההתקפות התלבטו בין בידוד לפוסט-אפ, כשהתקפת המשולש נחשבה שיא הקבוצתיות, לפחות בתחום הזה יוטה לקחה צעד אחד קדימה לפני כולם.

  3. asaf

    30 אפר 2020 19:54:33

    תודה Ljos. הכרתי את סלואן רק בדמות המאמן. בהחלט היה זועף אבל נראה כאחד שמוכן לעמוד כמעט תמיד לצד השחקנים שלו . בשנים האחרונות אם אינני טועה הוא גם נאלץ להתמודד עם שתי מחלות ארורות :פרקינסון ודמנציה…

    1. Ljos

      30 אפר 2020 20:37:59

      עומד לצד השחקנים שלו, מקלל יחד איתם, קצת אותם וחוזר לתקוף את האויב המשותף. חבר הצוות המושלם.
      כן, שמעתי על שתי המחלות שחטף. עצוב לשמוע.

  4. Berch

    30 אפר 2020 20:16:08

    היא אחלה מאמן. אהבתי אותו ואת הלהט שלו.
    הוא הסיבה שאני שנאתי ושונא עד היום את דרון וויליאמס. גם אם בשיא כושרו היה מציע עצמו לחולוניה לא בטוח שהייתי מקבל אותו בזרועות פתוחות.
    ומעולם לא אהדתי את יוטה
    🙂

    1. Ljos

      30 אפר 2020 20:43:21

      איכשהו אני מאמין לך. ומסכים לגמרי. אני לא יודע מה היה יכול להיות יותר גרוע, זה שדרון וויליאמס התרסק כמעט מיד אחרי שגרם לפרישה של סלואן, או אם הקריירה שלו הייתה רק מתרוממת והיו כאלו שהיו דואגים להפוך אותו לצד הטוב בסיפור.

  5. historyteacher

    30 אפר 2020 20:40:05

    אכן דרון וויליאמס ייזכר לדיראון עולם על הכיפה אדומה שאירגן לסלואן. סלואן היה מאמן גדול, פחות מתוחכם מפופוביץ אבל מהז'אנר המחוספס שלו של דמות אב קשוח אבל אכפתי, בלי החנופה של טיירון לו ודומיו. מחנך ואבא.
    כל כך לא הגיע לו לסיים את הקריירה ככה.
    תודה רבה על טור נהדר

    1. Ljos

      30 אפר 2020 20:46:28

      תודה.
      הרבה שחקנים ומאמנים עוזבים את הליגה שלא בתנאים שהם בחרו. גם אם, ואני מאמין בלב שלם שהוא מסוג המאמנים שהיה בוחר לעשות כך, הוא היה ממשיך לאמן עד היום, זה היה לגיטימי בעיניי, רק כדי שהוא יבחר את רגע הסיום שלו.

        1. Ljos

          30 אפר 2020 23:07:00

          יש הבדל גדול מאוד בין בוילן לסלואן. העיקרי בנושא הזה, לדעתי, הוא שאף אחד לא מאמין שבוילן עומד לצד השחקנים שלו (או מבין בכדורסל).
          זה ההבדל בין מפקד קשוח בצבא שאתה מאמין שבאמת מנסה לעזור לך לבין זה שסתם מנצל את הכוח שלו כדי לרדות בך.
          או, השוואה שאני מעדיף, בעונות הראשונות של סקראבס בין האב המרוחק שהוא ד"ר קוקס לבין הנמסיס שלו ד"ר קלסו אבל עם המוח של טד.

    3. Ljos

      30 אפר 2020 21:59:30

      סלואן גדל בתקופה אחרת לגמרי. כזו שהעריכו ובמידה מסוימת אף תגמלו קשיחות ועבודה קשה. יכול להצליח? מניח שכן. פופוביץ' עדיין מצליח. בקווין סניידר יש משהו מאוד סלואני. מה שכן, בטוח שמישהו היה מחייב אותו להפחית מעט את הקללות.

  8. שחר דלאל

    30 אפר 2020 21:24:27

    ליידן ניסח את זה מצוין.
    .
    אגב, הדמנציה שהוא סובל ממנה כנראה קשורה לסגנון המשחק שלו בבולס (בסבירות מאוד מאוד גבוהה, אך בוודאות נדע רק כשימות), אני מניח שגם אם היית אומר לו את זה הוא היה עושה בדיוק אותו הדבר…

      1. שחר דלאל

        30 אפר 2020 23:32:14

        אכן (אגב, לאור הקורונה אבא שלי החליט לסדר את הבית, כולל הציוד שהשארתי אצלם כשעברנו לחו"ל, אולי יימצא את ההארדיסק עם משחקים שלו!).
        .
        אם הייתי צריך להגדיר את המשחק שלו הייתי אומר שהוא היה דומה ל-enforcer בהוקי, משחק חזק, מתאבד על כל כדור, וקופץ על הקהל בכל פעולה שניה. אגב, הוא היה שחקן לא רע בכלל לתקופה, פשוט הוא התבלט יותר בדברים האחרים…

  9. יצרן טיטולים מדופלם

    30 אפר 2020 21:56:32

    ג'רי סלואן ,כמה אהבתי את יוטה שלו,
    כל פעם ג'ורדן נעץ בהם משטה.
    לא ידעתי את הסיפור של ג'רי
    תודה Ljos

    3. ארבל חילבה

      1 מאי 2020 01:18:16

      אני ממש לא מאנשי הידע כאן, אני רק אעשה קצת ניים דרופינג ואתה תבחר.
      בעיניי זה בכלל לא משנה על מי תכתוב, העיקר שתכתוב.
      איזה כיף לקרוא אותך, בכל נושא, בחיי.
      מחפש בנרות כל תגובה שלך בכל פוסט.
      ולענייננו – ראשיד הנ"ל, לארי הציפור הנדירה (המקורי), גילברט ארינס?…, לטרל ספירוול. אולי דרקו מיליצ'יץ' – הוא מתאגרף היום!
      אולי ספיישל אירופי עם סופו מיודענו? עם הסרטון האלמותי מהמשחק של יוון נגד סרביה, שקרסטיץ' בורח ממנו בכל המגרש עם פחד אמיתי בעיניים..

  14. davidz45

    1 מאי 2020 08:33:09

    תודה רבה פוסט מעולה וכתיבה עוד יותר טובה..סתם רעיון למישהו..ביל פיץ המאמן שזכה עם הסלטיקס באליפות אבל בגלל הסגנון האגרסיבי שלו כולם שנאו אותו..

  15. jefffoster10

    1 מאי 2020 16:21:24

    כתיבה נהדרת
    גם הגארד שלצידו ברוב השנים, נורם ואן ליר, לא היה פראייר בתחום, וככה שיקגו קיבלה קו אחורי של בולדוגים (ואת בוב לאב ונייט ת'ורמונד בצבע, הראשון השחקן הגדול בתולדות הבולס עד ג'ורדן שהתגבר על בעיית גמגום קשה והשני הסנטר האנדרייטד שאחראי לקוודארופל דאבל הראשון בהיסטוריה, מאז שהתחילו לספור)

    באותו הסגנון- צ'ארלס אוקלי, קארל מאלון

    ושוב תודה על סדרת הכתבות, היא אדירה!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט