הולכים מכות עם שחקני ה-NBA – "הוד נאלחותו" ביל ליימביר / Ljos

הו, היי. התעוררת סוף סוף. היה איזה רגע שם שחששנו לחייך, אבל נלחמת ויצאת מזה. אין מה להגיד, אתה לוחם אמיתי. שרדת את בריסקר. כל הכבוד, מודה, לא האמנתי. עכשיו קח לעצמך כמה שניות להתאושש כי בכל רגע יכנס לכאן היריב הבא שלך – נסיך האופל, האדם היחיד בעולם שפתח דלתות בעזרת המרפקים עוד לפני הקורונה, ביל ליימביר.

"אתה! זה שבוכה בפינה מאחורי מכונת ההנשמה"

מכיר את הסיפור הקלאסי על השחקן שגדל בעוני מחפיר, נאלץ להילחם כל חייו כדי להתקדם ולקבל הזדמנות וכבוד, ובסופו של דבר מוציא את זה על המגרש ולפעמים על יריביו? אז זה לא ליימביר. ביל נולד למשפחה עשירה, לאב שהיה נשיא חברה שהייתה בדירוג הפורצ'ון 500, וגדל בקהילות מגוננות ומגודרות כל חייו. ביל פעם צחק שהוא שחקן ה-NBA היחיד שמרוויח פחות מהאבא שלו. איכשהו ליימביר עדיין נודע באלימות שלו. אצלו האלימות לא הייתה צורך המציאות הקשה. הוא חיפש אותה.

אבל, הקטע הוא, שאני לא באמת צריך להציג בפניך את ליימביר. כולנו יודעים מי הוא. כולנו שמענו את הסיפורים, ראינו את הסימנים הכחולים, שמענו את המוזיקה כשהוא ניגן על צלעות היריבים כמו בקסילופון (ווגנר, בדרך כלל). אני לא צריך לספר לך על רשימת הקורבנות שחטפו את חדות מרפקיו של ליימביר, ממאלון, דרך קארים ועד ג'ורדן בכבודו ובעצמו. צ'ארלס בארקלי פעם שלח לו מכתב באמצע משחק שאומר "ביל היקר, Fuck you. באהבה, צ'ארלס בארקלי". לארי בירד שנא אותו בשנאה שנאתית שנואה ומשניאה:

מרשימת השחקנים שחטפו מליימביר אפשר להקים קבוצת פוטבול חביבה שתיתן פייט עונתי מכובד לקבוצה של בליצ'ק ועדיין יהיה להם זמן וכוח להיפגש פעם בשבוע לטיפול טראומה קבוצתי. ליימביר לא היה משתמש רק במרפקים המחודדים שלו, באגרוף המהיר וביכולת הכמעט כירורגית שלו למצוא את הנקודה המדוייקת כדי לשבור צלעות או את עצם הבריח. לא. כמו שהגיב האשך כשביקשתי ממנו תגובה רשמית לפוסט הזה: "כוחו האמיתי היה במוחו". לפני שליימביר היה שולף את המרפקים המהירים במזרח, היו לו תרגילים קטנים אחרים למדוד את כוחך. דוגמא קטנה:

מבין המגוון המוצג שם: דחיפה קלה לג'ורדן בזמן ירידה להגנה. צלילה והתבכיינות שמובילה לטכנית. זריקת הכדור על גבו של קרטרייט. כל זה רק בדקה הראשונה של הסרטון. ליימביר הוא לא האיש שיתן לך אגרוף ויגמור את הסיפור. אל תדאג. הוא יקח את הזמן שלו. הוא כל כך יענה אותך מנטאלית שאתה עוד תתחנן לרגע שהאגרוף שלו יגיע וישחרר אותך בחזרה למיטת חוליך, ומיד אחר כך יגיד שהוא לא עשה כלום.

הוא רץ הישר למרפק שלי ומשם לבית החולים, נשבע

אבל, שוב, אני לא צריך לספר לך שום דבר מזה. השם של ליימביר הולך לפניו. השם שלו לפעמים מספיק כדי לגמור קריירות של שחקנים יריבים. ב-1989, לארי קריסקוביאק ממילווקי עלה לליי-אפ כששמע את ליימביר צועד מאחוריו. המחשבה על ליימביר בדרך אליו הספיקה כדי לגרום לקריסקוביאק למעוד, לדפוק את הברך ומעשית לסיים את הקריירה. השופטים שרקו לעבירה של ליימביר, אבל בבדיקות חוזרות גילו שלא היה שום מגע. אז במקום להמשיך ולספר לך דברים שאתה כבר יודע, דברים שגם ככה הרעידו לך את הברכיים מהשנייה שהזכרתי את השם "ביל ליימביר", בוא ונדבר על ההפתעה הקטנה שהוא מתכנן לך.

Twenty men enter, only us leave

תגיד שלום לאייזיאה תומאס. חשבת שזה יהיה קרב יחידים? אתה לא מכיר את הצמד מספיק טוב. אייזיאה תומאס, האיש שריסק כל כך הרבה פרצופים, שתי קבוצות NBA וליגה אחת, התחבר מיידית עם ליימביר למרות הפערים החברתיים בזכות הרוע הטבעי ששרר בשניהם, ומאז הם בלתי נפרדים. הם הצליחו למצוא דרך להתחבר אפילו לאחר הפרישה בליגת ה-WNBA. כוחה של החברות מנצח חוקי קרבות ששוברים את חוקי הזמן והמקום. ותומאס כמובן מסבך עבורך את העניינים. אם ליימביר תקף אותך, זה אומר שהוא רואה בך יריב שווה או נעלה ברמה כלשהי. כל מה שהיית צריך לעשות במקרה הזה זה להוכיח אחרת. תיפול על הרצפה, תתחיל לבכות, תשתין במכנסיים אם צריך (אני רואה שכבר התחלת, מלך!). אבל בניגוד למרבית השחקנים, ואפילו בניגוד לליימביר עצמו, תומאס לא ראה במשחק קשוח על סף האלים ומעבר לו כאמצעי או כמשהו לא רצוי אך מחויב המציאות בדרך להשיג את המטרה – הניצחון. תסמונת נפוליאון המהלכת ראה בזה דרך להראות לכולם כמה הוא אמיץ וקשוח. כל התנגדות מצד היריבה לא קיבלה יחס של קבוצה יריבה שמנסה לשחק גם כדורסל, אלא כתחרות מדידת פינים כשהמרפקים של ליימביר היו כמו הזרג הענקי והעצבני שאייזיאה אהב לשלוף ולנופף לכל כיוון.

צוות הפוטושופ של האתר נהנה לדמיין מה הצמד יכול לעשות לך. הגבלות צנזורה בעקבות הקביעה שמרפקים הם פינים מובילים לכך שזו התמונה היחידה שאנחנו יכולים להכניס בלי סכנה משפטית

כתחרות מדידת פינים, זו אסטרטגיה מעולה. מניסיון. בכדורסל, פחות. במיוחד כשלפעמים היריבים מחזירים או פשוט יותר כשרוניים, או אפילו חברים שלך. וכאן נפתחת לך ההזדמנות להינצל. לאייזיאה וליימביר אין סנטימנטים. ביל נולד בבוסטון, גדל בשיקגו ושיחק כדורסל תיכונים בלוס אנג'לס. אף אחת מהעובדות האלו לא שינו את דעתו לגבי הפיכת הקבוצות מהערים הללו לשק החבטות הפרטי העיקרי שלו. תומאס היה מוכן להכות כל שחקן שעמד מולו, לא משנה אם עד לפני רגע הם היו חברים לקרב, כמו עם ריק מהורן:

לא, אתה לא יכול לבקש את הלסת של ריק מהורן כאמצעי מגן

אפילו ביל ליימביר עצמו לא היה חסין למכותיו של אייזיאה תומאס. ב-1993, במהלך אימון קבוצתי, ליימביר הכניס מרפק לצלע השבורה של תומאס (שביל עצמו שבר אותה) שמיד כתגובה בחר לשבור את היד שלו על ראשו של ליימביר. שחקני הליגה חגגו את הרגע הזה. רוברט פאריש, שחקן בוסטון ואויב מר של הצמד, אמר שאם כבר לשבור את היד אז עדיף על ליימביר. אבל ליימביר עצמו לקח את זה קשה. דיק צ'ייני, המאמן, אמר שביל אפילו היה על סף פרישה.

אז הנה האסטרטגיה המנצחת שלך: תמצא דרך לסכסך בין השניים. תעמוד באמצע בין שניהם ותנסה להתחמק מרצף האגרופים והמרפקים העתיד לבוא ולקוות שאחד מהם יפול למקום הנכון (שזה אומר – הרחק מהצלעות השבורות שלך). אם אגרוף אחד יפול על האדם הלא נכון, השניים לא יוכלו לעצור אחד את השני ויחסלו את עצמם בשבילך. או שכוחה של החברות תנצח, ואם כך, נדפקת.

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. הציפור הנדירה

    22 מרץ 2020 08:58:37

    שחקנים שפוצעים בכוונה הם אנטי ספורטיביים וכלבים בני כלבים שאין להם מקום בספורט, גברי ככל שיהיה.
    אם אייזיאה ת'ומאס היה כזה, אז אין לו מקום בדירוג גדולי הרכזים של כל הזמנים ולא היה לו מקום במגרש!!!
    אלימות מכוונת צריכה להיות מחוץ לתחום בספורט!!!
    זה נכון גם אם האלימות באה על רקע ילדות קשה ונכון שבעתיים אם לא הייתה ילדות קשה כמו החלאה ביל ליימביר!!!

  5. האווי לאסוף

    22 מרץ 2020 12:35:36

    מעולה ליוס, תודה רבה.
    איך שהוא, מבין השניים, תמיד העדפתי את למביר. לא רק שלא היה לו משהו אחר להציע, הוא גם אף פעם לא ניסה להסתיר את זה מאחורי החיוך הכי מעצבן בכדורסל של שנות השמונים

  6. Yinon Yavor

    22 מרץ 2020 12:42:43

    ליימביר הוא בקלות הכדורסלן הכי נתעב עליי בהיסטוריה. הרוויח את מקומו ביושר, ומאוד התאכזבתי שלא נכנס לרשימה של שחר דלאל

  9. מנחם לס

    22 מרץ 2020 16:44:51

    ללמבייר היה כמובן 'רוע', אבל הרוע שלו התקבל לדעתי יותר מהצגה טובה מאשר 'רוע'. אני משווה את הרוע שלו לרוע שבהוקי קרח שם אפילו אחים ניכנסים לקרבות אגרוף. מעטים באמת נפצעים וזה מתקבל יותר מ'שובבות רעה' מאשר עארסיות. יש לו גם פרצוף שאתה מת לרסק. לבן עשיר כזה שפרצופו מבקש אגרוף.
    אבל מה? הוא היה אחלה סנטר בבד בויז, ובדיוק הסנטר שהיום מחפשים עם קליעה ארוכה טובה מאד נהשלוש. חבל שלא היה קצת יותר גבוה.
    אחלה פוסט

  10. מנחם לס

    22 מרץ 2020 16:47:32

    הוא היה גם עם תסרוקת של סרג'נט מהמריטנס בתקופה ששיער ארוך היה באופנה, והוא תמיד נראה מסורק ויפה כאילו זה עתה יצא מסלון לשיער. אחד כמוהו לא הלך ל-BARBER SHOP. הוא הלך כנראה רק ל-HAIIR DRESSING SALONS

כתיבת תגובה

סגירת תפריט