חם מהתנור: ג'רי סלואן הלך לעולמו

מאמנה האגדי של יוטה ג'אז לשעבר וחבר היכל התהילה, ג'רי סלואן, הלך לעולמו בגיל 78 לאחר מאבק ממושך במחלת הפרקינסון ובדמנציה. סלואן אימן את יוטה בין 1988 ל-2011, הגיע ל-2 גמרי NBA ב-1997 ו-1998 ובשלוש פעמים אחרות לגמר האזורי. עם 1,221 ניצחונות מ-2,024 משחקים סלואן במקום ה-4 בכמות הניצחונות של מאמני NBA בכל הזמנים בעונה הסדירה כשרק דון נלסון, לני וילקינס וגרג פופוביץ' לפניו.

סלואן אימן את שיקגו בולס בתחילת שנות השמונים ושיחק במדי שיקגו למשך עשור שלם, בין 1966 ל-1976. הוא נבחר פעמיים לאול-סטאר ו-4 פעמיים לחמישיית ההגנה הראשונה. הבולס, אותה קבוצה שניצחה אותו פעמיים בגמר ה-NBA, הפרישה את מספר חולצתו. סלואן השאיר אחריו אישה, 4 ילדים ומספר נכדים.

פרט נוסף בביוגרפיה שלו כולל קריירה קצרה כמאמן הקולג' שלו – אוונסוויל באילינוי – משרה אותה קיבל ב-1978, מיד עם פרשתו ממשחק פעיל. הוא החליט לוותר על המשרה בשל "סיבות אישיות", חמישה ימים לאחר שקיבל את התפקיד. בדצמבר אותה שנה מטוס הקבוצה התרסק וכל יושביו נהרגו.

בהצהרה נמסר מהקבוצה כי "ג'רי סלואן תמיד יהיה שם נרדף ליוטה ג'אז. הוא לנצח יהיה חלק מהארגון ואנחנו משתתפים בצערן של משפחתו, חבריו ואוהדיו ומתאבלים על אובדנו". אנו מודים כל כך על מה שהשיג ביוטה ועל עשרות שנות המסירות, הנאמנות והעקשנות שהוא הביא לקבוצה."

"… כמו [ג'ון] סטוקטון ו[קארל] מאלון כשחקנים, ג'רי סלואן הוא אחד מסמלי הארגון. הוא יחסר מאוד. אנו מבקשים להעביר את תנחומינו הכנים לאשתו תמי, משפחת סלואן וכל מי שידע ואהב אותו. "

גם בשיקאגו, הקבוצה בו הופיע כשחקן ומאמן הוציאו הודעה רשמית בעקבות מותו: "ג'רי סלואן היה 'השור המקורי' [חלק מהסגל הראשון של הקבוצה] שההגנה העקשנית והעובדה שהגיע לעבודה בכל ערב ייצגו את ההבולס ואת עיר שיקגו", אמר יו"ר הבולס ג'רי ריינסדורף. "ג'רי היה הפנים של ארגון הבולס מראשיתו עד אמצע שנות השבעים, ובאופן הולם מאוד, המדים עם המספר 4 היו הראשונים שהופרשו. שחקן נהדר ומאמן היכל התהילה של ה- NBA, אך הכי חשוב, ג'רי היה אדם נהדר. אנחנו משתתפים בצערם של משפחת סלואן ושל מעריציו הרבים. "

קארל מלון וג'ון סטוקטון מדברים על סלואן (לפני כשש שנים):

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. אבדה גדולה.
    היה שחקן מצוין ומאמן נהדר שלא זכה להגיע לארץ המובטחת.
    העזיבה שלו בזמנו את יוטה היתה כנראה האירוע המפתיע ביותר שאני זוכר בתור חובב NBA. העובדה שסבל בסוף חייו מפרקינסון ודמנציה כנראה קשורים לסגנון המשחק הלא מתפשר שלו ולזעזועי המוח הרבים שספג במהלך הקריירה.

    1. היה עליו פרק בטלוויזיה שהראו כי היה שחקן לוחם ללא חת
      היה גם פייטר ענק בתור מאמן ושחקני היריבה פחדו לעשות עבירות קשות במשחקים מול יוטה בן יבולע להם מג'רי

  2. אני מרגיש צער אמיתי עליו. תמיד היה בו משהו זועף, גם כשחקן וגם כמאמן. אני בטוח שהיו לו רגעי אושר אבל הוא תמיד נראה כועס. אני מקווה שהיה לו גם הרבה טוב בחיים אך הוא לא ידע כיצד להראות את שמחתו. עצוב מאד.

  3. לפחות בשביל הדור שלי, הוא הפנים של יוטה, לא פחות ממאלון וסטוקטון. הלוואי על כולם כאלה קורות חיים

  4. הוציא לימונדה מהמלון
    מאמן ענק שהוציא תמיד את המקסימום מהקבוצות שלו
    בעונה שמלון עבר ללייקרס וסטוקטון פרש היה לג׳אז את הסגל הכי חלש בליגה על הנייר.
    הוא סיים קרוב ל 50 אחוז ופספס את הפלייאוף מהמקום ה 9 ונבחר לסגן מאמן העונה.
    חבל שלא הצליח לזכות בתואר NBA
    הגדולה שלו כמאמן ביכולת לפתח שחקנים ולבנות להם קריירה
    יש רשימה ארוכה של שחקנים שהצליחו רק בג’אז(ד״ש לקרלוס ארויו)

  5. חבל עליו, היה שחקן טוב מאוד ומאמן ענק. שם דגש על התלכיד הקבוצתי ועל משחק ״נכון״, לא מבוסס כוכבים ובידודים.
    חבל לי שלא נבחר מעולם לתואר מאמן השנה.
    אם אני זוכר נכון הוא היה הילד הצעיר ממשפחה של 10 ילדים והתייתם מאביו כבר בגיל 4. כך שהוא למד להילחם כל חייו וזה השתקף בעבודה המקצועית שלו. צווארון כחול קלאסי.

  6. אהבתי אותו מאוד
    כמעט ברמה ששנאתי את דרון וויליאמס כל מה שעשה.
    אם אני זוכר נכון הבן שלו גם אימן… אולי את יוטה. לא בטוח אבל
    🙂

  7. מצער מאוד. איש יקר. ידע להפוך את יוטה לקבוצת צמרת במשך עשרים שנה של יסודות ויציבות, נאמנות וקשיחות. יש רגעים שאתה מסתכל ימינה ושמאלה (בפוליטיקה, במוזיקה, וב- NBA) ואז מסתכל אחורה ואומר – וואו. איפה הימים של פעם, איפה ישנם…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט