תעיות ותהיות ליום רביעי בבוקר/ רותם אלרן

השיפור של ג'ייסון טייטום

Celtics' Jayson Tatum: NBA Players Want to Restart Season Under ...

אחד השחקנים הכי מאכזבים בעונה שעברה היה ללא ספק ג'ייסון טייטום. לאחר עונת רוקי מדהימה בכל קנה מידה, כולל הובלת בוסטון למשחק שביעי בגמר המזרח, ללא כוכב הקבוצה קיירי אירווינג. הציפיות אחרי עונת הרוקי היו בשמיים, אבל עקב אימונים שטייטום ערך שלפני העונה הקודמת עם קובי ברייאנט ז"ל, קבלת ההחלטות ובחירת הזריקות שלו מאוד התערערה והאחוזים ירדו – אמנם מאיזור המיד ריינג' הרחוק (מ-16 פיט עד קו השלוש) תדירות הזריקות שלו ירדה מ-18.8% מזריקות השדה שלו בעונת הרוקי ל- 16.9% בעונת הסופמור, אבל למרות זאת האחוזים מהטווח ספגו ירידה מאוד גדולה של 7.1% מטווח זה. לעומת זאת, העונה הוא שיפר באופן משמעותי ודראסטי את בחירת הזריקות, ורק 8.5% מזריקותיו הגיעו מטווח זה, כמות קטנה בהרבה לעומת העונות הקודמות. לעומת זאת, כמות השלשות עלתה באופן ניכר – העונה טייטום זרק 7.1 שלשות למשחק ב-39.8% מכובדים מאוד, לעומת 3.9 ב-37.3% בעונה שעברה.

חשוב לזכור שטייטום היה קלעי של 43.4% משלוש בעונת הרוקי, ולא אהיה מופתע אם הוא יחזור אליהם, אך מצד שני, אחוזים אלו הגיעו בעיקר כתוצאה מכך שרוב השלשות שקיבל הגיעו מאסיסטים, משמע שהיה צריך פחות לייצר לעצמו זריקות וכך להתעייף, אלא קיבל מבטים יותר פנויים. העונה 55.7% מהשלשות של טייטום הגיעו כתוצאה ממסירה, וזה מראה עד כמה האחוזים העונה מרשימים, שכן הוא ייצר לעצמו הרבה יותר ובווליום הרבה יותר גבוה משלוש, ואף הייתה עלייה באחוזים ביחס לעונה הקודמת (בה, דרך אגב, הגיעו 85.3% מהשלשות ממסירה), משלוש ובכלל.

השיפור שלו השפיע הרבה על השיפור הקבוצתי – הסלטיקס סיימו את העונה הקודמת עם 49 נצחונות מתוך 82 משחקים בעונה הסדירה, ובמקום הרביעי במזרח. העונה הסלטיקס סיימו עם 67.2% נצחונות ו-43 נצחונות מ-64 משחקים ששיחקו, והבטחת מקומם בפלייאוף עוד לפני הפגרה הכפויה.

מן הסתם, השיפור הקבוצתי לא הגיע רק בגלל טייטום, אלא גם בגלל ההצטרפות של קמבה ווקר שהתאים את עצמו באופן מושלם למרקם הקבוצתי, השיפור של ג'יילן בראון לשחקן של 20 נקודות במשחק (לסלטיקס היו שלושה שחקנים עם מעל ל-20 נקודות למשחק – טייטום, ווקר ובראון), הבראה כמעט מלאה של גורדון הייוארד, לאחר שנת הסתגלות, וכמובן גם בזכות מרכוס סמארט שהמשיך לתת הגנה בולדוגית ולתרום המון.

בסופו של דבר, טייטום השתפר מאוד בשל שיפור המרקם הקבוצתי, בחירת זריקת חכמה בהרבה ויכולת קליעה מעולה, שכולנו ידענו שיש לו, עוד מעונת הרוקי.

פינת הוידאו – תנועה בלי כדור

לאחר היעדרות ארוכה, פינת הוידאו חוזרת, והפעם על תנועה בלי כדור לאורך הדורות, וניתוח שלה והחשיבות שלה עבור קבוצות שונות.

לאורך השנים, ראינו הרבה מאוד קבוצות שמשתמשות בתנועה בלי כדור כחלק קריטי משיטת המשחק שלהן, אך כמעט תמיד ראינו אותה בכל משחק, בכל שיטה. כבר שנים שמשתמשים בה על מנת להשיג מבטים קלים יותר לקליעות בשל כך שהם מבטים פנויים יותר, ובנוסף לכך ברובם הפעולה היא פשוטה: תפיסה – זריקה (catch & shoot), שנכנסת באחוזים גבוהים יותר ברוב הפעמים, ולו בשל כך שהשחקן לא צריך לייצר לעצמו זריקה, שלעיתים היא קשה הרבה יותר.

בסרטון זה בן טיילור מדבר בדיוק התפתחותה לאורך הדורות, אך אני בחרתי להתמקד בעיקר בשתי קבוצות, שהפכו אותה לשיטה של ממש. הקבוצה הראשונה היא האינדיאנה פייסרס של שנות ה-90 ותחילת ה-2,000, שבה הכוכב הראשי היה רג'י מילר, שהיה ידוע כצלף קטלני אך לא פחות מכך, גם בתור שחקן שרוצח את ההגנה בעזרת התנועה בלי כדור על חסימות. שחקנים רבים יודעים לזוז בלי כדור, אבל מילר הפך את זה לאמנות של ממש – על פי בסקטבול רפרנס, ב-9 העונות בהן ספרו סטטיסטית את האחוזים של השלשות והקליעות שלו אשר הגיעו מאסיסטים, ניתן ללמוד שלא פחות מ-87.5% מהשלשות שקלע באותה תקופה הגיעו מהמסירות של חבריו לקבוצה, מכאן שהוא נטה להתפנות הרבה למצבים קלים יותר, ועובדה שבתקופה זו קלע ב-39.3% משלוש (חשוב לזכור שאלו היו שנותיו האחרונות בליגה ובחלקן היה כבר מהצד השני של הגבעה).

הקבוצה השנייה אשר השתמשה הרבה מאוד בחסימות בלי כדור והרבה תנועה, היא מן הסתם גולדן סטייט ווריורס של השנים האחרונות, שככל הנראה פיתחו את הסופרסטאר הראשון (מילר היה שחקן טוב מאוד, אך רק 5 פעמים אולסטאר בקריירה של 18 עונות) שהיה משחק הרבה מאוד בלי כדור ומשתמש בשיטת משחק זו על מנת לייצר מצבים קלים בהרבה, ובתדירות גבוהה. אבל השיטה של גולדן סטייט מן הסתם לא הייתה רק קרי – חלק גדול מהשיטה היוו דריימונד גרין ששימש כמנהל המשחק הראשי של הקבוצה, וכמובן קליי תומפסון שגם הוא אחד הכוכבים אשר כמעט ולא מכדררים (בניגוד לקרי, תומפסון כמעט ולא מכדרר לאורך משחקים שלמים), והוא אחד מקלעי השלשות הטובים כיום, ואי פעם. הם היו הקבוצה המושלמת, אפילו לפני בואו של קווין דוראנט, שלדעתי אפילו פגע מעט בה בגלל החיבה לייצור עצמי של נקודות.

לסיום, ניתן לראות שתנועה בלי כדור הייתה גורם משמעותי ואף שיטה שלמה עבור קבוצות מסוימות, ולא ברור מדוע אספקט חשוב ומשמעותי לקבוצות רבות חולף מעל הראש באופן קבוע.

ולסיום…

יש לי פודקאסט בשם "מתמסרים", שבו אני, יונתן גזלה ודן רוזנבלום משוחחים כל שבוע על נושאים שונים ומגוונים, מצורף לינק, ונשמח אם תאזינו! המשך שבוע נעים ובריא

לפוסט הזה יש 27 תגובות

  1. הוא נותן את הפריצה השנה. שחקן איכותי וסופרסטאר בבניה. אנס קנטר טוען שJT יהיה המחליף של בריידי באהבה בבוסטון.
    אני בגישה שאם אינו מתאמן, לפי דבריו, יכול להיות שנראה ירידה דרסטית. מי שלא דואג שידאגו לו למקום להתאמן בקליעה בימי הקורונה לא נוהג בחכמה.

      1. לפי מה שאמר, הוא לא מתאמן וזה לא טוב. שוטר צריך לעבוד כל הזמן על הקליעה.
        אני חושב שהרבה שחקני NBA למדו מהקורונה שרצוי לקנות בית עם חצר עם סל תקני כדי שיוכלו להמשיך לעבוד.
        יש להם מליונים אז שישקיעו קצת באימון גם כשהם לא הולכים לעבודה.

    1. שאני אבין, אתה בא אליו בטענות על זה שאין לו סל בבית?
      שזה חוסר מחשבה מצידו? זה לא כאילו אפשר היה לצפות את התרחיש הזה מראש.

    2. אז הרעיון שלך הוא שמועדון שמגלגל מאות מליונים של דולרים, עם צוות לוגיסטי, מאמנים ומה לא, לא מצאו פתרון כי השחקן לא נוהג בחוכמה?
      נשמע הגיוני, חבל שהעסיקו דביל כמו איינג׳

      1. רק תראה את הניקס, כל אלה זה תירוצים, בסוף הוא ידע שיהיה סגר הוא יכל להזמין סל , הליכון משקולות הביתה, הילד נוסע על רולס רויס כמה עולה להתקין סל, הוא לא גר בדירת חדר הרי

  2. לאחר האזנה לפודקסט (קבלו ח"ח חברים):
    1. דן, קיבלת את תואר הקונספירטור של האתר 😉
    2. המכללות לא יאבדו את החשיבות שלהם כל כך מהר. זה עדיין מוסד חשוב אמריקאים, אומנם מושחטת, אבל עם רייטינג גבוה. כמה שחקנים כמו ג'יילן גרין יש? שיכולים ללכת לג'י-ליג ולא לפגוע במניות שלהם. המכללות עוזרות לשחקנים פחות מוכנים, שפורצים אחרי 2-3 עונות, והולכים לדראפט.
    בנוסף, עניין הג'י ליג שנלחמים שם על כל פירור דקות כדי להתקבל ל-NBA, שחקנים כאלה שמים לעצמם מטרה על הגב, וכמו שיונתן אמר, למה שלקבוצה תהיה אינטרס לפתח אותו כאשר הוא יכול להיבחר בדראפט ע"י כל קבוצה.
    עד עכשיו שחקנים שלא בחרו במכללות לא בלטו (אולי מלבד ג'נינגס לאיזה עונה וחצי…). טיילור שהיה בארץ התאדה. מודאיי הפך לשחקן שרק עכשיו טיפה חוזר לעצמו ביוטה. למאלו בול והמפטון לא עשו גלים באוסטרליה, אבל הולכים להנות מדראפט יחסית חלש.
    בסופו של דבר המכללות עדיין זה מפלצת רייטינג בארה"ב וכל שחקן מקבל שם חשיפה ענקית.
    3. אבדיה ומדר – שניהם נהנים השנה מדראפט חלש. אבדיה יבחר בבחירה גבוהה, והשאלה אצלו לאיזה מערכת הוא יפול, בתקווה לאחת שתדע לפתח אותו עם סבלנות ולא לאיזה בית משוגעים. אם כי הכישרון ומוסר העבודה שלו כנראה יוציאו ממנו את הפוטנציאל שלו. קשה לי כרגע לראות אותו בליגה כ-PF, כי הוא חלש מדי. גם אם יעלה מסת שריר וישפר אתלטיות הוא עדיין לא ברמה של המפלצות האתלטיות והחזקות בתפקיד הזה. עמדת ה-SF תפורה עליו שהוא בהחלט יכול להיות פוינט-פורוורד.
    מדר עדיין לא בשל. אבל ב-NBA חזרה ההתלהבות משחקנים קטנים (ותודה לקארי ויאנג). אבל למדר כמעט ואין קליעה והוא בעיקר זריז עם חדירה טובה, בעיקר ברמת הגיל שלו כי בהפוועל הוא לא ממש בלט. קשה לי לראות אותו נבחר ומבחינתי זאת תהיה הפתעה נעימה.
    מי שתבחר בוא זה יהיה בגדר הימור פרוע בתקווה שאולי יום אחד הוא יתפתח לרכז קטן וזריז שעולה מהספסל ונותן כמה דקות של אנרגיה, למרות שלצערי קשה לי לראות או מגיע ל-NBA (ופה אני אשמח לאכול אפילו 10 כובעים).
    4. יוטה – מיטשל הוא לחלוטין הפרינצ'ייז-פלייר שלהם, אין בכלל שאלה פה.
    כן סכסוך או לא סכסוך. הג'אז נראה שמנצלים זאת כדי למצוא טרייד לגובר (שלערכתי השווי שלו לא ממש גבוה, בעיקר בגלל שהפלייאופים האחרונים מול יוסטון).
    היום ראיתי טרייד מעניין עם הוויזארדס (בעלת אחת ההגנות החלשות בליגה). חבילה שבמרכזה גובר תמורת האצ'ימורה ותומאס בראיינט.
    הג'אז מקבלים עוד פורוורד שיכול לרוץ את המגרש בגיל צעיר וסנטר לא רע שאפשר לפתח אותו לסנטר איכותי. וושינגטון מקבלים את שומר הסף שלהם לרחבה סביב וול וביל.

    1. תודה על התגובה. די מסכים עם כל מה שאמרת. לגבי ג'יילן גרין ככל הנראה מקימים קבוצה חיצונית לג'י ליג שתהווה מוקד משיכה לפרוספקטים. הקבוצה תשחק נגד קבוצות הג'י לי ועוד משחקי ראווה עבור כסף. אני עדיין לא חושב שלשים שחקן במסגרת לא תחרותית לשנה זה לא בריא. שחקן צריך להתרגל שיש עבור מה לשחק. שיש עניין בניצחון ולא רק בשורה הסטטיסטית. את זה לומדים באווירה של מכללות וליגה בינ"ל ולא בקרקסים נודדים כמו ה-AAU והתכנון הנוכחי בג'י ליג

      1. גם אם נניח עושים קבוצה לפרוספקטים… יש את עניין הדקות, כמות הנגיעות ואחוזי השימוש… שלא לדבר על בנייה כזו ולא לקחת את כל מי שמוכן ויאללה לזרוק כור ולשחק.
        בנוסף, המימד הפיזי, מלבד לברון, זאיון ואני מכניס את דאנקן ושאק (כי הם כנראה היו בחירה ראשונה בכל דראפט שהיו נרשמים אליו), הנערים האלה פשוט חלשים פיזית ממי שעומד מולם, שהם שחקנים גברים/בוגרים, והילדים האלה טרם סיימו את ההתפתחות שלהם. זה יהיה חיסרון משמעותי, והפער גדול במיוחד שמדובר בגארדים.
        הרי לא מדובר על משחקי פיק-אפ, אלא יריבים שנלחמים על הפרנסה שלהם

  3. אחלה פוסט
    אני אישית גם אוהב מאוד תנועה בלי כדור ומשתמש בזה הרבה כשאני משחק, ומשתי סיבות:
    1. כושר. אני מוציא יותר אנרגיה בתנועה בלי כדור מאשר בחוסר תנועה בלי כדור.
    2. שטף המשחק. כשאני בתנועה עם כדור בד"כ מתחילות הצרות. עדיף שאהיה בתנועה בלי כדור.
    ישמצב שהייתי מתאים לגולדן סטייט
    🙂

  4. טייטום באמת עשה קפיצת מדרגה עצומה השנה והראה שהוא יכול להיות השחקן שסביבו נבנית הקבוצה. מהבחינה הזו טוב שהוא לא מסתמך על קאץ' אנד שוט. בגדול מה שחשוב שהוא הראה השנה זה את היכולת לקלוע את השלשות פול-אפ. זה בעצם השינוי המרכזי במשחק שלו שמאד רלבנטי למשחק של ימינו.
    אני לא חושב שהעונה שעברה הייתה צעד לאחור אלא התקדמות פחות גדולה ממה שציפו ממנו אחרי העונה הראשונה (כבר אז דיברנו על זה שאחוזי הקליעה שלו לא מאפיינים כנראה. זה לא קשור לקבלת החלטות או לקובי ברייאנט).הוא עדיין זורק הרבה מאד מיד-ריינג'ים (זה לא כל כך משנה אם זה מהקרוב או מהרחוק,אלה דברים שאצל כל שחקן נוטים להראות תנודתיות גבוהה לאורך הקריירה). שים לב שזה לא 0.085% אלא 8.5% ואם תסתכל על סך המיד ריינג' יש ירידה קטנה מבחינת יחס הזריקות ולא מבחינת הכמות מכיוון שהוא זורק השנה הרבה יותר רק שהעלייה הזו הגיע בשלשות (וטוב שכך).
    בגדול הוא גם הראה השנה מנהיגות ובכלל נראה לי שהצמד טייטום את בראון הוא בסיס מאד טוב לקבוצה שנים קדימה.

    1. כן, טעות שלי. גם אם הוא לא הוריד הרבה במיד ריינג', סימן טוב שהוא זורק יותר מטווח קרוב (שיכול להיות יותר יעיל, אבל עדיין עדיף זריקה בצבע או שלשה). הפול אפ שלו מסוכן מאוד כרגע והאחוזים מצוינים יחסית לאור כך שהוא זורק הרבה יותר בפולאפ.
      תודה על ההערה, מעריך את זה.

  5. תודה רבה רותם, פוסט מעניין.
    .
    הסיבה שמשחק מסירות אינו נפוץ היא שזה מחייב צירוף נדיר למדי של תנאים ונסיבות – צריך שחקנים שיודעים גם לקלוע, גם למסור, וגם לדעת מתי הזמן לזה ומתי הזמן לזה, מאמן שיודע להנחיל את השיטה, ומעל לכל כוכבים שמוכנים לחלוק את הכדור, את שיקול הדעת ואת התהילה עם שחקנים פחות טובים מהם. הצירוף של כל אלה לא קורה הרבה.

  6. התנועה בלי כדור, זה מה שגרם לי להתאהב בגולדן סטייט היום, ובאינדיאנה של פעם. שניים משלושת השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים (לצד קובי), מוזכרים על ידיך בתור אנשים ששכללו את התנועה בלי הכדור וזה נכון מאד.
    אציין גם שקבוצה לכאורה אבל לא במאת הפוכה לגמרי היא יוסטון של הארדן, וזה נכון שהאיש הוא בול הוגר (הוא או ווסטברוק) אבל השחרור לחסימות לקפלה בזמנו, או לשלשות של טאקר, אריזה ואחרים – הם בדיוק אותו הדבר. בניגוד לווריורס שמשחקים משחק שלם ללא כדור, הרי שיוסטון משחקת על פיבוט אחד, והמון ללא כדור לידו.

    1. זה מצחיק שאת השיטה של יוסטון שנעה סביב הארדן כמקבל החלטות אוהבים לבקר.
      ואת הסאנס של נאש בזמנו העריכו.
      בשני המקרים הכל סבב סביב PG דומיננטי שקיבל את מלוא ההחלטות. ההבדל שנאש חושב קודם מסירה והשתמש בפיק-נ-רול, לעומת הארדן שהוא קודם כל סקורר ומסוגל לגבור על השומר שלו בכדרור.
      עוד מהמשותף… אותו המאמן, דאנטוני, עם אותן סכמות התקפיות ורוטציה קצרה.
      שתי הקבוצות בשיאן איימו על התואר (הרוקטס עדיין כאלו עם החילוף ווסטברוק-פול) ונפלו מול האלופות

  7. שמע, רותם, אתה משתפר ממש מפוסט אחד למשנהו. בגילך הצעיר הפכת לטוב ביותר שאי-פעם הכרתי בגילך, וזה כולל את ערן סורוקה, ואולי אפילו רועי ויינברג בגילך. שמע, צפוי לך עתיד מזהיר, את תדע לכלכל את צעדיך בתבונה!

  8. מאמר מצויין רותם. תנועה ללא כדור זה לא פיתרון קסם. הוא דורש תיאום גבוה בין שחקנים, אינטיליגנציה גבוהה, יכולת קאץ' אין שוט מכמה שחקנים במקביל (אחרת הופך צפוי), יכולת חסימה גבוהה גם של הגבוהים וגם של הגארדים ולבסוף אימון והבנה של זויות ניצול של חסימה. מעבר צמוד מידי לחוסם עלל ליצור שינוי כיוון דראסטי מידי או אפילו ליצור מגע לא רצוי עימו ששמאט את הספינט, מעבר רופף מדי מאפשר למגן להיצמד אליך ולהשתחל מעבר לחסימה. זה אומנות של ממש שלא כל הקלעים מגיעים איתה. בנוסף זה דורש יכולת קריאה ברמה גבוהה לפעולות ההגנה. אם המגן עובר מתחת זה לא באמת קליעה פנויה בודאות. המגן יכול לבצע קיצור דרך למקום אליו הוא בטוח שתגיע. סטף אוהב להעניש את הפעולה הזאת בשינוי כיוון, לרוב לכיוון הפינה במקום לחצי הפינה שבו התכוון להגיע. דוגמא אחרת היא עזרה בעיקוב (hedging), בו השחקן הקרוב לקלע מפריעים לקלע הנע לחצי שניה-שניה כדי לאפשר recovery של המגן. סטף חטף את זה המון בסדרות מול קליבלנד מטיירון לו (שהכיר טוב את העניין מימיו בבוסטון כעוזרו של דוק).
    בקיצור ישנם יתרונות בשילוב תנועה רבה סביב יכולת כדרור אך זה לא מוריד מרמת המיומנות האישית הנדרשת לעומת כדרור אלא מוסיף רמת מיומנות חדשה. בנוסף היכולת בפלייאוף לשחק בצורה פיזית בהרבה גורמת בעיות רבות לשיטה זו ואולי בשל כך פחות הסתמכו על זה בשנות ה90 וה2000 בפלייאופים

  9. מעולה.
    גם ריצ'ארד המילטון מדטרויט באד בויס 2.0 היה נע המון ללא כדור.
    זהו אכן אספקט חשוב ביותר שהרבה קבוצות בוחרות לא להשתמש בו.
    מדוע?
    כי זה תחום אפור וללא אור הזרקורים.
    האמריקאיים אוהבים את את האחד על אחד, ההירו בול, ניצחונות אישיים. דברים שמביאים תהילה, הערצת המונים, ומרצ'נדייס.
    בנוסף המאמנים נוטים להיות שמרנים ומקובעים והולכים עם "המסורת".
    שלא לדבר על כך שמעמד השחקן בליגה הולך ומתחזק ונהייה מפלצתי, ורוב השחקנים פשוט לא יהיו מוכנים לוותר על האגו האישי שלהם ולעשות עבודה שחורה ללא תהילה, כשבתור הכוכבים, הם פשוט יכולים להחזיק בכדור רוב ההתקפה, לעשות מה שבא להם, ולקבל את כל התהילה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט