סמרטוט! פשוט סמרטוט, זה מה שהייתי אתמול. פעם בחודש-חודש וחצי אני נופל שדוד. לרוב זה קורה בסוף השבוע או כמה ימים אחרי יציאה לחופשה, אני נופל שדוד למיטה וישן שעות ארוכות, קם לשעה שעתיים ושוב נרדם לחמש שעות וכך הלאה משך יממה שלמה.

רק אחרי מחזור שינה של 16-17 שעות ביממה, אני מצליח להקים את עצמי מחדש ולתפקד במה שמכונה "עצימות גבוהה".

אז אתמול היתה לי נפילת אנרגיה שכזו. מעבר להכנות לליל הסדר, גם נשארתי אחריו ער משך שעות וכתבתי את יומן הקורונה של אתמול עד שלצערי נרדמתי על המקלדת. למה לצערי? כי יש בי תופעה מעצבנת: אם אני נרדם – אפילו לעשר דקות – אני מאבד את היכולת להירדם בשעות הקרובות. וכך מצאתי את עצמי ער עד ארבע לפנות בוקר, מתעורר לשעתיים כי טוד היה צריך לצאת, חוזר לישון בין עשר לאחת, ושוב בין שלוש לשבע, ונרדם בעשר בלילה עד ארבע לפנות בוקר… שבע עשרה שעות שינה ביממה – על השעון.

אז פלא שלא הצלחתי להירדם מארבע עד שש?

ומה כן עשיתי אז? תכננתי מה אכתוב ביומן הקורונה של היום. והנה מה שיצא:

"עידן, אתה שומע? היום אתה כבר בן עשר  ולכן הגיע הזמן שסבארבא מולי  יספר לך משהו על החיים שהיו פעם. אתהה שומע?"

עידן, ילד בן עשר חייכני, פעלתן וחסר סבלנות כבני גילו,  הנהן למרות שלא היה ממש מעוניין  לשמוע. הוא אהב את סבארבא מולי אבל בדיוק עמדו לשדר משהו חשוב ב-ויזיה והוא לא רצה להפסיד אותו. מצד שני, הוא מעולם לא שמע את סבארבא כל כך רציני, ולכן חשב לעצמו שאולי זה חשוב, ושבכל מקרה הוא יוכל לעשות שידור מחדש של התוכנית אחרי שייפטר מסבא.

"אז לפני מאה שנה," המשיך סבארבא מולי, "כשהייתי בגילך, כלומר בן עשר, היינו הולכים כל יום לבית הספר."

"מה זה בית ספר?" שאל עידן, מגלה לראשונה עניין כלשהו בסיפור.

"לפני אסון הקורונה של אלפיים עשרים, כל הילדים והילדות מגיל שש ועד גיל שמונה עשרה היו הולכים לבית הספר." אמר סבארבא מולי לפני שעידן קפץ בחוסר סבלנות ואמר "אבל מה זה? מה זה בית ספר?"
סבארבא מולי חייך והמשיך: "בית ספר זה בניין גדול, עם הרבה חדרים שנקראו כיתות, ובכל כיתה היו מתכנסים בין עשרים לארבעים ילדים."

"מהההה?" נדהם עידן, "כל כך הרבה ילדים באותו חדר ביחד?"

"כן כן," אישר סבארבא מולי, זה היה לפני אסון הקורונה הגדול, ואז היו אפילו מקרים שמאות ואלפי ועשרות אלפי אנשים היו מתכנסים יחד."

"אימא אומרת שהדבר הזה, התכנסות או איך שקוראים לזה, זה 'חוסר משווע של אחריות'!" חיקה עידן את קולה של אמו.

"והיא צודקת," חייך סבארבא מולי, "בימינו זה חוסר אחריות, אבל אז, לפני אסון הקורונה, זה היה עולם אחר וכולם עשו את זה כך, אפילו המורים!"

"המורים? אתה יודע שפעם אחת, בטח זה היה לפני איזה שנה, אני ואימא ראינו מרחוק ברחוב את המורה שמשי מה-ויזיה."

"הילדים אז, היו נכנסים לכיתות ולכל כיתה היה גם מורה." ניסה סבארבא מולי להמשיך, אבל עידן עסק עדיין במורה שמשי.

"גם אז המורה שמשי היה המורה שכולם הכי אהבו אז?"

"לא, אז היו מורים שונים לכל כיתה."

"כמה כיתות היו בכלל?"

"עשרות אלפים."

"זה לא הגיוני! שידרו שיעורים עם עשרות אלפי מורים?"

"לא," חייך סבארבא מולי, "אתה לא מבין, לא רק כל הילדים היו שם בכיתה, גם המורים היו שם בכיתה יחד איתם, כמו שאתה פה אתי עכשיו."

עידן היה המום. פיו נפער לרווחה והוא חזר בפליאה מוחלטת על מה ששמע: " גם המורים היו שם בכיתה יחד איתם…"

"ווויי, איזה כייף היה להם," הוא התנער פתאום, "הם ממש פגשו את המורים? את הכוכבים הכי גדולים של הויזיה? ואולי אפילו נגעו בהם. וואו, שאני אמות. גם אתה פגשת מורה סבארבא מולי?"

סבארבא מולי חייך, מודע יותר ויותר לפער הדורות, עצוב יותר ויותר מהשלכות אסון הקורונה של שנת אלפיים ועשרים ששינה את העולם יותר מכל אסון אחר בתולדות האנושות. בתחילה היו בטוחים בימים ההם שתוך זמן קצר ימצאו חיסון או תרופה לקורונה, מי יכול היה לחשוב שתחלוף מאה שלמה בלי למצוא את תרופה או חיסון ושהצורך בהישרדות ישנה עד כדי כך את צורת ההתנהגות האנושית…

נ.ב.

1. לצערי אני לא בטוח איזה חלק יותר מופרך: החלק שלא יודעים כיתה מהי או החלק בו מעמד המורה ישתבח למעמד של סלב…
2. ק קו קור קוראים לו סבארבא מולי, והוא הסבארבא הכי מגניב בעולם. לא מאמינים? שאלו את כל מאות צאצאיו.